בתור נער, עסקתי בספורט, בעיקר בריצות ושחיות למרחקים. אין לי יותר מידי מה להגיד, הייתי ילד שרצה להיות משהו והגשים את החלום שלו, יותר נכון שרד כדי להגשים את החלום שלו(בניגוד לרבים אחרים בשואה). הרוב בזכות אבא שלי שהיה עיתונאי ואיש ספר גדול מאוד, הוא שימש לי כדוגמא אישית בכול תקופת ילדותי. אחי הבוגר, הרב יונתן קליגר, נשלח על ידי האב לישיבה באנגליה בשנת 1935 וכך ניצל.
תחת הכיבוש הגרמני בבלגיה , הפעילו אותי חברי המחתרת הבלגית שעיקר פעילותן הייתה להעביר ילדים וצעירים דרך צרפת לשווייץ הנייטרלית. כבלדר. היו לי מסמכים מזויפים כנער בלגי נוצרי בשם ג׳וזף פלס, יליד בריסל . מכיוון שדיברתי צרפתית בניב בלגי וגם פלמית , ורכבתי על אופניים , לא עוררתי חשד אצל הגרמנים .תפקידי היה להיות איש הקשר עם המבריחים המקצועיים בגבול בלגיה-צרפת וצרפת-שווייץ. למרות התחפושת נעצרתי באוקטובר 1942 על ידי הגסטפו , נשלחתי למחנה מעבר מכלן , וב־ 15 בינואר 1943 העבירו אותי באחד המשלוחים לאושוויץ . בלילה שבין ה־ 17ל־ 18 בינואר 1945 יצאתי עם שרידי מחנות אושוויץ לצעדת המוות שבסיומה הגעתי למחנה דורה-מיטלבאו שליד נורדהאוזן , שם עבדתי בייצור טילים ב־ 4 באפריל 1945 יצאתי שוב לצעדה שנמשכה עשרה ימים עד למחנה ראוונסבריק , בו שוחררתי ב־ 29 באפריל 1945.
*הוא פגש את הוריו, שנשלחו גם הם לאושוויץ, אך למקומות שונים, והתנדב כפעיל בארגון הבריחה של המוסד לעליה ב׳. קליגר נחשב לאחד היחידים ששרד את אושוויץ עם משפחתו.
הגעתי לארץ ביולי 1947 באמצעות ספינה (אקסודוס) בעלייה בלתי לגאלית(בגלל הבריטים שהיו בארץ). בעיקר זכורים לי התנאים הקשים, היה חום אימים בערך 50 מעלות היו בחוץ, והתנאים על הספינה היו מזעזעים- רק שישה תאי שירותים לכל הנוסעים.אני זוכר שהבריטים איימו להחזיר אותנו לגרמניה, ואנחנו היינו מאוד נחושים. מרדנו בבריטים ולא ירדנו מהספינות, אמרנו להם: "זה או ישראל או שנמות". אני הייתי מהצוות של אקסודוס ואני מאד גאה בזה, אקסודוס הייתה סנסציה להיסטוריה.
בשנים הראשונות לא היה איפה לגור כי לא היה מספיק בתים וגם לא היה מקומות עבודה ואוכל (חיו על תלושים). הייתה תקופה שגרתי ברחוב על ספסל בשדרות רוטשילד. אבל יותר מאוחר כבר גרתי בקומונה עם צרפתים ובלגים ברחוב טרומפלדור. אני זוכר שהיינו צריכים לישון בתורות במיטות.
החוויה החיובית שלי קודם כל הייתה לחיות במדינה שלנו ולראות את הערים שלה. אבל חוויה יותר מעשית הייתה לי כשישבתי בבית קפה בירושלים, ושני שולחנות לידי ישב דוד בן גוריון (ראש הממשלה אז) והנהג שלו. הזמנתי לאכול אפרסק והוא היה בתוך צלחת וניסית לחתוך אותו עם הכפית, בקיצור הוא היה מחליק ובטעות עף לי האפרסק לשולחן של בן גוריון, זה היה קורע. מיד התנצלתי ובן גוריון צחק והחזיר לי את האפרסק, בסוף אכלתי אותו ביד.
חוויות שליליות מהשנים הראשונות בארץ היו שהיה מעט אוכל, בעיקר תפוזים ולחמניות ושהעבודות הראשונות שלי לא היו טובות. בהתחלה עבדתי בתור סבל בשוק המרכזי בתל אביב, ואז הלכתי לעבוד במילוי בטון. בהתחלה העבודה במילוי בטון הייתה טובה וגם הייתי מאד טוב בזה עד שיום אחד החלטתי שאני רוצה לפרוש, נמאס לי, עבדתי מספיק קשה במחנות באירופה ולא באתי לארץ כדי לעבוד קשה.
הקריירה שלי בעיתונות התחילה בעצם כשהצעתי לעיתון ספורט שאני אעשה להם את המדור ספורט בעולם (כי לא היה להם כסף לעשות את המדור הזה). וככה קיבלתי 5 לירות בחודש והתחלתי לעבוד בעיתונות. היום אני עובד בעיתון "ידיעות אחרונות". אני חושב שהתקשורת בארץ היום, היא אגרסיבית וקשה, לעומת מדינות אחרות שהתקשורת שלהם עדינה.
נח קליגר, עלה לארץ במסגרת המח"ל בשנת 1948. נח נשוי לז'קלין ולה שתי בנות. הבת הגדולה חניתה, נשואה לשי קנטור ולהם שלושה ילדים. משפחת קנטור מתגוררת בכרמי יוסף. הבת הצעירה, איריס ליפשיץ-קליגר, עיתונאית בידיעות אחרונות, נשואה לאלי ליפשיץ ולהם שלושה ילדים. משפחת ליפשיץ מתגוררת באבן יהודה. את איריס נח אימץ לבת ולכן היא נושאת את שם משפחתו. במשך השנים הוא פרסם שני ספרים, "12 לחמניות לארוחת בוקר" על שהותו במחנות השונים, ו"כדורסל זה לא רק משחק", אוסף של סיפורים הנוגעים לתקופת עבודתו בכדורסל הישראלי והעולמי. נח פרסם גם אוטוביוגרפיה "אלה תולדות נח" ודובר 8 שפות
