לנה קיכלר-זילברמן נולדה בשם לנה הולצר ב- 1910 בעיירה וויאליצ'קה שעל יד קראקוב (אז בשלטון אוסטרו הונגריה, חבל ארץ במזרח ובמרכז אירופה מצפון להרי הקרפטים הנחלק כיום בין אוקראינה לפולין . ), נפטרה ב-6 באוגוסט 1987 לאחר מחלה ארוכה, ונקברה בבית העלמין הדרום שבחולון. היא למדה בגיבנסיה העברית והמשיכה ללימודי פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטה. לפני מלחמת העולם ה-2 עבדה כמורה בבית ספר יהודי בביילסקו ולימדה בסמינר למורים.
כשפרצה המלחמה קיכלר גרה עם בעלה אלברט בבוסקו פולין, שבסמוך לגבול האוסטרי.היא חזרה לעיר מולדתה (בעיירה נותרו נשים בלבד לאחר טבח שהגברים ששרדו אותו נשלחו למחנות עבודה), שם היתה בסכנת חיים ולנה עמדה בפני דילמה שהציב לה אלברט- הוא רצה לברוח לצד המזרחי המצוי תחת כיבוש רוסי לפי הסכם "ריבנטרופ-מולוטוב " אך אביה היה חולה וחלש מכדי לברוח עם בעלה לשטח הרוסי ולכן נשארה איתו. הנשים ב וויאליצ'קה עבדו כתופרות במפעלים שהקימו הגרמנים ולקיכלר הוצע להיות חברה ב"וועד העיר", אך היא סירבה היא ראתה בהשתתפות בוועד כשיתוף פעולה עם הגרמנים. לנה התגעגעה לבעלה אף על פי שנטש אותה ואת אביה והחלטה להצתרף אליו ללבוב, המצויה תחת הכיבוש רוסי במסגרת ההסכם בין הנאצים לסובייטים .
לא היה קל לעבור בין עיר לעיר. הנסיעה ברכבות הייתה אסורה על היהודים,והדרכים היו מסוכנות ליהודים. לנה נאלצה ללכת ברגל בלילות, כשבימים הסתתרה במקומות שונים כמו חדרי מדרגות. אחרי מסע לא פשוט בלבוב הצליחה לנה להתאחד עם בעלה.
תנאי החיים בעיר הפולנית היו קשים תחת הכיבוש הרוסי, אך קיכלר לא נרדפה בשל יהדותה כשאר יהודי פולין שחיו תחת הכיבוש הגרמני. לנה נאלצה לעבוד לפרנסתה ולפרנסת בעלה ומשפחתו. בעלה לא התאמץ לעזור וכל העול הוטל עליה גם כשהרתה ללדת. מצבה הפיזי היה קשה והיא ילדה תינוקת שנפטרה לאחר כמה שעות בעקבות תת התזונה שהגיעה אליה.
הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 והפרתו של הסכם "ריבנטרופ-מולוטוב" העמידה את היהודים בסכנה. יהודים הוכו ונרצחו ברחובות עד שהוקם הגטו. לנה עבדה בגטו כמורה וכדי לברוח ממנו פנתה ליהודייה שעסקה בהכנת תעודות אריות מזויפות. היא השיגה לה ולבעלה תעודות על מנת שיברחו מלבוב.
אלברט קיבל את תעודת הזהות המזויפת ונטש את לנה. הוא הודיע לה שהמראה היהודי שלה מסכן אותו ומעתה הוא יעזוב לבד לוורשה ויחיה הרחק ממנה עד תום המלחמה כדי להציל את חייו.
לנה חזרה לאביה בוויאליצקה, כשהיא במצב נפשי קשה. היא עבדה גם שם בתור מורה ונשארה עם אחותה פלה עד יום חיסול העיירה ב-28 באוגוסט 1942. שתיהן נמלטו מן הרכבת ששלחה אותם יחד עם חלק מאנשי העיירה למחנה המוות בלזץ. היא הצליחה לקפוץ מרכבת המוות ונמלטה לוורשה.
בוורשה חייה לנה יחד עם בעלה ונקראה בשם ליאונטינה רליץ – זהות ארית בדויה שארגנו לה ולבעלה חברים יהודים. היא עבדה בחברה גרמנית "מיינל ושות'" בצד הארי.
לנה חמקה לגטו וורשה תוך סיכון חייה והוציאה משם תינוקות יהודים יתומים – אותם העבירה למנזר קרוב כדי שיינצלו. היה לה חשוב להציל עוד ילדים ולנצל את יכולתה לחמוק לגטו בלי לחשוב על הסיכון. לנה רצתה ילדים אך בעלה לא ראה איתה באותה העין. במקום זאת החליטה לנה להציל כמה שיותר ילדים ולאפשר להם להישאר בחיים. חשוב לציין, כי לנה ידעה, שכשהיא מוסרת את הילדים לידי הכומר במנזר הם לא יגדלו כיהודים, אולם הסיכוי שיישארו בחיים נראה היה לה חשוב יותר וכך פעלה (עם תום המלחמה הצליחה לנה לאתר כמה מן התינוקות, שגדלו מעט ולהוציאם מהמנזר).
בעלה לא אהב את פעולותה האצילית. יום אחד היא נקראה לבית חבריהם ובמעמד זה הודיע לה בעלה שהוא מבקש גט ועובר לחיות עם אישה גרמנייה שהכיר ומצא חן בעיניה. מאחר שלא נראה כיהודי החליט להציל את עצמו ולהיעזר בגרמניה, כשהוא מפנה עורף לאשתו ונוטש אותה בפעם השלישית והאחרונה.
לנה היתה למטרה לציד בידי הסחטנים הפולנים.הם היו אורבים ברחובות ליהודים, שניסו להסתיר את זהותם בצד הארי של וורשה. חלק כמו לנה היו עם תעודות מזויפות וחלק סמכו על המזל. כשהבחינו הסחטנים הפולנים באחד שנחשד בידיהם כיהודי היו נטפלים אליו עד שהודה ביהדותו ומאותו רגע היו סוחטים ממנו כסף ורכוש עד שהיו מסגירים אותו לגסטאפו. אם לא היה ברשותו דברי ערך היו מסגירים אותו היישר לגסטאפו – תמורת גמול מסוים שקיבלו מן הגרמנים.
בוקר אחד התעוררה לנה כשמול ראשה מכוון רובה והיא הובלה בצרחות מחוץ לחדרה והועמדה מול קיר ברחוב עם נשים יהודיות נוספות, שנאספו כדי להישלח לתחנת הגסטאפו. לפתע פתאום החלה לנה לרוץ ומחשבה אחת בראשה: להימלט או להיהרג מן הכדורים שרדפו אחריה אך לא להיכנע. היא ניצלה.
ידידה פולנית נתנה לה מעט כסף והצליחה למצוא לה עבודה כאומנת בכפר אולחובק המצוי לא רחוק מן הגבול הרוסי. מבחינתה של לנה נמצא לה פתח להצלה.
בכפר אולחובק העבירה לנה את הימים עד סוף המלחמה, קרוב לשנתיים. באחד הערבים שבהם יצאה לשאוף בהאביב ראתה בערמת הזבל, לא רחוק מן הבית שגרה בו תנועה מוזרה. היא התקרבה בשקט ומן הערמה התרומם גבר רעב, מלוכלך שחזותו העידה עליו כי הוא יהודי. לנה שראתה כי הוא נפחד הרגיעה אותו בייידיש שהיא גם כן יהודייה. אמר לה הגבר שהצליח להימלט ממחנה ההשמדה טרבלינקה וכי אשתו וילדיו נרצחו שם, כעת הוא רעב וצמא. לנה הבריחה לו אוכל על אף הסכנה הכרוכה במעשה זה, כמעט כל ערב במשך חודש. יום אחד הגיעה אשת השומר לבית הגברת והודיעה על מציאתו של היהודי המתחבא. פאבל, בעל הבית, לקח את היהודי בעגלתו והסגיר אותו בעיר הסמוכה.
חייה של לנה לא היו קלים גם בכפר. ראשית, רעב כבד שרר שם ככל שהתקדמה המלחמה והכסף אזל. שנית, פאבל החל לחזר אחריה והיא התלבטה לא פעם בשאלת זהותה היהודית. לעתים, כמעט שגבר עליה היצר והרצון לשרוד בכל מחיר, להינשא לפאבל ולוותר על יהדותה, אולם תמיד נזכרה בשורשיה המגיעים עד לגדולי הרבנים. היא הצליחה להדוף את חיזוריו ולשרוד כיהודייה בזהות ארית בכפר בזכות טיפולה המסור בשתי ילדות פולניות קטנות. היא נקשרה לקטנות והן אליה, טיפלה בהן כמו אם. תכונות של היקשרות לילדים אפיינו מטפלות יהודיות ולא פולניות, ששמרו על ריחוק, אולם לנה העניקה לבנות האלה את האהבה הרבה, שהייתה עצורה בה כלפי ילדים. בעיירה זו אף הקימה בית ספר לילדי האיכרים והתחבבה הן על התלמידים והן על הוריהם.
רק חודשיים אחרי תום המלחמה החליטה לנה לשתף את מעסיקתה בעובדת היותה יהודיה וביקשה חופשה כדי לברר מי ממשפחתה נשאר בחיים. כשהגיעה לבית הוריה פתח לה את הדלת פולני, שזרק אותה מכל המדרגות בחושבו שבאה לדרוש את רכושה. משם נסעה לוורשה ופגשה מכרה שהעידה כי פלה, אחותה הצעירה והאהובה, הוסגרה כפרטיזנית ונרצחה. היא הגיעה לקרקוב ושם פגשה את אחיה הצעיר והוא אִפשר לה לגור בדירתו .
יום אחד היא הגיעה לבית הוועד היהודי שברח' דלוגה 38 בקרקוב, כדי לברר על גורל יקיריה; שם גילתה, בקומה השנייה, עשרות ילדים יתומים ניצולים, בגילאי 15-3, כשהם במצב גופני ונפשי ירוד. אלה היו הילדים ששרדו את מחנות הריכוז , היו שלחמו לצד הפרטיזנים או הוחבאו במנזרים ואצל משפחות נוצריות, שהפכו את זהותם לנוצרית ואף עשו אותם לאנטישמים .
בהשפעתו של יאנוש קורצ'אק קיכלר החליטה לשקם את 100 הילדים אך התקפות אנטישמיות אילצו אותה לקחת את הילדים ולברוח דרך צכוסלובקיה אל צרפת בה התגוררה במשך שלוש שנים. ב1949 עלתה עם הילדים לארץ במסגרת העלייה ההמונית והם נקלטו בקבוצת שילר (קבוצת שילר הוא קיבוץ בשפלה בין רחובות וגבעת ברנר , השייך למועצה אזורית ברנר . )
ב1948 פורסם ספרה הראשון שכתבה בפולנית "ילדיי" . בספר סיפרה את סיפור הצלתם של ילדים יתומים ניצולי שואה. כשהגיע לארץ פרסמה ספרים נוספים כמו ספרה "מאה ילדים שלי" שראה אור ב1959 שתורגם ל-14 שפות. הספר היה רב המכר הראשון שתיאר את קורותיהם של נשים ומשפחה בזמן השואה. מאור יותר ב-1987 הופק סרט על הספר. הסרט זכה ב"פרס החוויה היהודית" לשנת 2003 בפסטיבל הקולנוע ירושלים .
|
בשנת 1950 נישאה קיכלר בישראל למרדכי זילברמן. לזוג נולדה בת, שירה תורן, המתגוררת כיום בארצות הברית .
קיכלר התגוררה בתל אביב ולימדה פסיכולוגיה בסמינר למורים וגננות. בשנת 1968 הובילה את הקמתה וניהולה של "התחנה הפסיכולוגית" בגבעתיים . בשנת 1969 נפטרבעלה, ובשנת 1972 פרשה לגמלאות. התגוררה בגבעתיים עד מותה .
בשנת 1987 קיבלה את תואר יקירת העיר גבעתיים.
עיתון "דבר" ב1964 .
"הילדים שהגיעו איתי הם יתומים מאב ומאם. והקטנים – אלה שנולדו בזמן המלחמה – חסרים גם שם משפחה ואפילו גילם המדויק אינו ידוע. אין הם יודעים שום דבר על הוריהם. המילה הורים היא בשבילם מושג מופשט. הם לא ידעו מה זאת משפחה אמיתית. הם הכירו רק צורה משפחתית אחת – משפחה של מאה ילדים ואם אחת", כתבה לנה קיכלר.
לאחר שהילדים התאקלמו בישראל כתבה: "ילדיי ראו אור. הם נהנים מחופש מלא… הוחזרו להם שבתותינו ומועדינו, חגי האדם והאדמה. הוחזרו להם אוצר לשוננו ואגדות מסורתנו הנפלאה. שבה אליהם הילדות התמימה, היפה, השאננה, שלא ידעוה בימי צרתם. הם זכו לאושר, שלא ידעוהו דורות של ילדי ישראל במשך אלפי שנות גולה. הם זכו לחיות במולדת שלנו".
מפגש 'מאה הילדים' בבית לוחמי הגטאות
|
"פורים 1946: בחדר האוכל הענק של בית מרגוע בעיירת קייטנות פולנית מפורסמת מגיע הנשף לשיאו. תזמורת צוענים מושכת את מנגינותיה, עשרות ילדים מחופשים רועשים בקולי קולות. המורה הג'ינג'ית מצמידה אותם זוגות – כולם פותחים ברונדו. בנשף משתתפים רק ילדים מגיל 9 עד 16. הקטנים ישנים כבר. הקטנים האלה, מגיל שלוש עד תשע, ביניהם חמישה אשר אך אתמול נקנו ממנזר קתולי תמורת כמה שקי קמח וסוכר".
"ההתרגשות גדולה – מחר יוצאים לטיול גדול. בני ה-16 יודעים מה טיבו של הטיול, אך הצעירים תמהים: מדוע לא כולם ישתתפו? הלילה האפל לא הספיק להיכנע לבוקר האפור וכבר קמים, אורזים את החפצים ומקבלים הסבר על הטיול: אנו נוסעים לפלשתינה. הוועד היהודי מתנגד, על כן המנהלת לנה פשוט 'גונבת' את כל הילדים ולוקחת אותם ארצה. נשארים אך אלה שקרוביהם מתנגדים לכך שייסעו".
"יומיים מאוחר יותר אנו בתחנת גבול צ'כית. הצ'כים רוצים להחזיר אותנו לפולניה. לנה מלמדת אותנו את תורתו של גנדי: 'התנגדות פסיבית'. יש יותר ילדים מאשר דרכונים. שום דרכון אינו מתאים לילד כלשהו. הפקיד סופר אותנו שלוש פעמים, כל פעם התוצאה אחרת. דואגים לכך הבנים הגדולים. הפקיד המבולבל מוותר.
סוף סוף ניתנת הרשות לנסוע לפראג. הרכבת יוצאת בלילה. טור ארוך של ילדים מנומנמים מתקדם לעבר הקרונות. ה'גדולים' נושאים את התינוקות בתרמילי גב. יתר התרמילים מלאים בגדים. ילדה אחת שכחה לסגור את תרמילה, לאט-לאט נושרות שמלות, גופיות, מגבות"
מתוך ספרה "מאה ילדים שלי".
כבר עמדתי סמוך לשם גם אני, להתבונן מקרוב אל המתרחש כאן. פתאום הגיע אליי, מבעד לצעקות ולמהומה, קול בכיו של ילד. תחילה חלוש, ואחר מתחזק. ומיד נתברר, שלא קול אחד הוא הבוכה אלא כמה קולות, וצוויחה דקה ילדותית השמיעה מילה אחת: הרגל!
מיד נדחקתי ונכנסתי פנימה, ומצאתי ילדים בוכים במעבר. הם היו ארבעה, כולם בנים. שלושה מהם באותו גובה בערך, כבני שלוש, ואילו אחד צעיר יותר בהרבה, והוא שכב על רצפת האבן בתון שלולית שתן. ראשיהם היו מגולחים עד לעור, הם ההזיקו זה את זה בכותנותיהם המרוטבות, וכולם בכו יחד. אחד מהם, שחור ומלוכלך ביותר, החזיק ברגלו וצעק בבכיו:
- הו, כואב ! מאוד כואב !
מראיהם היה נורא. היו להם מורסות מוגלתיות על הראש, ידיהם ורגליהם היו ככפיסים יבשים, ורק כרסם הייתה נפוחה. את פניהם אי-אפשר היה לראות היטב, כי הדמעות ומיץ-האף הירוק כיסו אותם.
ניגשתי אל אישה אחת במטפחת ושאלתי : מי הם הילדים האלה ?
- אינני יודעת - השיבה לי - הם עומדים פה ואינם מניחים להזיזם ממקומם. רציתי להכניס אותם אל הוועד, אבל התחילו לצרוח, כאילו רציתי לדחוף אותם לתוך התנור...
- מישהו השליך אותם פה - נענה ואמר יהודי אחר בעברו - זה היה מישהו ממנזר.
נשארתי לבדי עם כל הילדים. הם היו כחמישים, ואולי יותר מזה. וכי אפשר היה לספור אותם ? הם התרוצצו על-פני החדר כמטורפים. נתקלו זה בזה, הרביצו זה בזה, וסחבו בשערות, ולאחר שפגעו, ברחו אל הפינות להתחבא - אף-על-פי שלא היה בפינות האלה שום דבר שאפשר היה להסתתר מאחוריו. בחדר לא היו שום רהיטים מלבד שולחן ארוך, כמה ספסלים שאינם עומדים ביציבות וכמה כיסאות פיסחים. בפינה אחת מוטלות היו על הרצפה כמה שמיכות מלוכלכות, ובשמיכות האלה התחפרו הילדים והתחבאו, כמו בערמות הסמרטוטים לפני הסלקציה במחנה...
עכשיו הקיפו אותי הילדים בידיים שלוחות ובעיניים רעבות וצעקו: "לאכול! תני מרק !" ילדה קטנה סרטה אותי מתחת לשמלה, בברכי, סרטה ומשכה את שמלתי וצעקה: "לי תני מרק !" נער קשיש ממנה דחף אותה מעליי והתחיל בודק את כיסיי, כשהוא מושך את מעילי בכל כוחו למטה. רציתי להוציא מידיי את הילד המוטל על זרועי בלא תנועה ולהניחו באיזה מקום, אבל לא יכולתי לצעוד צעד אחד קדימה, כל סבוני הילדים. הם נפנפו לפני עיניי בסיריהם הריקים, וצעקו בכל כוחם: "מרק! מרק!"
... לאט ובלי חיפזון, בלטפי את ראשי הילדים המכוסים פצעים ומורסות, נדחקתי ועברתי עם פלוש שלי את קרן-הזווית, ושם הנחתי אותו על שמיכה. אחר כך פניתי אל הילדים ואמרתי: "בואו אליי, ילדים! נעשה מעגל, נשחק"? אבל שום ילד לא שלח אליי יד... הילדים לא ידעו מה אני רוצה מהם. לא ידעו מה זה לשחק... "ובכן" אמרתי להם, "נשב יחד עם השמיכות, ואני אספר לכם מעשייה. פעם אחת היה מלך גדול..." אבל הילדים לא הקשיבו.
- לאכול! לאכול! – הפסיקו את דבריי – לחם תני לנו! מרק! מרק!
פילסתי לי דרך בין כל הנדחקים בחצר והתחלתי רצה בכל כוחי הביתה. מאז שגרתי בקראקוב לא רצתי הביתה מהר כל כך. תמיד הייתי גוררת רגליי כזקנה, ועתה הייתי קלת-רגליים וזריזה. בחנות קטנה, לא הרחק מן הבית, קניתי כמה כיכרות-לחם ב"שחור".
..אך נכנסתי, נתגלו לעיניי שנית אותה ערבוביה ואותו לכלוך, ואותם הקולות והצווחות החרישו את האוזניים. לא האמנתי שאצליח להתגבר על המהומה הזאת. אבל מיד העליתי על דעתי את כוח-הקסם הצפון עמי בילקוטי.
- ילדים! - צעקתי בקול רם. - הבאתי לכם לחם!
הילדים הביטו בי תחילה באי-אמון, אך מיד ניגשו כמה מהם אל ילקוטי, והתחילו ממשמשים בו. שמתי את הילקוט על השולחן, פתחתיו והראיתי מה שיש בתוכו. אותו רגע התחילו הילדים נדחקים ונדחפים אליי בכוח.
- מי שיתיישב על השמיכה בשקט, הוא יקבל ראשון - הכרזתי.
כל הילדים מיהרו להתיישב על השמיכות. פקדתי שיהיה שקט. בחרתי שתי ילדות קשישות לעזור לי, והתחלנו מחלקים לילדים את הלחם. אוי לעיניים שראו באיזו רעבתנות בלעו המסכנים את פרוסותיהם. בהרף-עין אחד נעלמו הכריכים. אחדים החביאו חלק מפרוסתם האכולה מתחת לכותונת וצעקו: אני עוד לא קיבלתי!
- בבקשה, גברתי, היא חטפה לי את חצי הפרוסה מן הפה! - קבלה נערה אחת.
- בשביל כל הילדים יש עוד פרוסה שנייה! - הרגעתי אותם - אכלו לעט, כל אחד יקבל עוד! ואחר-כך דברים מתוקים! במקום לאכול מהר כל-כך, מוטב שתביטו ותראו מה יש על הלחם. לא כל אחד יש לו אותה מריחה , רק עכשיו התחילו הילדים פותחים את כריכיהם ומציצים פנימה:
- הו, לי יש ריבה מתוקה!
- ולי יש חמאה לבנה !
- ולי יש חמאה צהובה עם פירורים (שומן עם שוויסקים).
- תן לי פירור אחד, ואתן לך ללקק פעם אחת את הריבה שלי - התחיל מקח-ומחלף ביניהם.
- כל ילד יאכל את לחמו שלו, ואל ייגע בלחמו של אחר! - הכרזתי - ומי שיהיה ילד טוב, יוכל בעצמו לבחור לו את הפרוסה הנוספת באיזו מריחה שירצה. הילדים התאמצו להיות "טובים". הרשות לבחור הייתה עניין חשוב; כדאי היה להתאמץ למענו. לבסוף נגמרה האכילה והתחילה חלוקת הממתקים. הילדים נרגעו מעט. הם החזיקו עתה את סוכריותיהם בפיהם ומצצו לאט ובנחת, שתספקנה לשעה ארוכה.
אותה שעה, הושבתי על ברכיי בזה אחר זה את הילדים הרכים ביותר והאכלתי אותם. וכן עשו הילדות העוזרות על-ידי. אף את פלוש המסכן שלי האכלתי. עכשיו מן הראוי לרחוץ את הילדים, הרהרתי בלבי, ולנקות מעט את החדר. בפינת החדר היו הברז והשוקת. הזזתי לשם ספסל. הוצאתי את מגבותיי ואת הסבון.
מי מן הילדות הקשישות תוכל לרחוץ ילד, כמו שאימא רוחצת את ילדה ?
- שאלתי.
- אני - התנדבה נערה נקייה לא-גדולה.
- אבל עדיין את קטנה, לא תוכלי. בת כמה את?
- בת שמונה - השיבה הנערה - אך תראי, הגברת, שאני יכולה. אני גה לגברת בלה תמיד עוזרת.
- גם אני יכולה לעזור - נענתה בענווה נערה קשישה, בעלת ידיים אדומות ותפוחות. הצצתי בידיה אלה ורציתי לדחות אותה. אבל היא הקדימתני ואמרה:
- אני בידיים האלה עשיתי כביסה גדולה אצל הגברת שלי, ואת כל הרצפה שטפתי. זה לא כלום שהן אדומות. הן רק נקפאו פעם. זה כבר לא כואב.
- איך קוראים לכן, ילדות?
- אני שמי האנקה פדר - ענתה הנערה הצעירה יותר.
- ואני שמי מאריה קובאלסקה - אמרה הקשישה.
- האם זהו שמך האמיתי?
כן, אני קיבלתי אפילו תעודת-לידה מן הכומר.
- אבל פה כבר לא דרושה לך תעודת-לידה זו של הכומר. פה לא צפויה לך שום סכנה, אם תאמרי מה שמך באמת.
- אבל אני אינני יכולה.
- מפני מה?
- אינני יודעת...
- ובכן, טוב, עכשיו ננסה לעבוד יחד. ניקח תחילה את הילדים הצעירים ביותר.
- פה מחביאה הגברת בלה את המסרק - אמרה האנקה.
- יש לכם בשביל כל הילדים מסרק אחד?
- כן.
האנקה הקטנה עבדה במהירות ובזריזות להפליא. ו"מאריה" גילתה מיד כוח השפעה על הילדים.
- שירתי אצל ילד גרמני - הסבירה לי.
- אלי, אלי! - התפללתי בלבי - עזור לי שאוכל לעזור לילדים הללו! שאוכל להחזיר אותם אל החיים ואל הבריאות, שאוכל להמציא להם את כל הדרוש: את התרופות, את המזונות, את ההלבשה ואת ביתם שאבד להם. שיהיו שוב ילדים ככל הילדים! עזור לי שאוכל להיות להם לאם ולאב! שבמקום ילדתי האחת שאבדה לי אהיה אם למאה ילדים! אלי, אלי, תן לי את הזכות הזאת, את האושר הזה.
ביבליוגרפיה
אתר ויקיפדיה לנה קיכלר-זילברמן https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%A0%D7%94_%D7%A7%D7%99%D7%9B%D7%9C%D7%A8-%D7%96%D7%99%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%9F
ההתנגדות היהודית בשואה לנה קיכלר זילברמן http://www.antinaziresistance.org/Apps/WW/page.aspx?ws=cfda0459-dc1a-471e-a2b4-8c9bfc8bd5d2&page=d376ff94-4ed4-4117-8444-b784f4526a01&fol=8b15a1e1-ead9-43f8-9dcb-70fa730a6e35&code=8b15a1e1-ead9-43f8-9dcb-70fa730a6e35&box=88793e81-f5cf-4841-9291-ebaae597f5eb&_pstate=item&_item=ddcd11d1-aa02-425f-bbe5-fb9366cf4199
ילדות ונעורים בתקופת השואה: קטע מהספר "מאה ילדים שלי" - לנה קיכלר
http://yaldut1.blogspot.co.il/2009/12/blog-post_1449.html
רגעים היסטוריים "ילדי לנה קיכלר הולכים ומתמעטים"
