סבי חנינא, נולד בחודש אב התרצ"ו, ב-17 באוגוסט 1936 בוורשה פולין, ונפטר ב- ינואר 2009.
סבי היה ילד קטן מאוד לפני תחילת המלחמה ולכן לא זכר כל כך את אשר חווה לפני המלחמה.
כבר בגיל צעיר למד סבי בחדר והמשפחה שמרה על המשך המסורת היהודית.
עם עליית הנאצים לשלטון ותחילת המלחמה, ברחו סבי ואמו, גניה, לפי החלטת הוריו, מביתם לדודו יעקב, שגר בגבול רוסיה- פולין.
הם השאירו מאחור את כל רכושם ולקחו עימם תיק קטן בלבד.
הדרך לדודו של סבי, הייתה ארוכה. הם הלכו ברגל דרך יערות ומדי פעם נסעו ברכבות, כשאמו של סבי סוחבת אותו בידה.
באותו זמן אביו של סבי, אברהם, נלחם בצבא הפולנים ולאחר זמן מה נהרג בידי הגרמנים.
סבי ואמו, הגיעו לרוסיה ושהו אצל דודו יעקב. לאחר מספר חודשים, הגרמנים הרגו גם את יעקב (דודו של סבי). עם מותו של יעקב, הבינה גניה (אם סבי), כי היא חייבת להציל אותה ואת סבי, ולכן נאלצה להתחבא בכפר ברוסיה, אצל איכרים רוסים תמורת עבודה בשדות שלהם.
אותה משפחה גם נתנה להם אוכל תמורת עבודה בשדה.
גניה עבדה קשה במשך כל השנה בשדה, גם בחום וגם בקור (כתוצאה מכך קפאו לה 2 אצבעות שלא היו פעילות במהלך השנים).
כל אותה תקופה גניה שמרה על סבי לצידה שמא יקרה לו משהו. לעיתים היא הרשתה לו לשחק עם ילדי הכפר במהלך היום.
כל השהות שלהם בכפר הייתה מלווה בפחד, הם התחבאו ותמיד אפף מעליהם הפחד מהקומוניסטים ומהגרמנים שמא הם יתגלו.
עם סיום המלחמה, הודיעו הרוסים לאנשי הכפר על סיום המלחמה והאיכרים הודיעו לגניה והיא סיפרה זאת לסבי.
גניה החליטה לחזור לפולין, אך כשהגיעו אל ביתם בוורשה, לא היה שם איש ונותר רק הרס גדול. רק באותה עת נודע לגניה ולסבי הדבר הנורא, הם התבשרו על מות אביו של סבי, שנהרג במהלך המלחמה.
בפולין היו פוגרומים ביהודים וגניה החליטה לעזוב. גניה וסבי הועברו לגרמניה כשסבי היה בן 10 ושהו במחנות העקורים.
במחנות העקורים, הכירה גניה את דוד (שהפך לבעלה השני) ואימץ את סבי כבן. ולאחר שנה, נולדה לגניה ודוד בת (חדוה) ואחות לסבי.
במחנות העקורים, התחיל סבי ללמוד בבית הספר, שם הוא למד בכיתה עם ילדים בגילאים שונים.
זמן קצר לפני עלייתם לארץ, שמע דודו של סבי, שחי בארגנטינה, שהם שרדו ונשארו בחיים וביקש מהם לבוא לגור בארגנטינה. דוד (אביו המאמץ של סבי) שמע שיש אפשרות לעלות לארץ ישראל, ולא היה מוכן לוותר על הזדמנות זו. המשפחה קיבלה הפנייה של הסוכנות היהודית ועלתה ב-1949 לארץ.
הדרך לארץ הייתה ארוכה וקשה, הם נאלצו לשוט בתנאי קור וחום קשים מגרמניה למרסיי ואז לאיטליה ולבסוף הם הגיעו לנמל חיפה.
מנמל חיפה הם הועברו למחנה עולים בפרדס חנה. בתחילה הם שוכנו באוהלים ואחר כך בצריפים במשך 3 שנים. מסביבם היו חולות ואזור ללא כבישים. החיים והתאקלמות בארץ היו קשים.
בארץ הונהגה באותה תקופה מדיניות הצנע, לא היה הרבה מה לאכול וחלוקת האוכל הייתה מרוכזת , כל אחד הגיע עם צלחתו כדי לקבל את המנה המגיעה לו.
המקלחות היו משותפות וגם השירותים.
הייתה משמעת מים, היה עליהם להתקלח מהר ועל הילדים היה להגיע בשעות מסוימות על מנת לאפשר למבוגרים גם להתרחץ. הייתה צפיפות בצריפים, סבי ומשפחתו חיו עם עוד שתי משפחות באותו הצריף.
סבי היה אחראי על הבאת קרח לשימור המצרכים. כל יום הוא היה קם בארבע לפנות בוקר ורוכב על אופניו במשך כ- 35 דקות על מנת להגיע אל מחסן הקרח. שם היו אנשים רבים שחיכו בתור לקבלת קרח, יחד עם סבי. סבי היה מכניס את הקרח לשק ומגיע עם שק רטוב חזרה ולפעמים, כך סיפר לי סבי, נאלץ היה לחזור ללא קרח כי הקרח נגמר טרם הגיע תורו. לאחר הבאת הקרח, היה סבי הולך לבית הספר.
בסוף שנת 1950 סבי עזב את בית הספר והלך ללמוד מקצוע ולעזור להוריו בפרנסת המשפחה. את השכלתו סיים סבי בלימודי ערב, את התואר הטכנאי הוא סיים בטכניון בחיפה.
מפרדס חנה, הם הועברו לקריית שמואל, ולאחר מספר שנים, קנתה משפחתו של סבי בית בקריית חיים – חיפה. סבי עבד ב"רפאל" טרם גיוסו והמשיך לעבוד ב"רפאל" עד פרישתו לפנסיה.
בעת שירותו הצבאי לחם סבי במלחמת סיני.
בשנת 1963 הכירו סבי וסבתי יהודית, במסיבה ולאחר שנה התחתנו. הם גרו וחיו בקריית חיים - חיפה. נולדו להם שלוש בנות, אביטל, ציפי (אמי) ויפעת.
זהו סיפור הישרדותו וגבורתו של סבי חנינא רביב ומשפחתו ששרדו את תלאות השואה אותם חווה סבי בגיל צעיר, והתמודד עם קשיי העלייה לארץ ישראל. סבי לא וויתר, הקים משפחה ולחם ותרם למען המדינה, הנחיל לנו ערכים ודרך ארץ וחינך אותנו לאהבת הארץ.
