לפני המלחמה
נינה שמידט לבית אוגושביץ נולדה ב 27.8.1927 בפולין בעיירה נרבקה וגדלה בעיירה גיינובקה שבסביבת ביאליסטוק.
לא ידוע לנו הרבה על החיים של סבתא רבא נינה עד גיל 14.
בזמן המלחמה
זה סיפור על גיבורה שנכנסה למחנה ההשמדה אושוויץ בגיל 13 ויצאה בגיל 17.
נינה שרדה את הגהנום באושוויץ, שם נשרפו הוריה ואחיה אריה.
נינה הגיעה לדוקטור מנגלה האכזר, שחילק חבורת יהודיות לשתי קבוצות: לצד ימין הוא בחר את הבחורות הבריאות והחזקות שיכולות לצאת לעבוד במחנה, ולצד שמאל הוא שלח את החלשות והכחושות.
סבתא נינה נשלחה לצד שמאל ואז שושקה, בחורה מבוגרת מנינה, שהכירה את כל משפחתה של נינה, משכה אותה לצד החיים.
לנינה היה מספר של אסיר ממחנה ההשמדה אושוויץ על היד. זה היה כמו כתובת קעקע בצבע ירוק.
בגמר המלחמה
בגמר המלחמה הנוער היהודי שנשאר בחיים התחיל לארגן קיבוצים והכשרות כדי שבסופו של דבר תהיה עלייה לארץ ישראל.
נינה תארה את דרכה מגרמניה והצטרפותה לקיבוץ.
"ב 3 למרץ 1945 שחרר אותנו הצבא האדום מן הכיבוש הנאצי. לאחר עבודת פרך, נשארנו בחיים 11 בנות. היינו בגרמניה ולפנינו עמדה בעיה קשה, איך להגיע למקום הולדתנו?...
תנועת הרכבות לא פעלה. אחרי מאמצים רבים השגנו עגלה וסוס, ולמחרת ארזנו את החבילות, ויצאנו לדרך. עברנו יערות ושדות והלב פעם בחוזקה מהתרגשות. רצינו להגיע כמה שיותר מהר, כדי להיוודע אם משהוא מיקירנו נשאר בחיים.
ניסינו למהר, אך כשעצרנו בשטוטגרט, לקחו לנו את הסוסים ואף 9 בנות נלקחו לעבודה. רק אני וחברתי נותרנו, בגלל גילנו הצעיר. לא ידענו מה לעשות. אחרי התלבטות החלטנו ללכת לתחנת הרכבת. אמנם היה שם שקט מתוח... חיכינו למה שצופן לנו הגורל. הרכבת דהרה בין הרים ויערות עד שהגיעה ללודז'. עצרנו, יצאנו מעט לנוח ולהמשיך לעיר שלנו.
אבל כאן שינינו את התכניות. פגשנו חברה, שהיתה איתנו במחנה, ושנמצאה בקיבוץ. היא ספרה לנו על החיים בקיבוץ... זה מצא חן בעינינו והחלטנו להצטרף לקיבוץ.
... כעבור מספר ימים שלחו אותנו לקיבוץ בעיר ביטום. הבנתי שלא עיר מולדתי תפתור את בעיותיי, אלא הצעד הראשון לביסוס החיים יהיה הקיבוץ. תחילה נראו לי החיים בקיבוץ מוזרים, אבל כעבור זמן קצר היו אותם אנשים, שהיו זרים לי, כאחים ואחיות. חיים כמשפחה אחת בביטום. היו לנו מטרות ואידאות משותפות. כאן בקיבוץ הגענו למסקנה שאת בעיותינו יפתרו לא פולין ולא אמריקה או ארצות אחרות. הבנו שהדרך היחידה בשביל יהודים, וחלוצים במיוחד, היא להגיע לארץ ישראל. לכן אנחנו, הנוער היהודי הנמצא בקיבוצים, חייב לתת דוגמא לעם היהודי, ולהגשים את עתידו בקיבוץ, ברוח הסוציאליזם, בארץ ישראל."
הקיבוץ היה בבניין בין שתי קומות וכלל בערך 50 צעירים בנים ובנות. סבתא רבא נינה עבדה בקיבוץ בתפקיד מחסנאית של מזון והלבשה.
נינה הייתה אחת מהבנות הבולטות והאהובות בקיבוץ, הייתה כישרונית לכל דבר, ידעה לכתוב שירים לסרוג ולתפור.
באחד הימים בסוף 1945 קיבל הקיבוץ שאליו השתייכו סבא רבא אפרים ונינה הוראה שיוצאים לדרך. הם יצאו ברכבת לפרג ומשם לגרמניה. מגרמניה נסעו לאיטליה באוטו מובילים עד למילאנו.
במילאנו התאכסנו בארמון ושם הציע סבא רבא אפרים לנינה להתחתן.
משם הם שטו באונייה 'ודג'ווד' לארץ ישראל.
כאשר האונייה קרבה לחופי ישראל האנגלים עצרו אותם והם שהו במחנה המעצר בעתלית 21 יום.
כששחררו אותם הם נסעו לקיבוץ גת בדרום. החיים בקיבוץ לא היו קלים ונינה ואפרים החליטו לעזוב לחיפה.
נינה ואפרים גרו בחיפה בדירה קטנה והיו מאושרים. נינה חסכה גרוש לגרוש ולאט לאט רהטה את דירת החדר. נינה התיידדה עם השכנים וכולם אהבו אותה. היא הייתה עוזרת לכל אחד.
בשנת 1948 נולדה שרה. בשנת 1951 נולד מיכאל ונינה ואפרים היו מאושרים מגידול שני ילדיהם.
לאחר כמה שנים בשנת 1958 שבהם התבססו מעט כלכלית עברו לגור בקריית פרוסטיג. זה היה בית פרטי עם משק של קרוב ל2000 עופות. סבתא נינה גדלה את העופות, סבא רבא אפרים עבד בזגגות והמצב הכלכלי השתפר. נינה נהלה בית לתפארת שהיה פתוח לכולם.
נינה נפטרה בשנתה בפתאומיות בהיותה בת 50, והותירה את אפריים, ילדיה, נכדיה ומכריה, המומים וכואבים.
סבא רבא אפריים נפטר בשיבה טובה בגיל 92 ועד יומו האחרון סיפר על אהבתו הגדולה לנינה.
סבא רבא אפריים שמידט הוציא ספר הנצחה לזכרה של נינה, בו תיעד את קורותיה. בני משפחה וחברים כתבו על נינה.
