נילי היא בת דודתו של סבי – אימה של סבי ואימה של נלי היו אחיות .
נילי נולדה בשנת 1936 בבוקובינה, צ'רנוביץ'. כשנילי נולדה הייתה זו עיר ברומניה, כיום היא עיר באוקראינה.
נילי היא בת יחידה.
כאשר המלחמה התחילה, נילי הייתה כמעט בת 4.
שנים לאחר מכן התקשו להאמין לסיפורה, בגלל שקשה להאמין שכילדה בת 4 תזכור כל כך הרבה פרטים בלי לדמיין חלק גדול מהם?!
הגירוש החל באוקטובר 1941 בצרנוויץ' העיר שבה נולדה. משם גירשו את היהודים לפי שכונות. דודתה של נלי (אחותה של אימה), אשר הייתה בעלת אמצעים, שילמה לגויים שגרים ברחוב הסמוך, כדי שיסתירו את נילי והוריה. זה לא יצא לפועל לצער כולם, כי כשנודע לאביה של נלי שעומדים לגרש את דיירי הרחוב שלה, הוא הזמין אליהם את משפחת אחותו (דודתה של נילי) שגרה לא רחוק מהם, כדי שיהיו ביחד. היא לא הספיקה להגיע כי היה עוצר על השכונה שלה.
לכן כאשר נילי ומשפחתה היו צריכים ללכת למקום המסתור, אביה של נלי לא חש מספיק בחומרת המצב, ורצה לחפש את אחותו. בצרנוויץ' הגירוש נעשה ע"י חיילים רומניים שרצו לעשות פחות רושם אכזרי לכן נתנו ליהודים את האפשרות בשלב הראשון, לצאת עם עגלות רתומות לסוסים ועם קצת רכוש. רק לזקנים, חולים וילדים היה מותר לנסוע בעגלה. את שאר הדרך הם המשיכו מעט ברכבת, והרבה ברגל, ביום ובלילה.
באחד הלילות הם הגיעו ליער שקשה היה למצוא בו מקום לנוח בלי להיתקל בגופות שהיו מפוזרות בשטח. לבסוף הם הגיעו לברשד, עיירה באוקראינה, ששימשה כמחנה ריכוז – רעבים ובאפיסת כוחות. שם חיו 3 שנים עד 1944. אביה של נילי נפטר זמן קצר לאחר מכן מחוסר טיפול במחלת האולוקוס, שממנה סבל. המגורים במקום היו קשים וצפופים ואנשים רבים חלו בטיפוס. המתים היו שוכבים בין החיים. הם לא פונו עד בואה של עגלה שמובילה אותם בערמות, לקבר אחים. למרות שאימה של נלי כיסתה לה את הפנים כדי שלא תראה את גווית אביה המוצאת לקבר אחים, נלי הציצה וראתה את הגוויה .
נלי הייתה בין היא הייתה היחידה שלא חלתה בטיפוס אבל היא הייתה כל כך חלשה שלא יכלה ללכת. שכנתה לימדה אותה מחדש ללכת , כמו שמלמדים תינוקות.
לנילי היה מזל אם אפשר להגיד כך על חיים כאלו – המחנה היה בשליטת הרומנים וגרמנים ביחד ולכן הגרמנים היו פחות אכזריים מפני שרומניה לא הייתה ארץ כבושה ע"י הנאצים אלא בת ברית של גרמניה.
במחנה חי גם אח של אימה של נלי (דודה של נלי – לאו שטרנברג), עם אישתו הניה , חולת סרטן. (לבסוף נפטרה) הוא עזר לנילי ולאימה מאוד. אימה של נלי חלתה בטיפוס פעמיים, והיא הייתה מאוד חלשה. ב1944 נלי ומשפחתה חזרו ברגל לצרנוויץ' שם חיו מספר חודשים.
נילי זוכרת מאוד את הימים האחרונים של הגרמנים במחנה : הם איימו לשרוף את כל המחנה ונלי פחדה מכל תנועה שהגרמנים עשו. לילה אחד הגרמנים אספו את כל הגברים ואחרי זמן מה מצאו אותם בקבר אחים שנזרקו לתוכו בעודם חיים .
זכורות לנילי 2 חוויות שהפחידו אותה מאוד:
1- הגרמנים הפציצו לפני לכתם – נלי הייתה אצל דודה ורצה הביתה חזרה לאימה, והפצצות נפלו והמטוסים כאילו רדפו אחריה.
2- הרוסים באו לשחרר את אותם ונתנו להם טרמפים במשאיות העמוסות בחיילים שלהם, אחד הטרמפים הוריד אותם בשדה חשוך, מלא בורות, אחרי שגזלו מהם את המעט חפצים שהיו להם הרביצו לאימה ודודה.
במלחמה ניספו אביה של נלי- ליטמן כץ , סבתה- יענטה (סנדר) כץ, דודה – מנדל כץ , דודה – משה ( חיים) כץ, דודתה - אנה ( כץ) לנדסברג, דודה – יצחק ( איזיו) כץ.
משפחת אימה הצליחה להסתתר בצרנוויץ' עצמה וכך ניצלה – ( משפחתה של סבי).
ב1945 נישאה אימה של נלי שוב , ואביה החורג של נלי אימץ אותה באופן לא רשמי ונתן לה את שמו- דץ
בסוף 1947 יצאו מבוקרשט עם אשרה לאיטליה כשבכוונתם להגיע לברזיל. כשהגיעו למילאנו, איטליה התברר שבאותה שנה לא ניתנה ליהודים אשרת כניסה לברזיל.
לכן הם החליפו את שם משפחתם לשם עם צליל רומני יותר ופחות יהודי- דימיטרסקו וכך היה גם שם משפחתה של נלי במהלך שהותה בברזיל. בברזיל נלי הכירה את בעלה לעתיד פאולו, ויחד עלו לארץ ישראל בשנת 1958 לקיבוץ גבעת עוז. ןבשנת 1959 הם נישאו.
כיום לנילי יש 4 בנות , 9 נכדים ונין.
