עדות: בתיה זאקס
נולדה בStrzimiszyce ב13 באוקטובר 1926.
מהם הזיכרונות שלך לפני פריצת המלחמה?
אבא שלי, זכרונו לברכה היה ציוני וכל פעם אנחנו דיברנו על הציונות בבית.. הייתה לי משפחה גדולה עם אחים גדולים ואח שהוא יותר קטן. אבא שלי מאוד רצה שיהיה לנו ידע רב לכן הלכתי לבית ספר יסודי-פולני ומכיוון שהוא היה ציוני והחלום שלו היה לשלוח אותי ללמוד פה באוניברסיטה, כי המשפחה שלי, של אמא, היה להם כבר שתי בנות שלמדו כאן בירושלים. אז כדי שאני אדע קצת, שלחו אותי לגימנסיה פרטית יהודית שלא הייתה בעיר שלנו. אני הייתי צריכה לנסוע ברכבת לעיר אחרת ושם הייתה גימנסיה שלימדו בה פעם בשבוע, גם עברית וגם היסטוריה יהודית. אז רק אני התחלתי, למדתי שם שנה ולא הספקתי ללמוד יותר בגלל המלחמה. זו גימנסיה פרטית.. אנחנו היינו עשירים ורק יהודים עשירים יכלו ללכת לשם. כשהנכדה שלי נסעה עם המשלחת לפולין, היא הייתה שם וראתה את הבית שהוא עוד דומה למה שתיארתי והיא גם הלכה לראות את הגימנסיה, אמרו לה שם בפולין שהגימנסיה עוד עומדת שלומדים בו פולנים ובנוסף ששם למד גם ביאליק.
מה את זוכרת מהזיכרונות עם המשפחה?
הייתה לי ילדות מאוד מאושרת כי הייתי קטנה ואחי מאוד אהבו אותי. הייתה לי אחות יותר גדולה ממני, וכשהיינו במחנה, היינו ביחד גם עם גיסתי כי אח אחד התחתן בדיוק, שנה לפני המלחמה כך שהיינו ביחד, החזיקנו אחד את השני. אני גם זוכרת שאבא שלי היה מסורתי וזה מזכיר לי שהכי קשה היה לי במחנה ביום שישי, כי כל המשפחה בבית בפולין הייתה ביחד, לא היה חסר לנו כלום וכולנו דברנו, כל האחים... היו לי אחים שסיימו אוניברסיטה אז היינו מדברים גם על פוליטיקה.. היה לנו בית מכובד מאוד.
את זוכרת את פריצת המלחמה?
הייתי בת עשר וחצי כשפרצה המלחמה. הייתה לנו חנות והדירה שגרנו בה, הייתה למעלה. בדירה הייתה מרפסת והזיכרון שנשאר לי מפריצת המלחמה הוא שראיתי את הפולנים מתנפלים ונכנסים ככה אחד על השני וחוטפים את הדברים של היהודים בפרוץ המלחמה, הכול היה מפוזר כי הם חטפו את הכל וזה התפזר ברחוב. הייתה לנו חנות של צמר ובדים להכנת בגדים ומכיוון שלא הייתה משטרה לא גרמנית ולא פולנית אז ביום שפרצה המלחמה הם התנפלו על הרחוב של החנויות והוציאו כל מה שהיה אפשר אז היה בלאגן.
החיים בגטו...
כשהגענו לגטו שבכל זאת היינו באותה העיר, איפה שגרנו אז היו שם גם פולנים.. אנחנו היינו סגורים שם בגטו אבל היה קשר קצת עם הפולנים. הם באו לפעמים מחוץ לגדר ומי שהיה לו כסף שילם להם כדי לקבל אוכל, בעיקר לחם. הם מכרו כל מיני דברים.
הסתובבו בגטו כל הזמן חיילים אז יום אחד הם באו באמצע הלילה ותמיד הם הלכו עם מגפיים שהיו למטה ברזלים אז כשהם הלכו היינו שומעים, פתאום, יום אחד הם דפקו לנו בדלת ובאמצע הלילה ששמענו שדופקים- ידענו שבאים לקחת אותנו. הוציאו אותנו מהמיטות, אמרו לנו להתלבש מהר... בבית שלנו היו מדרגות לקומה למטה, הילדים היו ישנים למטה וההורים בקומה למעלה אז שאבא שלי שמע שיש רעש גדול, אמא שלי אמרה לו לא לרדת כי היא פחדה שייקחו גם אותו. אבל אותי תפסו ישר ולקחו כדי לשלוח אותי למחנה עבודה. כשאבא שלי ירד, הוא ראה שלקחו אותי ומכיוון שאבא הכיר את הגרמני שהוא היה במשטרה בעיר אז הוא רץ אליו מהר ואבא שלי נתן לו בדיוק את מה שהוא רצה והגרמני החזיר אותי הביתה באותו הרגע. היה לי מזל, זה היה מפחיד.
מתי היה המועד בו נפרדת מהמשפחה? מי שרד ומי לא...
בהתחלה לקחנו אותנו, את כל היהודים, עוד שלא היינו בגטו ושמו לנו מגני דוד על הבגד אחר כך היינו בגטו והגטו שכן באותה עיר והם (הגרמנים) לקחו מה שהם רצו מהבתים שלנו והגענו לגטו ממש בלי כלום. לגרמנים הייתה את משטרת גרמניה ומכיוון שהיו הרבה יהודים אז הם עשו גם ארגון של יהודים, שעוד היינו בבית אז הם באו, הארגון הזה והיו הרבה יהודים בעיר אז כשהם לקחו את הזהב והכסף אז נהיה טוב יותר, הם עשו עסקים. הם אמרו שהם צריכים לשלוח למחנות חמישים אנשים אז מי שהיה עשיר והיה לו כסף וכל מיני יקרי ערך אז השאירו אותם תמורת הכסף. הפרידה הייתה מאוד קשה..
שמענו שבאים גרמנים, שהם נמצאים לא רחוק מהבית שלנו, שמענו את זה שכולם היו בחוץ ובגטו אנחנו היינו כולנו ביחד אז אחד סיפר שהם באים וכולם ישר ידעו. רצנו להתחבא כששמענו שהם באים. אחי הקטן לקח את אמא ואני ואחותי לקחנו את אחי הגדול, כולנו רצנו להתחבא.. בדרך אני אמרתי לאבא שלי "אל תפחד" וכשאמרתי את המילים האלה, אבא שלי התעלף. בבית לנו תמיד עזרה ראשונה ולאבא שלי היה לב חלש, אז כשהוא התעלף נתתי לו את הטיפות שהיו לנו מהעזרה ראשונה והוא לא התעורר.. לא ידעתי מה לעשות אז אחותי ואח שלי רצו ואני נשארתי עם אבא שלי, פחדתי שהגרמנים כבר יבואו ואבא שלי לא יתעורר אז רצתי גם לקופת חולים בגטו לנסות להציל אותו. רצתי כדי להביא רופא.. אחי ואחותי לא חזרו כי דרך כבר חטפו אותם הגרמנים.. בקופת חולים לא היה אף אחד אז רצתי חזרה לאבא שלי וכשחזרתי לא ראיתי אותו, לא ידעתי מה קרה.. לא ידעתי כל השנים.. אחי הלך בינתיים להסתיר את אמא שלי.. אחר כך ידעתי שאחי ראה את אבא שלי בזמן שרצתי לקופת חולים והחזיר אותו לבית, כשהם היו בבית אז אחי ירד למטה ולא יכל להיות עם אבא. אחי ואחותי לא היו ביחד איתי, אני לא ידעתי מה הם עברו..
באתי חזרה למקום שבו אבא שלי היה וישר חטפו אותי, הלכתי לאיפה שאספו את כל היהודים שלקחו. זה היה יום נורא... איש אחד נעמד, על הגבעה גבוהה ואמר "ימין, שמאל, שמאל למוות וימין לעבודה". אז גרמני אחד בא לקחת אותי לעבודה, הוא הראה עלי לימין. פתאום ראיתי את אח שלי, ואחד הגרמנים תפס אותו ושם אותו איתי, הוא היה יותר קטן ממני ועמדנו שם ביחד ככה מהבוקר... אני בכיתי נורא.
הגרמנים סידרו אותנו שם והם לקחו בזמן הזה כל מיני אנשים ועשו מהם משטרה ששומרת עלינו. אחד מאלה, היה בן דוד של אבא שלי. הוא ראה אותי, איך שבכיתי והוא ניגש אלי, לא ידעתי איפה אבא ושאלתי אותו אז הוא ניגש ואמר לי "אל תבכי, אני מהמשטרה ואני הסתרתי את אבא". ככה הוא אמר לי, בכוונה, כדי שאני לא אבכה. הוא ראה שאני ילדה קטנה אז הוא אמר לי את זה סתם כדי שארגע ואני עם המילים שלו הלכתי כל הזמן.
מה שהתברר אחרי זה שאחי לקח אותו, אחי ראה איך אבא שלי התעורר כשהתעלף ואז הוא ראה בבית שבא גרמני ליד הבית והרג אותו... ואני בעצם כל הזמן הזה האמנתי שבן דוד של אבא שלי הסתיר אותו. במשך כל הזמן אני האשמתי את עצמי, כי אני זו שאמרה לו "אל תפחד" וכשהייתי כבר במחנה, עם כולם, ראיתי שיש שם הרבה הרוגים ולא ידעתי שאבא שלי הוא אחד מהם. כל הזמן במחנה אמרתי לעצמי ולאחותי שאני אשמה, ככה חשבתי.. בראש שלי ראיתי תמיד את אבא שלי שהוא היה איש בריא, זאת התמונה שיש לי בראש על אבא שלי וזו בעצם הייתה הפרידה ממנו.
אני מאמינה, אני לא הדוקה ביהדות אבל אני יודעת שאבא שלי שומר עלי כל הזמן, היו כל מיני דברים במחנות שאני יודעת כל- כך שאבא שלי שומר עלי, אני יודעת. תמיד כשהיה משהו רע, אני יצאתי בסדר כי אבא שלי שומר עלי.
מה היו עושים במחנות?
במחנות לקחו אנשים מגיל מסוים וילדים לא לקחו בכלל כי ילדים לא יכלו לעבוד אבל אמהות עם ילדים קטנים, עד גיל ארבע-חמש, לקחו ישר למוות. אותנו, השאירו, זאת אומרת, את כל העיר שלנו בהתחלה כי הם התחילו בגטו וורשה, קרקוב ובגדולים, איפה שהיו הרבה מאוד אנשים עשירים עם בתי חרושת. כי הם רצו בעיקר את הכסף..
כשאני הייתי במחנה ריכוז הראשון, לא היה קשר באמת בין הבנים לבנות, היינו לחוד והייתה גדר בינינו, לא היינו ביחד שם במחנה.היה להם דבר כזה שמי שמגיע והוא לא במצב לעבודה, הוא היה צריך להיות שלושה ימים בבית חולים עם רופאים, אחרי שלושה ימים או שהוא בריא והיה עובד במחנה או שהוא נסע לאושוויץ. לקחו אותי מהמשפחה לשם והיה שם בחור אירופאי והוא היה קונה בשביל המחנה אוכל, בשביל המחנה ריכוז איזה יהודי אחד. היה שם רופא, עוזרת, אחות והוא. הוא היה שם למקום שבו הביאו אותי ואני הייתי חלשה, אז הוא התחיל לדבר איתי, אני בכיתי כל הזמן, ולא ידעתי בעיקר... הבחור הזה העמיד אותי על הרגלים, הוא דיבר איתי והביא לי אוכל מיוחד. הוא היה הבוס שם של כל המחנה.. המחנה גם לא היה גדול וזה היה המחנה הראשון שאני הייתי בו, הוא היה הכי קטן ואני הייתי בשלושה בסך הכול.
נהייתי בריאה לאחר שלושה ימים והוא גם אחר כך המשיך לעזור לי כשהייתי שם במחנה. בבוקר היינו הולכים לעבוד, לא סתם החזיקו אותי, היינו צריכים לעבוד שם בשביל החיילים למלחמה. הרובים היו מוכנים, גדולים ואנחנו עשינו לרובים את האבקה, מה שבעצם מכניסים לרובה. היו סיגריות כאלה מכסף וכל אחד עשה משהו אחר, האבקות האלה היו צהובות, אדומות וירוקות וכל השיער שלי נהיה בצבע של האבקה, זה היה מן סם ובגלל זה עד היום אנחנו גם סובלים מכל מיני מחלות.
מי שרד את המלחמה?
אחותי הגדולה, אח שלי הקטן, אח שלי הגדול וגיסתי. היה לנו מזל שחלק מהזמן היינו ביחד.. ישר אחרי המלחמה חזרתי בעצם לפולין בטרמפים.. 800 קילומטר משם אני הייתי, איפה שאני השתחררתי.. וכך הגעתי בטרמפים לפולין חזרה.
במהלך המלחמה כתבנו מכתבים אחד לשני, אני והאחים שלי. אני לא ממש יודעת באיזו צורה אבל היו לנו מכתבים אחד מהשני. לאף אחד לא היה את זה, רק לנו וגם באושוויץ וגם בפולין היו גויים שעזרו לגרמנים, היו הרבה..
הייתה גם בחורה אחת שעבדה והיא כנראה סיפרה לרופא פולני אחד שהיינו מטופלים אצלו באופן פרטי שאנחנו במחנה אז הוא פעם אחת שלח לנו כסף למחנה. שני האחים שלי חלו בטובקולוז, מחלת ריאות שקבלו אחרי שהם יצאו מהמחנות. בארץ היה מאוד קשה בהתחלה והרבה אנשים נפטרו מזה.
איך מצאת את המשפחה שלך אחרי המלחמה?
אחרי המלחמה כל אחד השתדל לחפש את המשפחה שלו. מישהו אמר לי איפה אח שלי היה, כל אחד העביר את המידע למישהו אחר כדי שכולם ימצאו. גיסתי מצאה את בעלה ואני חיפשתי את האחים שלי, ידעתי איפה הם רק אחרי חצי שנה כי הם היו בברגן בלזן.
אחרי המלחמה איפה גרת?
היינו עוד באירופה חמש שנים אחרי המלחמה, כשהאנגלים היו הם בעצם לימדו אותנו, אני למדתי איך להיות אחות בשביל בית החולים כי היה צריך הרבה אחיות לטפל בחולים אחרי המלחמה אז שם למדתי ועבדתי. כשהגעתי ארצה, הגענו בלילה וראינו את האורות מהאנייה.באנו בשנת 1949 ולילה אחד הייתי באוהל. לקחו את כולנו לאוהלים ומכיוון שגיסתי הגיעה לארץ שנה קודם לכן אז הייתה לה דירה בעפולה מאחותה שהגיעה לפני המלחמה. בעלה היה אגרונום אז אחי לקח אותנו, את כולנו בעצם לדירה הזו בבוקר. לכל המשפחה הייתה דירה עם מרפסת גדולה ושם גרתי. כל הזמן הייתי בעפולה ובעלי לא רצה להיות לבד בתל אביב כי שם הוא עבד אז עברנו לגור אצל בת דודה שלו ביפו, היא גרה בחנות ואנחנו בדירה מעל.
