דף לכבוד / לזכר
חיים ליכטרמן נולד בשנת 1937 בעיר וילנה בגבול דולהינוב אשר בליטא, להורים בשם אליהו ושרה.
בשנת 1940 כאשר היה חיים בן 3, נכנסו הגרמנים.
חיים יחד עם אחותו- בשיה, הוריו וסבו נאלצו לעבור לגטו "דולהינוב".
הגרמנים החלו בעבודת החיסול ובכל אקציה חיסלו אלפי יהודים.
הם הקימו יודנראט, והכריחו אותם לשלם דמי כופר ולצורך הבטחת התשלום, לקחו בני ערובה- בעיקר ילדים וצעירים.
חיים ומשפחתו ראו בעיניהם את זוועות המלחמה.
בזמן האקציות בגטו "דולהינוב", הצליחו משפחת ליכטרמן לחמוק, ולהתחבא בזמן של 2 אקציות, ובאקציה השלישית, ברחו חיים וכל משפחתו ליער סמוך לדולהינוב.
פרטיזנים רוסיים אספו את משפחתו תחת חסותם ויחד צעדו לכיוון רוסיה.
בימים נאלצו להתחבא, עקב חיפושים רבים שנערכו עקב בריחתם מהגטו.
בלילות, צעדו מרחקים רבים בכדי להגיע לגבול רוסיה.
בזמן שהגיעו לרוסיה, רוסיה הדפה את כוחם של הגרמנים מהמדינה וכך צלחו משפחתו של חיים להיכנס לרוסיה עצמה.
הם נשארו ברוסיה למשך שנה אחת.
בסוף השנה, הודיעו להם, כי הם נחשבים כאזרחי פולין וכי ניתנת להם הזדמנות לחזור לגור בלודז', אשר בפולין.
המשפחה נשלחת לפולין ומשם בשנת 1950, הם עולים על אונייה
(כנראה בשם "פרוטיאה") ומפליגים היישר לנמל חיפה יחד עם העלייה ההמונית.
הם מגיעים לשער העלייה- שהיה בית עולים- מחנה לעולים חדשים.
חיים גדל ועבר לעיר לוד, שם למד בחטיבת הביניים עד כיתה ח',
ולאחר מכן, כשעבר לתל אביב, למד בתיכון עירוני ה'.
חיים שירת בצבא ב"חיל השריון" ולמד באוניברסיטת "בר- אילן".
קהילת וילנה נוסדה במאה ה-16 (בשנת 1543), כאשר המלך זיגמונד III נתן ליהודים כתב זכויות לפיו מותר להם לשכור ולקנות בתים בעיר ולסחור בה. כמו כן, מותר להם לייסד מוסדות ציבוריים הדרושים לקהילה. מאידך גיסא, לא נזכרת בכתב זכויות זה הרשות לעסוק במלאכה. את הזכות הזאת קיבלו כמאה שנה מאוחר יותר (ב-1633) מהמלך ולדיסלב IV. אולם, כתבי זכויות הם דבר אחד, והמצב בשטח הוא דבר אחר. למעשה, היו מאבקים מתמידים בין היהודים לבין העירונים הנוצריים על זכויות המסחר, המלאכה ואיזורי המגורים. היות והאצילים התנגדו לעירונים - הם תמכו ביהודים, והמלך ניסה לפשר בין הצדדים. מה שהעירונים לא השיגו בדרך של הגבלות מצד החוק - ניסו להשיג באלימות, בהתנפלויות על בעלי מלאכה יהודיים ועל בתיהם . |
שנת 1655 שמה קץ לפריחה זו. הרוסים כבשו את העיר. רובע היהודים נשרף, וכמעט כל היהודים נמלטו מהעיר. כמה שנים לאחר מכן (1661) שחררו צבאות פולין וליטא את העיר מידי הרוסים, והיהודים התחילו לחזור לעיר. נקודת הפתיחה לשיקום הקהילה לא הייתה קלה; המספרים מעידים על כך: ב-1645 היו בוילנה 2,630 יהודים (וזאת לפני זרם הפליטים היהודים של ת"ח ות"ט), ב-1662 היו בה רק 415 יהודים. בראשית המאה ה-18 הם סבלו ממלחמה נוספת, "מלחמת הצפון" בין רוסיה לבין שבדיה (1721-1700). שני הצבאות הטילו מיסים כבדים על הקהילה. גם אסונות טבע לא חסרו - היו שריפות גדולות בעיר, וגם מגיפות. אלה פגעו באוכלוסיית העיר בכלל אך ביהודים בפרט, בהיותם מוגבלים לאיזור מוגדר, רובע היהודים (הגבלה זו בוטלה כמעט כליל ב-1783 , ובאופן סופי ב-1851). אם לא די בצרות החדשות, נמשכה הצרה הישנה של המאבק עם הסוחרים ובעלי המלאכה הנוצריים, אשר התנגדו לשילובם של היהודים במסחר ובמלאכה בעיר.
באותם ימים קשים היו בין היהודים בעלי הון אחדים אשר עזרו לקהילה להתמודד עם העירונים בענייני מסחר. הראשון ביניהם היה ר' יהודה בן אליעזר, אשר שימש כ"ספרא ודיינא" (סו"ד) בקהילה. הוא בנה בכספו בית מדרש חדש, שנקרא על שמו "קלויז היסו"ד" . השני היה אליהו בן צבי פעסעלס, נכדו של ר' משה קרעמער. הגר"א נימנה עם משפחתו.
למרות הצרות שתוארו לעיל, יש לציין נקודות אור בקהילת וילנה דאז. היהודים נהנו מאוטונומיה מלאה בענייניהם הפנימיים - "הקהל" (שמו של הארגון הקהילתי הפנימי) טיפל בצרכי היהודים מבחוץ ומבפנים - הוא ייצג את היהודים בפני השלטונות, וגבה ושילם מיסים לממשלה. כמו כן הוא טיפל בעניינים הפנימיים של היהודים - בניקיון, בבריאות, בסעד ובחינוך ברובע היהודים. דוגמאות לפעילותו הן ועדות בשם "צדקה גדולה", "בדק בית", "ביקור חולים", "גחש"א" ו"תלמוד תורה". השמות מדברים בעד עצמם.
כמו כן, וילנה של סוף המאה ה-17, ובהמשך במאה ה-18, הייתה יכולה להתגאות בגדולי התורה שבה, ביניהם:
· ר' צבי הירש מקוידנוב, בעל ספר המוסר "קב הישר";
· ר' יוסף, חתנו של ר' משה קרעמער (אבי משפחת הגר"א), בעל הספר "ראש יוסף", חידושים בהלכות ואגדות;
· ר' יקותיאל גורדון, אשר למד רפואה בפדואה והושפע מר' משה חיים לוצאטו;
· ר' עזריאל ובניו, המדקדקים בלשון העברית;
· ר' ברוך כהנא רפפורט (ר' ברוך חריף);
· ועל כולם - הגר"א, ר' אליהו הגאון מוילנה, הענק אשר אחראי יותר מכל גדול אחר לשמה של וילנה כ"ירושלים דליטא". שנות חייו - ת"פ-תקנ"ח (1797-1720). הוא הראה כשרונות לימוד בלתי רגילים מילדותו. בתחילה למד ביחידות, כשהוא נתמך בידי ועד הקהל ומעזבונו של ר' משה רבקה"ש, שהשאיר קרן לסיוע ללמדנים מבני משפחתו. משנת הארבעים לחייו התחיל להרביץ תורה בחוג למדנים מרוסיה הלבנה ומליטא שבאו לשמוע תורה מפיו. היקף למדנותו היה עצום - הוא כתב פירושים על המשנה, על מדרשי ההלכה, על התוספתא, על התלמוד הבבלי, על התלמוד הירושלמי ועל הפוסקים; הקדיש תשומת לב רבה לתנ"ך ולדקדוק השפה העברית; עסק בלימוד הקבלה; כתב פירוש על ההגדה של פסח; כתב ספר על גבולות ארץ ישראל לפי ספר יהושע ועל בניין בית המקדש. כל הספרים האלה הוצאו לאור אחרי פטירתו על ידי תלמידיו ובני משפחתו. לימודיו והתעניינותו התרחבו למדעים שונים ומגוונים, מפני שהוא סבר שהם יכולים לשמש כלי עזר ללימוד התורה. לדעתו לימוד המתמטיקה, הגיאוגרפיה והדקדוק יכול לעזור להבנת הלכות וסוגיות מסוימות בגמרא, ולכן עסק בהם אישית או עודד את תלמידיו לעשות כן.
במאה ה-19 גדלה אוכלוסיית היהודים בוילנה בעקביות - מ-6,971 בשנת 1800 ל-20,706 בשנת 1832 (בה היוו היהודים רוב מוחלט בעיר), ועד 63,996 ב-1897 (40.9% מהאוכלוסיה). אולם, למרות הגידול המספרי, הזמנים לא היו פשוטים כל עיקר. שלטון הצארים הרוסיים בוילנה (1916-1795) היה תקופת ירידה נוספת ל"קהל", הוועד האוטונומי היהודי. ב-1827 הונהג גיוס חובה לצבא ל-25 שנה. ה"קהל" היה אחראי למילוי מכסת הנערים, וכך השניא את עצמו על היהודים שגזרת הגיוס פגעה בהם או בבניהם. המכה הניצחת הגיעה ב-1844, כשהשלטונות הרוסיים ביטלו את ה"קהל" והשאירו רק "הנהלות בתי כנסת", בעלי תפקידים מצומצמים בהרבה מכוחו של ה"קהל". נוסף על כך, ממשלת הצאר ייסדה בית מדרש לרבנים, כיון שרצתה לחנך דור של רבנים נאורים אשר יאמצו את השפה ואת התרבות הרוסית. בוגרי בתי המדרש האלה היו ל"רבנים מטעם". תפקידם היה לרשום רישומים טכניים של האוכלוסייה היהודית, ולדרוש דרשות הלל לממשלת הצאר. המשכילים תמכו בהם, אך ההשפעה הדתית האמיתית נשארה בידי הרבנים המסורתיים. ב-1873 הפך בית המדרש לרבנים לבית מדרש למורים. גם במתכונת זו לא השתנתה המטרה - להפיץ את הלשון הרוסית ואת ההשכלה הכללית בקרב הנוער היהודי.
השינויים ברחוב היהודי ובהנהגה היהודית בוילנה של המאה ה-19 לא באו רק מבחוץ, מטעם הצאר. גם מבפנים, מתוך היהודים עצמם קמו תנועות שונות. מצד אחד, המרכז הראשון לתנועת המוסר היה בוילנה. ר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, הציע לייסד "מוסר שטיבל", חדר מיוחד בו יוכלו סוחרים עסוקים להתאסף במטרה לקיים חשבון נפש ולימוד מוסר. ה"מוסר שטיבל" הראשון נוסד בביתו של ר' זלמן בן אוריה, בפרוור של וילנה. ר' ישראל סלנטר עצמו ישב בוילנה שבע שנים
(1867-1860). הוא עזב את וילנה ב-1867 ועבר לקובנה, כדי להוריד מעליו את לחץ המשכילים שיעמוד בראש בית המדרש לרבנים הרוסי שהוזכר לעיל.
לעומת שרשי תנועת המוסר שצמחו בוילנה, היא הפכה גם למרכז תרבות עברית ואידישאית, לציונות ולמפלגות המאפיינות את סוף המאה ה-19 ואת תחילת המאה ה-20.
הרי כמה דוגמאות לכך:
· בוילנה התקבצו סופרים משכילים עבריים: אד"ם הכהן לוינסון ובנו מיכה יוסף; שמואל פין (היסטוריון של קהילת וילנה); שלמה זלקינד; קלמן שולמן ומתתיהו סטראשון.
· וילנה הייתה אחד המרכזים החשובים של התנועה הציונית: אחד העם ייסד את תנועתו "בני משה" בוילנה (1888); ועידת "חובבי ציון" התקיימה בוילנה (ב-1889); תנועת "המזרחי" נוסדה ע"י הרב יצחק יעקב ריינס בוילנה (1902), ובכך נוצרה התנועה הציונית הדתית הממוסדת.
· אולם וילנה לא הייתה רק מרכז ציוני, אלא גם מרכז סוציאליסטי-אידישאי. ארגון ה"בונד" נוסד בוילנה ב-1897 כמפלגה סוציאל-דמוקרטית יהודית. הייתה תחרות בין הזרמים ההשקפתיים השונים בוילנה. כל זרם הקים מוסדות תרבות, ספרות, חינוך ותעמולה.
ממלחמת העולם הראשונה עד השנייה
מלחמת העולם הראשונה הביאה לוילנה פליטים רבים שגורשו מאיזורים הקרובים יותר לחזית.
לאחר שהעיר נכבשה על ידי הגרמנים (יום הכיפורים ע"ו - 1916) החלה תקופה קשה של רעב, של חוסר עבודה ושל מיסים גבוהים שהוטלו על היהודים. העזרה ליהודי וילנה אורגנה על ידי "ועד הסיוע היהודי" בראשות ד"ר יעקב ויגודסקי, וכן על ידי הג'וינט. משנת 1919 עד 1922 עברה העיר מיד ליד כמה פעמים - מהגרמנים לפולנים (1919), מהם לצבא האדום הרוסי (יולי 20'), ממנו לליטאים (בין אוגוסט לאוקטובר 20' מסרו הרוסים את השלטון לליטאים), כיבוש מחדש על ידי הפולנים (אוקטובר 20') וסיפוח סופי לפולין (בראשית 1922). מאז ועד מלחמת העולם השנייה נשארה העיר בתחומה של פולין. לעובדה זו היו השלכות רבות על יהודי וילנה, שהחשובה בהן הייתה ניתוקה של וילנה וסביבתה ממדינת ליטא העצמאית. עובדה זו הייתה קשה ליהודי ליטא וליהודי וילנה גם יחד, אך כשהיא הייתה סופית - ניגשו יהודי וילנה למלאכת שיקום מוסדות הקהילה מבחינה דתית, תרבותית וכלכלית. הוקם ועד קהילה אשר בו זכו תחילה הציונים לרוב, אך מפלגות השמאל עלו בכוחם בשנות ה-30'. את העולם החרדי המשיך להנהיג ר' חיים עוזר גרודז'נסקי, אשר זכה להערכה רבה בעולם התורני. נמשכה ביתר שאת הפעילות התרבותית העניפה בעברית ובאידיש. נוסדו בתי מדרש למורים, גימנסיות, בתי ספר יסודיים, תיאטרונים, אגודות לתרבות ולספורט. כמו כן למדו באוניברסיטה בוילנה סטודנטים יהודיים רבים. האידישאים הקימו בוילנה מכון מדעי אשר אסף חומר רב של פולקלור יהודי ושל לשון האידיש. נוסף לכך נוסד חוג של סופרים צעירים באידיש ("יונג ווילנע"). וילנה הפכה מרכז לאידישאים.
מלחמת העולם השנייה והשואה
כבכל אירופה הורגשה בשנות ה-30' גם בוילנה מתיחות רבה בין היהודים לבין האוכלוסיה הכללית, הפולנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, במשך כמה חודשים (אוקטובר 39 - יוני 40) הייתה וילנה חלק מליטא. עם פלישת הנאצים לפולין מצאו פליטים יהודיים מפולין מפלט בוילנה, ומוסדות הקהילה עזרו להם. ביוני 1940 סופחו המדינות הבלטיות, ובתוכן וילנה, לרוסיה הסובייטית. השלטונות הסובייטים פגעו קשות במוסדות הדת והתרבות העבריים והאידישאים. ביוני 1941 נכבשה וילנה על ידי הנאצים, הוקם גטו והחלו האקציות והרציחות.
רחוב בגטו וילנה
בווילנה היו מספר תאי-מחתרת נפרדים. ב-21 בינואר 1942 הוקם "הארגון הפרטיזאני המאוחד", ה- פ.פ.או (FPO ). מפקדו היה יצחק ויטנברג וסגניו היו אבא קובנר ויוסף גלאזמן. הם באו תנועות הנוער וממפלגות שונות, מימין ושמאל. ב-1943 התאחדה המחתרת עם "ארגון המאבק יחיאל", בראשות יחיאל שיינבוים. חברי המחתרת ביצעו פעולות חבלה ונקמה בווילנה ובסביבתה.
לוחמי גטו וילנה (אבא קובנר עומד במרכז, ויטקה קמפנר ניצבת ראשונה מימין,
יצחק (פשה) אבידב כורע ובידיו מקלע). התמונה צולמה עם שחרור וילנה.
לאחר השואה נעשה ניסיון לשקם במידת מה את הקהילה. כמו כן נוסד מוזיאון להנצחת השואה בוילנה, מזכרת עצובה לקהילת הפאר שהייתה ואיננה עוד.
קהילת ליטא
היהודים הראשונים בליטא התיישבו בימי הנסיך הגדול של ליטא – גדימינאס (Gediminas ), במחצית הראשונה של המאה ה-14.
הראשונים מביניהם שנזכרים בתעודות הם יהודי טראקיי, שקיבלו כתב זכויות ב-14 ביוני 1388.
לגבי מוצאם של המתיישבים היהודים הראשונים, אין הסכמה בין החוקרים, כנראה שמיעוטם באו מדרום-מזרח אירופה, מחופי הים השחור ומקייב. רוב היהודים, פליטי חרב ורדיפות מפרעות מסעי הצלב ו"המגפה השחורה", הגיעו לאזור ממערב אירופה דרך פולין.
בוילנה לא הותר ליהודים להתיישב בשל התנגדותם של העירוניים, לכן הם התיישבו בתחילה בפרברי העיר באחוזות השייכות לאצילים, רק במאה ה-16 הוסדר מעמדם גם בתוך העיר.
בסוף המאה ה-14 ותחילת המאה ה-15, בימי הנסיך ויטאוטס (vytautas ), הגיע מספר היהודים בליטא רבתי ל- 6000.
היהודים בתקופה זו נחשבו לבני חסותו של השליט המקומי ומעמדם המשפטי הוסדר בכתב זכויות מיוחד שנקרא "כתב קיום". כתבי הזכויות הבטיחו ליהודים הגנה על גופם ורכושם, חופש מסחר ומלאכה וחופש דת. ניתנה להם הזכות לבנות בתי כנסת ומקוואות ולהחזיק בתי עלמין. בחלק מהמקומות ניתנה ליהודים סמכות שיפוט לבית דין יהודי בסכסוכים פנימיים.
למעמד דומה זכו גם הקראים : ב-1441 העניק הנסיך הגדול יאגלו (Jagello) לקראים בטראקיי זכויות, שעל פיהן הורשו בין השאר לבחור בעצמם את בית הדין שבפניו יישפטו.
|
בנו של יאגלו, הנסיך הגדול אלכסנדר, ציוה באפריל 1495 לגרש את כל היהודים מליטא. ככל הנראה, הוא נקט בצעד זה בגלל שהושפע מגרוש ספרד (שהתרחש שלוש שנים לפני כן), ואולי גם בגלל שרצה למחוק את חובותיו ליהודים, לאחר שהסתבך כספית במלחמותיו נגד הרוסים והטטרים.
רוב המגורשים עברו לפולין, שם התקבלו בסבר פנים יפות על ידי מלך פולין – יאן אולברכט.
בשנת 1501 נבחר הנסיך הגדול אלכסנדר גם למלך פולין, שהייתה אז מאוחדת עם ליטא, הוא התחיל לנהל משא ומתן עם היהודים, ובסופו של דבר הרשה להם לחזור לליטא בשנת 1503.
הצלחתם הכלכלית ועסקיהם המשגשגים של הסוחרים היהודים עוררו עליהם את קנאת העירונים והם ניהלו נגדם מאבקים ממושכים. כתוצאה מכך נעתר להם המלך וב-1527 גורשו היהודים מוילנה.
בתקופה זו פורסמו מספר רב של עלילות נגד היהודים. המלך ניסה להגן על היהודים ולשמור על זכויותיהם, אך לא תמיד עמד בלחץ, ולכן נשללו מהיהודים זכויות מסוימות.
במאה ה-16, רוב יהודי ליטא התפרנסו בדוחק, בעיקר ממסחר זעיר ומהלוואה בריבית לאיכרים ולעירונים. באמצע המאה ה-16 הורע מצב היהודים בליטא והם חויבו במיסים רבים למלוכה. במחצית המאה ה-16 מוערך מספר היהודים בליטא בין 1000 ל- 2500.
הגוף הידוע כ"וועד ארבע הארצות" היה מוסד שריכז את השלטון העצמי (האוטונומי) של יהודי פולין בשנים 1580-1764 . תחילה כלל הוועד חמש ארצות: פולין הגדולה, פולין הקטנה, רוסיה האדומה, וואלין וליטא.
מפגש רבני ועד ארבע ארצות; מיצג בבית התפוצות בתל אביב
ראשי הקהילות הגדולות היו מתכנסים במהלך ירידים מרכזיים, שם דנו במגוון רחב של ענייני הציבור, בין השאר תיקנו תקנות וקבעו את שומות המס של כל קהילה. בשנת 1623 פרשה יהדות ליטא והקימה וועד נפרד, וכך נשארו ארבע ארצות בלבד .
הקהילות היהודיות בליטא סבלו גם מהפלישות של צבא שוודיה באמצע המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18, דבר שגרם להתרוששות הקופות הציבוריות ולפירוקם של חלק מהקהילות. בשנת 1740 שררו בליטא מחסור ורעב עקב פלישת הרוסים לקורלנד (מחוז בלטביה). בתקופה זו עברה ההגמוניה לקהילות בצפון ליטא ולוילנה.
במפקד שנערך במדינת ליטא רבתי, התפקדו בשנת 1764 – 157,250 יהודים חייבי מס גולגולת .
בעקבות המצב הכספי הקשה של הקהילות היהודיות, החלו הקהילות למכור את משרת הרבנות ושאר משרות ציבור בכסף, נוהג שפתח פתח לסכסוכים בין הנהגות הקהילות לבין רבנים .
במרוצת המאה ה-18 הלך ונחלש השלטון המרכזי של המלך ואילו כוחם של האצילים גבר. במאבקים שהיו בין הפולנים והרוסים חוזקו הרוסים גם על ידי האצילים וגם על ידי היהודים, בעיקר בגדוד שפיקד עליו ברק יוסלביץ'.
בסוף המאה ה-18 חולקה פולין ורוב שטחי הנסיכות הליטאית סופחו לאימפריה הרוסית. ברוסיה של אותה תקופה התקיים משטר מעמדי והיהודים צורפו למעמד העירוני, שנחלק לסוחרים ולעירונים. השלטון הרוסי החל להצר את רגלי הקהילות היהודיות והוציא שורה של תיקונים, שמטרתם הייתה להשאיר בידי הקהילות את ענייני הדת בלבד .
בשנת 1812 פלשו צבאות נפוליאון לרוסיה ולליטא, במלחמה הזו תמכו רוב היהודים ברוסיה, וזאת בעיקר בגלל שהרוסים לא פגעו בדת ישראל, בעוד שבצרפתים ראתה ההנהגה היהודית איום וחששה פן ינהיגו שינויים וחידושים דתיים דוגמת הסנהדרין שהקימו בפריס.
אחרי נסיגת צבאות נפוליאון הביע הצהר הרוסי אלכסנדר ה-1 את קורת רוחו מתמיכת היהודים ברוסיה, בעקבות זה הוא מינה נציגות יהודית מוסמכת שכללה את שני ספקי הצבא הגדולים זוננברג ודילון ומייסד ישיבת וולוז'ין ר' חיים. הנציגות הזאת הביאה בפני השלטונות מגוון גדול של בעיות ייחודיות שהעסיקו את הקהילות היהודיות בליטא ועסקה בשתדלנות מול השלטונות.
רוחות חדשות –- משכילים בונדיסטים
בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, לאחר סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1795), האזורים המערביים של רוסיה עוברים שינוי והיהודים נכללים בשינוי הזה. בשנת 1825 עלה לשלטון הצאר ניקולאי הראשון אשר גזר על היהודים גזרות קשות וכואבות. הוא רצה להכריח את היהודים להידמות לעם הארץ ולהתמזג אתו. לשם כך נקט בשיטה של הפצת השכלה מאונס ושל גיוס ילדי היהודים לצבא. עיקר הנטל של חוק זה נפל על העניים, שכן המבוססים יכלו לשלם כופר ולפטור עצמם.
תקוות רבות לשיפור המצב ולהקלת הלחץ בימי שלטונו של ניקולאי ה-1 תלו היהודים במשה מונטפיורי, שבדרכו חזרה לאנגליה ב-1842 עבר דרך וילנה. כמה מנהיגי ציבור נפגשו עמו ומסרו לו תזכירים שעניינם המצוקה הכלכלית והתרבותית הקשה, מונטפיורי נפגש גם עם גורמי ממשל, אולם מלבד מעט עידוד לא תרם ביקורו של מונטיפיורי הרבה לשיפור המצב.
הפרעות וההסתות גרמו להתגברות ההגירה של היהודים. ראשי הקהילה בליטא כוונו את המהגרים לארץ ישראל, אך בסופו של דבר רוב המהגרים נסעו לארצות הברית ודרום אפריקה, את תלאותיהם של המהגרים האלה הנציח שלום עליכם בספרו "מוטיל בן פייסי החזן". רק כמה "חובבי ציון" עלו לארץ ישראל ובניהם היו ממייסדי פתח-תקוה, עקרון, רחובות וחדרה .
מוטיל בן פייסי החזן
במסגרת הגזרות על היהודים, חודש האיסור לגור בכפרים, חל איסור מוחלט על קיום מסחר בימי ראשון ובחגים הנוצריים. נשללה מן היהודים הזכות להשתתף בבחירות לעיריות והוטל "נומרוס קלאוזוס" על קבלת יהודים לבתי ספר תיכוניים ולמוסדות השכלה גבוהה.
גם בעולם היהודי חלו שינויים. המגמה המרכזית של השינוי הייתה במודרניזציה ומי שנושא את דגל השינוי היא ההשכלה הנאורה. אם צריך למצות את התופעה, ניתן לעשות זאת ברוח דברי קנט שאמר:"העז לדעת! השתחרר מהכבלים שכבלת את עצמך". דומה שגם היהדות וגם הנצרות לא ראו את התופעה בחיוב.
חלק מהיהודים מתחילים לנהל את חייהם באופן יותר עצמאי ולא כפי שקבעו להם ראשי הקהילה או רבניה. התופעה מתבטאת בתחומים כמו, למשל, בנושא הלבוש. הלבוש של היהודים בליטא הושפע מהלבוש של בחורי הישיבות הליטאיות, שם נקבעה "המודה" והם קבעו זאת גם לאחרים: חליפה קצרה, תספורת, זקן. המשכילים מרדו במוסכמות הללו, התלבשו באופן שונה, גלחו את הזקן וניסו להשתוות לשכניהם הגויים.
נושא נוסף הוא השפה: עד אז דיברו רק יידיש ומאותו הזמן התחילו לקלוט את שפת הרוב. למידת השפה נעשתה בתחילה באופן עצמאי, אבל כבר בתחילת המאה ה-19 מוצאים ספרי לימוד מסודרים (במהלך הזה היו מעורבים לא מעט רבנים), אחת התוצאות של השפה היא קריאת ספרות זרה (עד אז קראו באידיש ספרות דתית ו-"מעיישה ביכלאך"), למשל, רובינזון קרוזו, הסיפור על קאזימיר הגדול ואסתרקה תורגמו לאידיש. מתחילת המאה ה-19 מתחילים לתרגם ליידיש ספרות שאינה ניטרלית, מבחינה יהודית-מוסרית. גם בתחום התעסוקה חלו שינויים. החברה היהודית שעסקה בעבר במקצועות מסחר, נגרות, סנדלרות וכו' , נפתחת למקצועות חופשיים: פקידות ובנקאות.
השינויים הללו מרחיבים את אופקי ההסתכלות של היהודים. עד אז ה"עולם" מסתיים אצל היהודי בסוף העיירה, והעולם התרבותי מסתיים בכתבי הקודש, עתה לאדם המשכיל האופק מתרחק ומתרחב.
תופעה אופיינית של העולם בתקופה ההיא היא תופעת הנדידה מהכפר לעיר הגדולה. הערים וילנה, קובנה ושאוולי, הפכו למרכזים יהודיים. החברה נהפכת להיות "חברה נוסעת" ומתקיימים קשרים עם ורשה ובשלב מאוחר יותר גם עם מוסקבה, אנו עדים לנסיעות שבין ליטא לדרום אפריקה ולארה"ב.
הציונות מצאה בליטא קרקע פוריה. קשריהם של יהודי ליטא עם ארץ ישראל החלה עוד עם עליית החסידים ותלמידי הגר"א. בשנות השמונים של המאה ה-19 התפתחה בליטא תנועת "חיבת ציון" האגודה "אהבת ציון" שהוקמה בוילנה הייתה מהראשונות ברוסיה. לאחר כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897), הבין גם הרצל שהסיכוי שלו להפיץ את הציונות הוא בעיקר במזרח אירופה. וכשביקר הרצל בליטא ב-1903 נתקבל על ידי ההמונים בכבוד רב. העיתונות הציונית האמיתית הופיעה בליטא. יהודי ליטא דיברו עברית יותר מכל המרכזים היהודיים האחרים. זו הסיבה שבליטא הייתה ספרות רחבה בעברית, התחילו להתפתח בתי ספר ברוח לאומית-עברית, "חדרים מתוקנים", גימנסיה ברוסית עם לימודים עבריים במידה רבה, תיאטרון עברי היה מפותח בה וכן הייתה בה עיתונות עברית רבה.
אספת קטוביץ (1884) - ועידת היסוד של 'חובבי ציון', שהתכנסה בנובמבר 1884,
ודנה בארגון התנועה לחיבת ציון והרחבת פעולות אגודותיה.
במרכז התמונה יושבים פינסקר והרב שמואל מוהליבר.
התא הסוציאליסטי היהודי הוא הבונד. זוהי תנועה גדולה יחסית שנמשכו אליה בעיקר צעירים. בשנת 1897 התכנסה בוילנה ועידה שבה הוקם "איגוד כללי של הפועלים היהודים ברוסיה, פולין וליטא" ובקיצור הבונד, כחלק מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. מיד קמו לבונד סניפים בערים ובעיירות בליטא. עד היום ניתן לראות בוילנה את הבית בו ישב הבונד. הבונדיסטים דברו בעקרון רק ביידיש, האידאולוגיה שלהם הייתה קוסמופוליטית ולא ציונית. יחד עם זאת מה שאפיין אותם זה מודעותם ליהדותם וזו הסיבה שהם דיברו באידיש .
החיים היהודים בעיירה ובעיר
יהודי ליטא (ה"ליטוואקים") שונים מיהודי פולין: רוב יהודי ליטא "מתנגדים" לעומת ה"חסידים" שאפיינו את פולין. יהודי ליטא היו יותר עניים מאחיהם בפולין. גם שפת היידיש של הליטוואקים שונה מהיידיש של הפולנים. היהודי הליטאי נקרא בלעג על ידי הפולני "צלם-קאפ" (ראש צלב). יש שמסבירים את פירוש הכינוי כ- "יהודי מרובע".
עולם התורה והישיבות בליטא
כאשר מדברים על עולם הישיבות בליטא, נדמה שכל הבחורים חבשו את ספסלי הישיבות. אך במציאות התופעה הייתה הרבה יותר מצומצמת. ב-1939 היו בליטא בסה"כ 15,000 בחורי ישיבה .
עולם התורה בסוף המאה ה-18 היה קטן יותר במספר הלומדים והישיבות. הדברים התנהלו כך, בכל ישיבה היו כמה עשרות בחורים שהיו אוכלים אצל הגבירים בימי השבוע ('לאכול ימים' ,"טאג"), לומדים בבית הכנסת וישנים בעזרת נשים. בחלק מהמקומות רב הקהילה היה גם ראש הישיבה. העיקרון היה "הווה גולה למקום תורה". הבחורים עזבו את מקומות מגוריהם ובחרו ללמוד במקומות אחרים, בגלל שבבית אי אפשר ללמוד, או שרצו ללמוד עם רב מסוים, או שרצו לעשות שידוכים בסביבה אחרת ובמשפחות אחרות.
לתלמיד החכם הייתה דמות ייחודית שנתפסה בספרות: "היהודי בליטא הוא לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע וענו. העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך.הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות,מחוץ לגדר הטבע".
הטיפוס הליטאי מתואר בפרוטרוט בסיפורו של י.ל.פרץ "אם לא למעלה מזה". כשהמצב הכלכלי הורע פיטרו את הרב וכשהדברים תכפו נעלמו הישיבות.
ב-1810 מוצאים באחת העדויות שהעולם היה שמם בתורה ואין למצוא ש"ס שלם אחד. מסיבה זו החליט ר' חיים, תלמידו של הגאון מוילנה, בשנת 1803 לשנות את המבנה של הישיבות. ובמקום הרבה ישיבות קטנות, לרכז את כל הבחורים בישיבה אחת ולצורך זה הוא הקים ישיבה בוולוז'ין. ר' חיים קיבל הסכמה מרבני וילנה והשיג כסף מתורמים. הישיבה הייתה סיפור של הצלחה ופעלה עד 1892, בשיאה היו בה למעלה מ-500 בחורים. ר' חיים הגדיר את הישיבה מראש כאליטיסטית ולכן כולם רצו להתקבל אליה, ומכל אזורי מזרח אירופה.
מלחמת העולם הראשונה
פרצה באוגוסט 1914. מיד כשהרוסים החלו לנחול מפלות, הם האשימו את היהודים בבגידה ובמסירת ידיעות לגרמנים.
באזורים הקרובים לחזית התחוללו פרעות, כשהנוראות מביניהן בוצעו בידי הקוזקים. הפרעות פגעו בערך בעשרים יישובים בפלך וילנה, שם התארגנו חיילים יהודים להגנה עצמית.
ב-6 בספטמבר 1915 נכבשה וילנה בידי הגרמנים ורובה של ליטא עבר לשלטון צבאי גרמני. הגרמנים הנהיגו משטר צבאי חמור והטילו על התושבים איסורים והגבלות. קרבת החזית והגזרות שיבשו כליל את הכלכלה – נוצר מחסור עצום בסחורות ובמזון. הגרמנים הטילו עבודות כפיה שהתנהלו גם בשבתות ובחגים היהודיים. במאמץ לגבור על המחסור, הקימו היהודים קואופרטיבים לאספקה עצמית.
עם זאת, הממשל הגרמני גם היטיב עם היהודים. רבים התקבלו לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות, תחומים שבעבר היו סגורים בפניהם.
בשנת 1918 הוקמה ליטא מחדש וקובנה נהפכה לבירתה.
ב-1920 נחתם הסכם ריגה בין ברית המועצות לפולין שעל פיו אזור וילנה נשלט ע"י הפולנים.
הגרסה הפולנית של העמוד השני של ההסכם
בין שתי מלחמות העולם (1921 - 1939)
ליטא הייתה בתקופה זו עצמאית, פרט לוילנה שהייתה נתונה לשלטון פולין. הפליטים והמגורשים היהודים, שעם חתימת הסכם ריגה החלו לשוב למקומותיהם בליטא מרוסיה, באו בחוסר כול ומצאו כלכלה הרוסה. סיוע ראשוני הגישו להם הג'וינט האמריקני, קרובי משפחה בארצות הברית וארגון "יעקאפא" - ארגון עזרה שהוקם בוילנה בתקופת המלחמה. מספר היהודים בליטא הצטמצם, במפקד שנערך ב-1921 התפקדו בכמה עיירות בליטא כמחצית, ואף פחות, ממספר היהודים שישבו שם במפקד של 1897.
מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה נערכו בחירות להנהגות הקהילות היהודיות בכל ליטא, לראשונה על פי עקרונות דמוקרטיים, בהשתתפות המפלגות היהודיות והציוניות, רשימות של בעלי מקצועות ואגודות מקצועיות. ב-1928 התקיימו גם בוילנה בחירות על פי תקנון הקהילות החדש שפרסמה הממשלה הפולנית, שהגביל את סמכויותיהן בעיקר למתן שירותי דת. בשנות ה-30 התיר השלטון לקהילות לגבות מס קהילה מודרג, אך היו קשיים בגבייתו בשל העדר אמצעי אכיפה.
הפעילות המפלגתית הייתה ערה ומגוונת והקיפה את כל התנועות היהודיות שפעלו בליטא. המרכז הציוני של יהודי ליטא בוילנה המשיך לפעול גם אחרי ניתוקה של וילנה מליטא.
חינוך ותרבות
התפתחות מרשימה חלה בשנים אלה בחינוך היהודי, ברוב הקהילות נפתחו בתי ספר, בערים הגדולות קמו רשתות מסועפות של בתי ספר יסודיים ציבוריים ופרטיים, גני ילדים ובתי ספר על יסודיים למיניהם. בין הרשתות שפעלו היו: "תרבות", הרשתות הדתיות "תחכמוני" ו"יבנה", ובחינוך החרדי – חדרים לבנים ורשתות חינוך לבנות. בוילנה פעל גם בית ספר טכני של "אורט" שהכשיר הנדסאים בתחומי המכניקה והחשמל.
חיי התרבות היהודיים היו עשירים ותוססים. רוב הציבור היהודי חי למעשה במעין אוטונומיה חברתית ותרבותית שהתאפיינה בגידול מספר היהודים, שמספרם הגיע לשיא בשנות ה-30. העיתונות ביידיש סיפקה ליהודים מידע בתחומים רבים ושיתפה אותם במאבק על זכויותיה.
בשנת 1926 הופיעו בוילנה בלבד 11 עיתונים וכתבי עת ביידיש ובעברית ובשנת 1931 הופיעו – 16 עיתונים. יהודי הערים והעיירות עסקו גם בספורט והקימו אגודות ספורט שעסקו בטיפוח ענפי הספורט השונים, בתחרויות עם קבוצות במרחבי ליטא ופולין ובטיפוח עתודות ספורטאים צעירים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם כינון המדינה הפולנית בוילנה, נקטו השלטונות בכמה צעדים מפלים כנגד היהודים, כמו סגירת בתי הדין היהודיים שהתנהלו בשפה היידיש. כמו כן הם פיטרו את כל העובדים היהודים ממשרדים ממשלתיים ועירוניים וכן מהדואר ושירותי הרכבות. לעומת זאת בבחירות לעיריות שהתקיימו בערים בליטא, השתתפו היהודים ברשימות מפלגתיות ומקצועיות. היו ישובים שבהם היה להם רוב במועצה מכיוון שהם היו רוב ביישוב. עם הזמן השלטונות צמצמו את מספרם והשפעתם על ידי שהפעילו "גיאוגרפיה של בחירות", צירפו לערים עיירות וכפרים סמוכים שתושביהם לא היו יהודים.
ככל שהזמן התקרב למלחמת העולם השנייה, הצרו גם הליטאים וגם הפולנים את זכויותיהם של היהודים, במחצית השנייה של שנות ה-30 הכריזו מפלגות וחוגים אנטישמיים חרם על המסחר היהודי, האנטישמיות בלטה גם במוסדות להשכלה גבוהה בהם הונהג מוסד ה"ספסלי גטו" לסטודנטים היהודים. בד בבד התחילו פגיעות פיזיות ביהודים במספר מקומות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939), ובמיוחד לאחר השתלטות הסובייטים על ליטא (15.6.40), ופלישת הגרמנים (22.6.41), נקטעה כל הפעילות היהודית הענפה ונאסרה פעילות תרבותית, חברתית וחינוכית באופן חוקי.
תקופת הכיבוש הנאצי
אור ליום 22 ביוני 1941 פתח הצבא הגרמני במתקפת פתע על ברית המועצות. עיקר המתקפה הגרמנית כוון לעבר מוסקבה דרך בילורוסיה המערבית – קטע חזית ששני הצדדים הלוחמים כינוהו "המרכז".
הגרמנים שיגרו לאזור ביילורוסיה ודרום ליטא, שלוש ארמיות של חיל רגלים ושתי ארמיות שריון. ביום הראשון למלחמה הופצצו והושמדו מטוסי חיל האוויר הסובייטי ומספר ערים מרכזיות, ביניהם וילנה ספגו פגיעות.
עם הפלישה הגרמנית, רבים מיהודי ליטא עשו מאמצים נואשים לברוח יחד עם הצבא האדום לכוון ברית המועצות, אבל בגלל הפצצות הגרמנים, מעבר גבול קשה ופגיעות של קבוצות מחתרת ליטאיות, הצליחו
רק 15,000 יהודים לברוח, כאשר 5000 מהם הצטרפו למלחמה פעילה, במסגרת המחתרות, ופעלו כפרטיזנים בנאצים. יתר היהודים נהרגו בדרך.
כ-230,000 יהודים נשארו בליטא, מספר זה כולל כ-25,000 פליטים שברחו מפולין לליטא עם הכיבוש הנאצי של פולין.
עוד לפני שהגיעו הגרמנים לליטא, ערכו הליטאים פוגרומים ביהודים. גל הרציחות, הפגיעות וההשפלות גאה עם כניסת הכוחות הגרמנים. לפי עדויות בדוקות, היו בליטא, ערב פלישת הגרמנים, 214 מקומות ישוב יהודיים, ב-40 מהם נרצחו יהודים ע"י הליטאים.
הצבא הגרמני התקדם מהר, וילנה נפלה בידי הגרמנים כבר ב-24 ליוני, בתוך כשבוע הייתה כל ליטא תחת כיבוש נאצי. בעקבות יחידות הכיבוש התמקמו בישובי האזור כוחות העורף, אליהם נלוו חוליות איינזצקומנדו. החל מ- 3 ביולי הפעילו יחידות אלו תוכנית השמדה שיטתית של היהודים, לפי לוח זמנים מדויק. חלק ניכר משלבי ההשמדה, איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעיתים גם הרצח עצמו, נעשה בידי הליטאים, חלקם אנשי צבא ומשטרה.
בתחילת 1944 הצליחו יותר מ-2000 יהודים לברוח מגטו קובנה וממספר מחנות עבודה.
ביולי 1944, זמן קצר לפני נסיגת הגרמנים, הצליחו הגרמנים להעביר 10,000 יהודים מגטו קובנה ושאוולי למחנות ריכוז בגרמניה.
מספר הניצולים בליטא לאחר המלחמה נאמד בכ-8000 יהודים, מספר זה כולל גם את אלה שנלחמו כפרטיזנים. 95% מיהודי ליטא נרצחו.
המונח פרטיזנים מתייחס ללוחמים לא סדירים הפועלים בשטח כבוש בידי אויב.
בארצות הבלטיות הגיעה פעולתם של הפרטיזנים היהודים לממדים ניכרים, לפי האומדן פעלו ביערות בין 20,000 ל- 30,000 פרטיזנים יהודים.
בליטא התפתחה תנועת הפרטיזנים כשהיא קשורה לבלרוס. תחילת ההתארגנות הייתה ביערות נאצ'ה כ-80 ק"מ מדרום לוילנה.
קריאה ליהודים להתקומם בגטאות הושמעה בליטא מתוך כרוז המרד שחובר ע"י אבא קובנר בגטו וילנה,
בלילה שבין ה- 31 בדצמבר 1941 לבין ה-1 בינואר 1942.
אל נא נלך לטבח, נוער יהודי. אל תאמינו
למוליכים אתכם שולל. מ-80,000 יהודי
ירושלים דליטא נשארו רק 20,000. כל דרכי
הגסטאפו מוליכות לפונאר ופונאר היא מוות...
כולם נורו שם... היטלר זומם להשמיד את
כל יהודי אירופה, ועל יהודי ליטא נפל הפור
להיות ראשונים בתור...
(מתוך הכרוז, אבא קובנר, 1.1.1942)
זמן קצר לאחר שחרור ליטא, במחצית השנייה של 1944, עשו השלטונות הסובייטים מאמצים ניכרים לחשוף אתרי רצח המוניים ובאמצעות ועדות חקירה ניסו לברר את מספרי הנרצחים ומוצאם. בשנים הראשונות אחרי המלחמה אותרו משתפי פעולה ליטאים ונשפטו. חלקם ברחו למדינות אחרות בעולם.
ברוב מקומות הרצח הוקמו מצבות זיכרון עם כתוביות ברוסית ובליטאית, במספר מצומצם של אתרים, לאחר לחץ של היהודים, בדרך כלל ניצולי אותה עיר או כפר, גויסו כספים והותר להקים מצבות ועליהן כתובות ביידיש ולעיתים גם בעברית. עד היום ניתן לראות את רוב מצבות הזיכרון הללו.
ב-1990 עם התפוררותה של ברית המועצות, הייתה זאת ליטא שהכריזה ראשונה על עצמאותה ומיד חוקקה שלשה חוקים להצר צעדיהם של המיעוטים כשעיקר הכוונה ליהודים, וזאת למרות שבליטא נותרו אך מעט יהודים. (מתוך רבע מליון יהודים נותרו כ–5000 בלבד). בכל הקשור לשואה, הם העדיפו לבחור בהתכחשות לרציחות על ידי ליטאים ולעיתים אף להעמיד פני קרבן.
יחד עם זאת ניכר ראשיתו של שינוי ביחס הליטאים לאחריותם ולהשתתפותם ברצח היהודים בליטא. חוקק גם חוק מיוחד המציין את "יום השואה הליטאי" (נקבע ביום חיסול גטו וילנה) , ובחלק ממקומות הרצח הוצבו לוחות זיכרון המציינים ומנציחים את אשר ארע שם.