אריקה נולדה ב – 30.3.1924 בפולין בעיר בגודל בינוני בשם ביילסקו, בעיר היו 3000 תושבים יהודים שהתפרנסו מתעשיית בדים וצמר בעלי איכות מיוחדת. אריקה נולדה כבת בכורה לאמא אירמה ולאבא יעקוב, 17 חודשים אחרי הולדתה, נולדה אחותה מרגוט.

הקהילה היהודית בביילסקו פיתחה את כל המוסדות שהיו צריכים 3000 יהודים, כקהילה יהודית. בין מוסדות אלו היה בית ספר עממי יהודי אחד, בו מורים יהודים לימדו. לא הייתה הפרדה בין בנים ובנות כמו בבית ספר דתי. ליד בית הספר היה בית כנסת, בית קהילה ואולם ספורט.

בשנת 1936 היה פוגרום, שבמהלכו שברו חנויות והרסו בתי עסק יהודים. אבא שלה לא פתח את החנות, אריקה לא הלכה לבית הספר, כל המשפחה ישבה בבית. הכל התחיל כשהאשימו יהודים על רצח פולני בעיר. עמדו מול החנות שלהם, אפילו אנשים שהכירו, הם היו מכרים של הוריה ואמרו לכל אחד שהתקרב לחנות שאסור לקנות בחנות של היהודים. זאת הייתה תקופה לא נעימה, אע"פ שדיברו תמיד גרמנית והרגישו גרמנים כמוהם. הוריה ידעו טוב גרמנית, אבא היה בצבא האוסטרי בזמן מלחמת העולם הראשונה ואמה דיברה רק גרמנית, ולא ידעה שפות אחרות.

1.9.1939 פרוץ המלחמה – יום שלעולם אריקה לא תשכח, "התחלת המלחמה הייתה אירוע טראומטי עבורי. התבגרתי, לקחתי אחריות על כל המשפחה, התחילה תקופה אחרת זמן אחר וחיים אחרים. היה יום שישי אבא אמר לכולם שניסע מזרחה, והוא יישאר לשמור על הבית. אבא תמיד היה דאגן, והוא החליט על הנסיעה שלנו מזרחה. הוא הכין מראש מזוודות לכולנו לקראת רגע האמת. הוא תכנן שכאשר הוא לא יוכל להישאר הוא יצטרף. אז עוד היו רכבות, אנחנו נסענו ואבא נשאר. אני זוכרת את היום הזה בו הפכתי מילדה למבוגרת, באותו רגע אני לקחתי את הפיקוד על אחותי, אמי וסבתא שלי. ביום שנסענו מזרחה, זה היה יום של מהפך בלתי ניתן להסבר – ילדה קטנה הופכת לילדה גדולה ולוקחת עליה אחריות על משפחה הבורחת מהעיר האהובה עליה. זה היה מהפך, מחיים לזורמים, נעימים ושקטים, נזרקתי לתוך מערבולת אש, מערבולת מים ולקחתי את המשוטים, את ההגה, ונסענו מזרחה. זה היה רגע שלעולם לא אשכח".

יום שישי, הראשון לתשיעי 1939, הנסיעה ברכבת ללבוב וקראקוב.                                ברכבת היו חיילים פולנים ויהודיים. לא היו ברכבת סימנים אנטישמיים. התיישבנו בדרך למסע לא נודע. כשהיו הפצצות גרמניות על הרכבת, היא נעצרה, וכולם הסתתרו מתחתיה עד יעבור זעם. בהמשך המסע, אמרו להסתתר בתעלות לצד הרכבת והיו נפגעים. הגרמנים ממש צלפו עליה. ושוב עלו על הרכבת והמשיכו. ככה נסעו כיומיים, עד שהגיעו לגשר שהופצץ שלא היה ניתן לעבור אותו." לא הייתה ברירה, ירדנו מהרכבת עם המזוודות, והתחלנו ללכת מזרחה. היה מאוד קשה, כבד, לא נוח ולא הייתה ברירה. בדרך מצאנו עגלת תינוק שבורה והעמסנו עליה את המזוודות אבל היא נשברה לגמרי. החלטנו לא לסחוב את המזוודות, ולהשאיר אותם שם. אני זוכרת את הקושי את החרדה ואי הודאות, אבל אני גם זוכרת שהחלטנו שאנחנו נעשה הכל כדי לשרוד". בסוף ההליכה הגיעו לטרנוב. שם קיבלה אותם הקהילה היהודית ונציגיה נתנו להם מפתח לדירה שאנשיה ברחו למזרחה. הם נשארו שם עד אחרי החגים. "הרגשנו לא בנוח בטרנוב כי שם דיברו בעיקר יידיש ואנחנו לא הבנו מילה. חשנו זרות אע"פ שקיבלו אותנו יפה, הרגשנו שאנחנו רוצות לחזור הביתה. למחרת יום כיפור החלטנו לחזור הביתה". מצב הרוח היה ירוד בגלל הדאגה הרבה לאב המשפחה ומה קורה לבית בביאלסקו. הבעיה הייתה שהם נשארו בלי כלום כי השאירו את המזוודות בדרך. כל אחת סידרה לעצמה סט בגדים נוסף מהדירה לפני היציאה לדרך. אמה הייתה הכי פסימית, היא כל הזמן בכתה. סבתה הייתה עם יותר אורך רוח, היא עדיין חיכתה לראות מה יקרה. אריקה הייתה הכי חזקה, "החוזק שלי החזיק את כולם". לא ידעה מאין שאבה את הכוח אבל האמינה שהם יסתדרו והכל יהיה בסדר.

בסוף ספטמבר לקחו עגלון פולני עם עגלה והתחילו במסע בחזרה. לא היו הפצצות ולא היו הפרעות מיחדות. בראשית אוקטובר הגיעו הביתה וגילו שהבית סגור וחותמת גרמנית כזאת שלא מאפשרת להם להיכנס לביתם. אביה לא היה בבית ואחד השכנים אמר שהממונה על הבתים גר קרוב. הוא הציע להם לפנות אליו כי רק הוא יוכל לעזור להם להיכנס הביתה. הם פנו אליו והוא אפשר להם להיכנס הביתה והם סרגו סודרים לחורף.

ב1939 הגרמנים רצו לנקות את העיר מיהודים ואמרו לנו לעבור לאושווינצ'ם. אמה ואחותה עברו בעוד שאריקה וסבתה חיכו לאביה. לבסוף הבינו שמסוכן מידי להישאר, ארזו מה שיכלו ונסעו בכרכרה לאושווינצ'ם.

"ארבעתנו גרנו בעיר אושווינצ'ם. מדי פעם תפסו אותנו לעבודות מזדמנות של ניקיון, עבודה בכבישים ובמשרדים. לא קיבלנו כסף על העבודות האלו וגם לא אוכל. מי שלא מילא את תפקידו כראוי היה מקבל מכות איומות".

באפריל 1941 הופיעו מודעות שמעבירים את כולם לסוסנוביץ – שם מרכזים את כל היהודים מהסביבה. לפנות ערב, הרכבת הגיעה לעיר. שם חיכו נציגי תנועות הנוער, כולל הנוער הציוני, שאריקה הייתה שייכת אליה ופזרו את המשפחות אצל התושבים. אריקה ומשפחתה התגוררו עם משפחה דתית. הם חיו חיים די שיגרתים, נורמליים.

ב5/11/1941 המשטרה פשטה על ה"ג'אוק"(שטח לגידול ירקות) בו אריקה ואחותה עבדו, המשטרה לקחה את כל הצעירים למשלוחים לעבודה. הם נלקחו לבניין ענקי בן 3 קומות שמסביבו הייתה גדר. היה זה מחנה מעבר בו ריכזו    כ-30 בנות בחדר. "אמא הגיעה למטה, ולא נתנו לה להיכנס. אני ראיתי אותה עומדת, דיברנו בצעקות. היא שאלה לאן לוקחים אותנו ואמרו לה למחנה עבודה בגרמניה. היא הביאה לנו שני קיטבגים גדולים בשבילי ובשביל אחותי עם שמות עליהם והשאירה אותם בכניסה בתקווה שנקבל אותם כשנצא משם". אריקה ואחותה היו ביחד בניגוד לבנות האחרות שנלקחו אותם, עצם העובדה שהן היו ביחד הקלה עליהן מאוד, הן סמכו אחת על השנייה בצורה מוחלטת והיו עם מטרה משותפת – לחיות.

"יצאנו ברכבת נוסעים רגילה בלי אוכל, ישבנו ליד החלון הרבה שעות. רק דאגנו, דאגנו, דאגנו מאד עד כדי טמטום החושים. מה יקרה לאמה וסבתא? איך הן יסתדרו בלי המשכורות שלנו? מה יקרה לאמא בעבודה?                           הרכבת נעצרה, משם הלכנו ברגל עד שהגענו למפעל "אטריך". שם, הכינו לנו מגורים במקום שהיה מיועד לסוסים. למחרת בבוקר התחלנו לעבוד. אני עבדתי בשדה, בגידול הפשתן, בחיתוך הגבעולים כדי להפיכתם לחוטים. היינו עושים זאת בידיים חשופות ונדקרנו כלי סוף. באוגוסט 1942 היה הגירוש הגדול מסוסנוביץ, את סבתא שלחו לאושוויץ ואת אמא העבירו למפעל שלנו. השמחה הייתה ממש גדולה. ה"ביחד" המחודש היה חשוב מאוד. גם נפשית וגם פיזית".

בינואר – פברואר 1943, הגע ד"ר מנגלה ועשה סלקציה. אז כולן היו צריכות להיות עירומות והא עבר וראה מי חולה ומי בריאה. את החולות שלח למחנה גרוס רוזן, מחנה השמדה. הסיבה לסלקציה הייתה שהמפעל לא היה מוכן לשלם עבור עובדות חולות.

"במאי 1943 העבירו אותנו למחנה "קלוגה". הוא היה מפעל דומה למפעל אטריך שעבדנו בו קודם. היינו כוח עבודה זול, ולכן לא הייתה סכנה קיומית לחיינו. היינו עובדות ובמידה והתרשלנו היינו מקבלות מכות. אני עצמי לא קבלתי אף פעם מכות. אני זוכרת מקרה אחד, שבו היינו במסדר והענישו בת אחת. איש הס.ס הרביץ לה, הלקה אותה בעוצמה רבה, זרק אותה על הרצפה דרך עליה, מעך אותה. לסיום גילחו אותה ושלחו אותה לאושוויץ."

"אל תאבד את התקווה אם השמים אפורים בין עננים כבדים שחורים שוב תבוא התכלת" אמרה זו חיזקה את אריקה מאוד, תמיד היא הייתה חוזרת עליה ברגעים של איבוד תקווה".

8.5.1945 נעלמו כל אנשי הס.ס מהמחנה, ובמקומם בא המשמר האזרחי. אנשי המיליציה דיברו שצבא הרוסי נמצא ממש קרוב למחנה.                     למחרת ברח המשמר האזרחי, השערים נפתחו והם לא חזרו יותר למחנה. אמנם השער היה פתוח, אבל באותו יום כולם פחדו לצאת.                               המלחמה נגמרה. "הרגשנו הקלה, אבן שנפלה מהלב. כולם רצו מיד לדעת מה קרה למשפחה, מי שרד ומי ניספה, ואז החלטנו לחזור לביאלסקו. אנשים נדדו בין ארצות, וכל אחד חיפש דרך לחזור לעירו, לביתו. הדירה שלנו הייתה תפוסה ע"י פולנים. קיבלנו חדר בדירה של סבתא. היינו אמא, אחותי ואני ועוד חברה טובה ששמה טושיה, בחורה מבנדין שכל משפחתה נספתה ולא הייתה לה נפש קרובה. עד היום אני שומרת איתה על קשר. היא חברה טובה ויקרה לליבי.

אמה של אריקה נשארה בבית לחכות לאביה, בעוד שאריקה אחותה וחברתה יצאו במסע ארצה. הן הגיעו לעיר אוסטרים על הגבול האיטלקי. שם פגשו את משה בעלה של אריקה לעתיד ואחיו. "חצינו את האלפים ברגל, זה היה מסע קשה וכואב. הכל היה מושלג. היה לי קשה מאוד ללכת. כאבו הרגליים. משה סחב אותי על הגב. אחרי המסע, שלקח יומיים, הגענו לאיטליה". משם נסעו לסן ג'ורג'ו. הם נסעו לרומא. נמצא להם מקום בקיבוץ "עודד".                           אריקה ומשה התחתנו ב3.2.1946 באוסטריה. "זה היה רגע מרגש מאוד. הרב הרצוג בא לבקר אותנו שם. למשה היה חשוב לכתוב אם את התאריך העברי, ואותו הוא חרט על טבעת הנישואין". שם חיכו עד לעלייה ארצה.

"לקחו אותנו מאוסטריה, בתחילת אוגוסט 1946 לעיר הנמל בארי, שם היינו כמה ימים. האנגלים שמרו על הנמל ולא נתנו לשום אוניה של עולים לצאת משם. עברנו לקאררה, הייתה אוניה גדולה שהייתה מיועדת לקחת אותנו, אבל כדי לא לעורר את החשד של אנשי הנמל, שטנו בסירות קטנות אל האוניה ועלינו עליה. שטנו יותר משבוע עד קפריסין. באמצע ההפלגה העבירו אותנו לאוניה קטנה יותר בשם "פלמ"ח". הגענו לקפריסין, שם חיכינו חצי שנה עד שקבלנו סרטיפיקט להיכנס לחיפה. חיכינו מאוד להיות כבר בארץ שלנו.    הגענו לתל אביב, בה בנינו את ביתנו, גידלנו את שני ילדינו, כאן החברות שלי, החברים שלנו. תל אביב היא הבית שלנו.