סיפורו של ניצול שואה "איציק שלו":
איציק שלו היה בן 14 כשכבשו הגרמנים את עיר הולדתו צ'ורטקוב שבאוקראינה.
משפחתו הייתה בת 7 נפשות כשהוא הילד השלישי מבין חמישה. אביו היה כובען ואמו עקרת בית. בשעות היום למד איציק בביה"ס הממלכתי.
אחר הצהריים ובימי ראשון, למד בחדר. רוב חבריו היו יהודים.
בקיץ 1941 נכבשה צ'ורטקוב ע"י הגרמנים. איציק החל לראות חיילים גרמנים צועדים ברחובות העיר, עם תת מקלעים שלופים. כבר בימים הראשונים החלו לחטוף יהודים לעבודה. חלק מהיהודים נכלאו בבית הסוהר ואחרים נרצחו בלי הסבר.
בתחילה המשיך אביו של איציק לעבוד בבית המלאכה שלו והחיים של משפחתו נמשכו.
עם הקמת הגטו באביב- קיץ 1942, משפחתו גורשה מדירתם. צפיפות, רעב, מחסור ופחד נורא, הגבירו את המצוקה היומיומית. אחרי האקציה הראשונה, נרצחו אביו ואחיו הצעיר על ידי שיכור אוקראיני בשם וולף. איציק נאלץ לדאוג לפרנסת המשפחה. יחד עם עוד ילדים יהודים, הם היו מתחמקים מהגטו, מוכרים בשוק בגדים ישנים ומבריחים אוכל הביתה.
ב- 5 באוקטובר 1942 נערכה האקציה השנייה. איציק נתפס עם אחותו,
הגדולה ממנו בשנתיים. יחד עם מאות יהודים, ריכזו אותם במגרש שהיה צמוד לבית הכנסת הגדול ולתלמוד תורה. משם הם הועברו לבית הסוהר, מחכים לרכבת. אמרו להם שהם בדרך למחנה עבודה. אחרי מספר ימים הובילו אותם לתחנת הרכבת, כאשר כולם צועדים על הכביש. מי שהעז לעלות על המדרכה קיבל מכות חזקות. בתחנה הפרידו בין הנשים לגברים. זו הייתה הפעם אחרונה בה איציק ראה את אחותו. פקדו עליהם לעלות לרכבת. דחפו אותם בכוח לקרון. איציק מצא את עצמו דחוס עם הרבה אנשים זרים. הדלתות נסגרו בחריקה מפחידה. היה צפוף, מחניק וחשוך. הרכבת החלה לנוע. איציק לא ידע לאן נוסעים ולא ידע מה יעשו לו ולמשפחתו. איציק דאג לאמו, לאחותו ולאחיו הקטן. איציק מצא עצמו תקוע בפינה, רעב, צמא ומבועת. פתאום החל מישהו לשחרר את הסורג מהחלון, החלון נפל ומשב אויר קריר התפרץ פנימה. איציק ראה אנשים מטפסים לכיוון החלון. איציק התקרב אל החלון הפתוח ומבלי לחשוב קפץ. איציק שמע יריות, נשכב על הבטן, פניו באדמה. איציק לא זז. איציק הציץ, ראה את הרכבת מתרחקת ואז רץ לכוון היער. וכשהאיר השחר, הבחין באנשים הולכים בשבילי השדות. איציק שאל, כיצד מגיעים לטרמבובלה, שם גר דודו עם משפחתו. כיוונו אותו והוא ממשיך בהליכה. איציק הגיע לטרמבובלה הוא עבר ברחובות. נראה לו מוזר, הכל רגיל, איציק שאל את עצמו, אולי האנשים שבטרמבולה לא יודעים על המתרחש בצ'ורטקוב הקרובה. איציק הגיע לדודו ששמח לקראתו ופתאום דודו שומע בחרדה את סיפוריו. אחרי מספר ימים בביתם, איציק מצויד בכובע של תלמיד אוקראיני, ילקוט, ספרים וכרטיס נסיעה, איציק עלה על הרכבת וחוזר לצ'ורטקוב. בגטו איציק מצא את אמו, אחותו ואחיו. לא הייתה שמחה, היה פחד איום ורעב. איציק הלך לשוק, ומכר את המעט שנותר עוד בבית והביא אוכל. איציק נשאר עם אימו ואחיו הצעיר עד אקציית חיסול הגטו. כשהיא פרצה לא היה להם היכן להסתתר, רבים ובעיקר האנשים שהיה להם כסף או רכוש הכינו מקומות מסתור או בונקרים חפורים מתחת למבנים שונים.
חיסול יהודי הגטו החל ב-18 ביוני 1943. הגסטאפו והמשטרה האוקראינית גירשו את איציק ומשפחתו למגרש היודנראט. היו שם כבר יהודים רבים. אמו כל הזמן חיפשה פתח מילוט. לפתע אמרה אמו לאיציק, אתה צעיר וזריז, תברח, רוץ מהר בסמטה. אני מכירה אישה אוקראינית שגרה מאחורי מלון בריסטול, היא תעזור לך. לא היה זמן להתלבט. הם ידעו שזו דרכם האחרונה. איציק ברח. הוא מצא את האישה אך היא פחדה להסתיר אותו בביתה, היא נתנה לו לאכול ולאחר מכן לצאת לרחוב. איציק המשיך לברוח, להסתתר, לגנוב אוכל ולקוות. איציק שמע שבכפרים מחפשים עובדים. היה זה קיץ 1943 ואיציק כבר בן 16. באחד הכפרים באזור טלוסטה, פגש איציק נערים יהודים שניצלו כמוהו. הוא פגש איכר, שתמורת עבודה, נתן לו מקום לישון ואוכל. בבוקר יצא עם הפרות למרעה ובערב קיבל אוכל וישן ברפת על ערימות הקש. האיכר לא התעניין בפרטים על איציק ולא שאל אם הוא יהודי.
בסוף מרץ 1944, צ'ורטקוב שוחררה על ידי הצבא האדום. איציק חזר לראות את מה שנותר מפעם מביתו. מכאן הוא מגלה את גודל האסון, אזור הגטו היה שומם, הרוס וריק מיהודים, איש ממשפחתו לא שרד.
כמותו היו בצ'ורטקוב עוד עשרות ילדים בודדים ללא משפחות.
בכדי להתפרנס התארגנה קבוצת ילדים. הם נסעו בטרמפים של הצבא האדום לצ'רנוביץ, שם רכשו שמרים אותם מכרו בצ'ורטקוב. כך הם התנהלו עד 1945.
לאחר תום המלחמה הם עלו על רכבת משא יחד עם חיילים רוסים שנעו מערבה עד העיר גלייביץ שבפולין.
בתחילת 1947 הם עלו על ספינת המעפילים "המעפיל האלמוני" בעליה ב' מנמל באזור מרסיי שבצרפת, לאחר מספר שבועות של הפלגה קשה הם הגיעו לחופי ת"א שם הם פגשו ספינות של הבריטים וגורשו לקפריסין. ולאחר מכן הגיע איציק בסוף 1947 לנמל חיפה.
היום איציק, מוקף בבני משפחתו , ילדיו ונכדיו, במדינה שהוא שותף בהקמתה ובהגנה עליה.
