שפלר דב
19.4.1927
נולד בפולין, עיירה בשם ידליצה(קרוב לקראקוב)
היה ילד, בן 12. האבא היה חייט, תפר בגדים לבית הספר, למשטרה המקומית ולאנשים פרטיים.
האמא הייתה עקרת בית וטפחה בילדיה.
5 ילדים- האח הגדול היה רופא, האחות הייתה עקרת בית.
גדל בבית מסורתי והלך עם האבא ועם האחים שלו לבית הכנסת בכל שבת.
2 האחים האחרים למדו בתיכון.היו משפחה ממעמד גבוה, סיפר שאחיו היה עשיר מאוד והיו לו הרבה בתים.
שהגרמנים נכנסו לפולין הגיעו למשפחה שמועות שלוקחים אנשים צעירים למחנות עבודה, אז דב ואחיו ברחו למזרח פולין -בולכוב, וגרו שם בבית של אשתו של אחיו, וההורים שלו נשארו עם הסבא הסבתא ושאר המשפחה(בני דודים, דודים) . אף אחד מהם לא נשאר בחיים. הרוסים רצו להעניק להם אזרחות רוסית אך הם רצו לחזור הביתה עד שהרוסים אמרו שאם הם יסרבו לקבל את האזרחות, אז הרשות החשאית הרוסית יוציאו אותם ברכבות לסיביר, וכך היה. הם נסעו במהלך 3 חודשים בתוך רכבות מטען לעובי סיבירסק (עיר הבירה של סיביר), היו סגורים ברכבות עם עוד אלפי יהודים, בעצם נשלטו תחת השירות החשאי הרוסי. כאשר הגיעו לשם הם המשיכו לעיר טומסק ואומסק שבסיביר ומשם המשיכו ברגל והגיעו למקום שנקרא אסינו ומשם לטנגוטט, שם המשיכו ללכת ביערות של סיביר.
הוא זוכר שהם עצרו להתחמם. ומכיוון שלא היו לבושים טוב הוא קיבל דלקת ריאות. ואחיו שהיה רופא טיפל בו ועזר לו. בסוף הם הגיעו למקום ציט שהטמפרטורה בו הייתה -55 מעלות. התגוררו שם בצריפים ועבדו בכריתת עצים ביערות וקילוף גזעים. הקור היה נוראי, נמשך 8 חודשים. הוא זוכר שהוא הלך בשביל מסויים, ומכיוון שירד שלג כל היום והלילה בקושי היה משום ללכת. לא היה כמעט מה לאכול. כל יום קצת מרק, תפוחי אדמה, וטיפה לחם.מכיוון שהיה בתת תזונה הוא עד עכשיו סובל מאוסטאופורוזיס ומתקשה ללכת.בזמן הזה לא היה לו שום קשר עם ההורים ושאר המשפחה. לאחר המלחמה גילה שהם נספו, ועד היום לא יודע איך ואיפה. הוא וארבעת אחיו שרדו את השואה.
זוכר שב1941 הגרמנים תקפו את רוסיה, פרצו לרוסיה והוציאו להורג עשרות אלפי יהודים בבוייאר(על יד קייב - בירת אוקראינה) .
הפולנים הגיעו להסכם עם רוסיה שישחררו את כל נתיני פולין שנשלחו לסיביר. דב ואחיו נשלחו לאוזבקיסטן.
הם הגיעו לקורחוס. הוא מספר שמבחינת קור לא היה קר, אך היה שם גרוע יותר מבסיביר.
לא היה מה לאכול בכלל.
לא היה להם במה לעבוד והם לא יכלו לעבוד.
הוא ואחיו ישנו על האדמה בתוך מעין בית שעשוי מבוץ. לא היה מיטות והם ישנו על האדמה.
מספר שהוא היה הגיבור, והוא הלך לגנוב אוכל , מכיוון שלא היה מה לאכול. בשביל לשרוד, היה עושה הכל, למרות שתגנוב היה קשה לו.
האם חיו תחת חסות עצמם ואף אחד לא עזר להם. הם היו אוכלים אוכל של פרות ומספר שהיו עושים מרק מעשב של פרות. והיה יוצא לגנוב אוכל מהבזאר ומספר שאפילו חטף אוכל מידיים של אנשים וברח.
מספר שהוא ועוד 2 אנשים שהכיר היו עולים למשאיות שהובילו אוכל, גונבים ממנה כל אוכל שיכלו להשיג(עגבניות, תפוחי אדמה,כרוב ....), וכאשר המשאית האטה היו יורדים למטה וחוזרים בחזרה לעיירה.
בגלל המזון שאכלו אנשים היו מקבלים דיזי טריות , הוא זוכר שאנשים היו מתנפחים כמו חביות.
בוא זוכר שהיה נוהג לטפס על עצים של בתים ולגנוב פירות.זכור לו שפעם אחת טיפס על עץ תפוחים ומילא את בגדיו בתפוחים,ושבא לרדת ראה את בעל הדירה למטה עם הכלב שלו, ולאחר שירד קיבל מכות מבעל הדירה והכלב. דבר זה לא עניין אותו כי הדבר שהיה הכי חשוב לו היה לשרוד.חיים, חתן אחותו, נפטר במהלך שהותם בקזחסטן כתוצאה מהדיזינטריה.
המצב הלך והחמיר עד שהחליטו לעבור לבוכרא. כשהגיעו לבוכרא הם חיו ברחוב. במהלך שהותם בתו של אחיו(שבמשך כל הזמן הזה היה בכלא בסיביר מכיוון שהתנגד למשטר), חלתה בדלקת ריאות ונפטרה.
אחיו ואחותו התקדמו לאנדיזן ודב נשאר עם אחותו הגדולה,אחותו השנייה והבן של אחותו.
הוא סיפר שכמה שעות לאחר שאחיו ואחותו עזבו, אחיו הגדול(שהיה בכלא) לפתע הגיע אליהם, והם שמחו נורא והיו בהלם. כשהוא הגיע הוא שאל איפה לילי ביתו,וספרו לו שהיא נפטרה. הוא לא זוכר את תגובותיו.
אחיו לקח את כולם לאנדיזן, עבד שם כרופא, והמשכורת שכר דירה לכולם.
באותו הזמן טיפל באחיו שהיה נפוח ועזר לכולם, ובזכות חזרתו המצב הלך והשתפר.
אחיו השני יצחק עבד בחברת חשמל, דב מספר שעל מנת שישיגו אוכל או כסף, אחיו היה מטפס על עמוד החשמל, מנתק את החשמל לחלק מן הבתים, ואז פנה לדיירים שבביתם היה הפסקת חשמל, והציע לסדר את זה בתמורה לכסף או אוכל, וכך הם הסתדרו עוד ועוד.
אחיו הרופא, הצטרף לצבא הרוסי כרופא והלך לברלין.בזמן שהיה בברלין שלח לדב ואחיו מכתבים.
לאחיו היה מעמד גבוה והיה נחשב כגיבור מכיוון שהציל המון פצועים וחולים.
אחיו קיבל אישור לקחת אותם והם נסעו למוסקווה ומשם לקייב ומקיין לפולין ללודז.
אחיו נשאר על יד לודז ועבד כרופא.
רכזו את כל היהודים שנשארו בחיים(גם מהמחנות בגרמניה וגם מהמחנות בסיביר וגם את אילו שהסתתרו), והכינו אותם לעלייה לארץ.
בזמן הזה הוא חזר ללמוד בבית ספר ולמד להשתמש בנשק.
היה בקבוצת ״הנוער הציוני״ . כאשר החל בעלייה לארץ עבר מפולין לצ'כיה, מצ'כיה לאוסטריה, ובאוסטריה התגורר בבית רוטשילד. היו קבוצה של 80 איש, שיצאו לטייל בוינה , היו בצופים, רקדו הורה ועוד...
הוא זוכר שפעם טייל בוינה(היה מטייל עם סכין עליו), והמשטרה הצבאית אמרו לו לעלות איתם על הג׳יפ, וכשהגיע איתם לתחנה האשימו אותו בכך שהסתובב עם נשק קר.
הם הגיעו לאינזברוג ומשם לאיטליה, הובילו אותם במשאיות עד הגבול ומהגבול הלכו ברגל באלפים בקור והגיעו עד למילאנו. שמה זה היה התחנה האחרונה לקראת ההגעה לארץ בישראל.
לקראת סוף 47 הם יצאו בקבוצות לארץ באמצעות אוניות, או אווירונים.
הוא הגיע באמצעות אוניית טרנסילבניה מנאפולי לחיפה.
בחיפה קבלו אותם הבריטים.
הוא הגיע בעלייה ד.
ההגנה לקחה אותו ועוד עולים במכונית והם הגיעו לאבן יהודה.
הוא מספר שתוך כדי הנסיעה הם עברו דרך כפרים ערביים וספגו בדרך מהערבים יריות רבות.
באבן יהודה הכיר את אשתו,שרה, שגם היא ניצולת שואה שהגיעה מגרמניה.
מאבן יהודה הגיע ביחד עם אשתו ועם הקבוצה לשורש(איזור ליד ירושלים), והתיישבו שם.
לאחר מכן התגייס ושרת 3 שנים בפלמח ועוד שנה קבע.
בן דודה של אשתו,ישראל שמיט, שהיה ראש מועצת נס ציונה כתב לו מכתב, במכתב בקש למצוא לו עבודה בבניין.
הוא הגיע עם הפתק לבית שלו וחיכה לו, ולאחר זמן מה ראה שאין אף אחד והלך הביתה.
יום למחרת חיכה לו שוב, ויצא אליו בחור צעיר ושאל מה הוא רוצה, ודב הושיט לו את המכתב.
הוא קרא את המכתב ולאחר מכן אשר לו לעבוד בבניין.
הוא בקש מעובד שהיה איתו 10 לירות בשביל רב, והתחתן עם אשתו שרה ב6.12.48 בבית של הרב בנס ציונה ללא משפחה בכלל ועם כמה חברים קרובים.
הם גרו בצריף, אשתו עבדה בבית אריזה וארזה תפוזים, ועבדה בשדה ופרדסים.
הוא פנה שוב פעם לישראל שמיט, וביקש עבודה חדשה, ולאחר שבוע ימים הוא התקבל לעבוד במשרד ראש הממשלה. ב15 למרץ 1955 נולדה בתו הבכורה דבורה.ב1958 עבר לגור ביפו, וגר שם עד ה30 לינואר 1960, ומאז עבר להתגורר ברמת אביב, עד ימים אילו.
ב21 לפברואר 1961 נולד בנו השני יעקב, וב4 למרץ 1971 נולדה בתו האחרונה הילה.
