עבודת הנצחה
שי בליזובסקי
י"א 6
שם מלא של הדמות המונצחת:
ציפורה (פייגה) בליזובסקי.
קרבה – סבתא
תאריך לידה – 10 באפריל 1933
מקום לידה – העיירה קובילניק – אז פולין היום שייכת בלארוס
מקצוע – עקרת בית, גמלאית
מקום מגורים במהלך המלחמה – קובילניק, גטו מיאדל, יערות באזור ביחד עם הפרטיזנים.
איך היית בתור ילדה?
"לא הלכתי לגן, אלא נכנסתי לבית ספר פרטי אצל רב בגיל 4. למדו שם 10 תלמידים בגילים שונים. למדתי בעברית. אחרי שנה וחצי (1939) באו הרוסים שקיבלו את החלק הזה של פולין מהגרמנים בהסכם מולוטוב-ריבטנרוף.
אז הייתי צריכה ללמוד במערכת החינוך הרוסית, אבל לפי החוק של הרוסים התחילו ללמוד מגיל שמונה. בכל זאת הייתי תלמידה טובה וידעתי חשבון. רוסית ידעתי רק לדבר מהרחוב אבל לא לכתוב.
היינו שנה וחצי בשכונה של היהודים שהלכה ונסגרה עד שהפכה לגטו. אחר כך התחילו המאורעות. כל יום היו תופסים והורגים אנשים. בספטמבר 1942, ביום כיפור הם עברו מבית לבית ואספו את כל היהודים למרכז הקהילתי (אז קראו לזה בית העם) כולל הורי ואחותי הקטנה פנינה.
בדיוק כשהם הגיעו וראיתי שהם לקחו את אמי ואת אחותי. ברחתי לדודה שלי ועד שהגעתי אליה דרך החצרות וראיתי שגם הם הולכים. דודתי עשתה לי סימן שלא אצטרף – ואברח. הלכתי בחזרה, לא רציתי ללכת לבית העם כי כולם ידעו מה מטרת הגרמנים. הסתובבתי בשדה וראיתי את שתי הבנות הקטנות של הרב – אחת בגילי ואחת יותר קטנה, וחברה טובה שלי. שאלתי אותן, לאן אתן הולכות – הן ענו לי שהן הולכות למקום הריכוז. אמרתי להן שלא כדאי – אם כבר ברחנו. כי יירו בנו בגב כשנברח. הן נשארו איתי בשדה ואספנו כל מיני ירקות.
בינתיים הם הורו לכ-20-30 משפחות, בהן לפחות לאחד ההורים, היה מקצוע נחוץ, לצאת מבית העם. אבי, יוסף בלינדר, היה השני ששוחרר. אמי רצה בשדות לחפש אותי. היא כל הזמן בכתה, כי חשבה שתפסו אותי ויהרגו אותי. לבסוף היא מצאה אותי עם הילדות.
הם לא בדיוק שחררו אותם הביתה. הם שלחו אותם לנסוע כ-18 קילומטר לעיר המחוז מיאדל. זה עוד היה לפני הטבח ואמא חשבה אולי יוציאו גם את ההורים של הבנות. היא לא יכלה לקחת אותן כי למחרת אמרו שמי שמופיע ברשימה צריך לעלות על עגלה, תמורת תשלום. לקחת כמה דברים וללכת למיאדל. היא אמרה להן תחכו פה עד שההורים שלכם יגיעו. היא לקחה אותי והלכנו לבית במיאדל שבו שיכנו אותנו. בינתיים בשש בבוקר הם לקחו את כל 120 היהודים שנותרו בבית העם והרגו אותם. אבי הצטער שנים רבות שלא לקח לפחות את אחד מבני הדודים שלי כביכול כבן שלו. כך עברנו 20 או 30 משפחות לגטו מיאדל.
אבי היה כובען וזה היה מקצוע דרוש לכן השאירו אותו לתפור כובעים עבור הצבא הגרמני.
במיאדל היינו שישה שבועות בגטו שבשלב ראשון היה עדיין שכונה פתוחה. שיכנו אותנו, כמה משפחות בדירה. לאחד ממפקדי הפרטיזנים יהודי בשם סגלצ'יק, היו קרובים בגטו. כשהמפקדים של הפרטיזנים שמעו שהגרמנים רוצים לסגור את הגטו ולאפשר רק למי שצריך לצאת לעבודה הם החליטו לעשות מעשה ולהציל את היהודים שנשארים כלואים בלי אוכל. לפני שהגרמנים הספיקו לנעול את הגטו, הגיעה בלילה חוליה של פרטיזנים, שתכננה להרוג את השומרים הגרמנים ולהוציא את היהודים. אנחנו היינו הבית האחרון של הגטו וכולם השתלשלו מהחלון הצר שלנו. נעל אחת אפילו נפלה לי בעת המעבר.
הפרטיזנים כיוונו אותנו לעבר היער. הגרמנים ראו אנשים רצים והתחילו לירות עלינו כמו גשם. למרבה המזל זה נגמר רק בכמה פציעות – האישה של רופא השיניים נפגעה ברגל - הוא ריפא אותה ביער אבל היא צלעה כל לשארית חייה. אישה אחרת נשארה בגטו, היא ממילא הייתה חולה בסרטן ואמרה כי היא לא תוכל לחיות הרבה זמן ואכן הגרמנים הרגו אותה מיד. עברנו דרך ביצה גדולה וברחנו ליער. הגענו ליער בשיא החורף ברחנו כמו שאנחנו, בלי בגדים, בלי כלום באמצע הלילה. הגענו ליער, הפרטיזנים אמרו שכל אחד צריך לדאוג לעצמו, לא היה אוכל. היינו שנה וחצי ביער בתנאים לא תנאים. אבי היה קונה או מלקט אוכל בכפרים סמוכים.
אבי שירת שנתיים בצבא האדום ונלחם בקרבות ממוסקבה עד ברלין ונתנו לו עשרות מדליות על אומץ לב. הוא חזר אחרי המלחמה, שבור וחולה. הוא החליט שהוא לא נשאר שם. התנועה הציונית הפעילה עוד לפני המלחמה גרעינים במקום, למדנו עברית והכל היה כדי להתכונן לעלייה אפשרית לארץ. בדרך כלל יהודים מברית המועצות לא קיבלו אישור לצאת אבל בגלל שהיינו נתינים פולנים. קיבלנו ויזה ועברנו לעיר לודג' שבפולין.
שם בעצם חיכינו שייקחו אותנו לארץ ישראל. נסענו באופן בלתי חוקי לגרמניה כפליטים, פשוט נתנו לנו לעלות על אוטובוסים שנסעו לגרמניה ולא בדקו. הגענו לבנצהיים, עיירה קטנה, היינו שם שנה וחצי במחנה של אונר"א – סוכנות האו"ם לפליטים. משם סבא ביקש כמה שיותר מהר לעלות לישראל. אנשי ההגנה שהיו בין אלה שטיפלו בפליטים אמרו שיש עליה הכי טובה עם ילדים וזה בטוח לקחו אותנו לאוניה אקסודוס."
אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז אכן הייתה אוניה גדולה וצפופה, והיא נתפסה על ידי הבריטים לפני שהגיעה לחופי הארץ. העבירו אותנו לספינות קטנות יותר והחזירו אותנו לגרמניה. ירדנו בנמל המבורג והחזירו אותנו לבסיס צבאי אנגלי. שם אחרי חצי בערך שלחו אותנו עוד פעם בצורה בלתי חוקית – הפעם עם אשרות (סרטיפיקטים) מזוייפות באוניית נוסעים איטלקית שבאה לחיפה. הוסווינו כחצאי משפחות. פנינה הייתה עם אמא, אני עם אבא והוסיפו לנו ילד יתום ולסבתא גם הוסיפו ילד קטן. כשבאנו לחיפה לקחו את הילדים האלה ישר לקיבוץ. מאז לא שמענו מהם.. הפעם לא בדקו את תקינות האשרות כי זה כבר היה בין ההחלטה של האו"ם לבין הקמת המדינה והבריטים ידעו שהם הולכים לעזוב.
לקחו אותנו למעברה בקריית שמואל (כיום שכונה השייכת לחיפה סמוכה לקריית חיים) היינו מאות אנשים ונסענו בשיירה בליווי משוריינים בגשר ליד הבית שאני גרה בו עד היום.
בפסח, חיפה שוחררה. גרנו ברחוב בו היו בתים של ערבים עשירים שברחו, שישה או שבעה חדרים ענקיים עם חדר גדול. לקחנו שני חדרים צמודים וגרנו תשע שנים עד שקנינו את הדירה לא הרחק משם.
את אבי לקחו להג"א להדריך כיצד יש לטפל באירוע של הריסת מבנה. הוא היה צעיר אבל חולה אז רשמו אותו להג"א (היום זה נקרא פיקוד העורף).
לפני העלייה לאקסודוס אנשי ההגנה לקחו את המדליות של אבי וכמה תמונות שנשארו והבטיחו להעביר לאבן שושן. הם מעולם לא הגיעו.
בתקופה הזו הלכתי לבית ספר, אמי הכניסה אותנו ישר לבית הספר עממי א' – בית ספר יוקרתי בחיפה כי ידענו עברית גם למדנו בגן וגם בלימודים שהסוכנות וההגנה עשו לנו במחנה הפליטים בגרמניה שבהם הייתי מצטיינת.
אני הייתי בת 14 ונכנסתי בסוף השנה לכיתה ז', גם הפעם בסיוע המנהל, שעשה טובה לאמי. הוא גם היה מהסביבה שלנו, וראה שאנחנו יודעים עברית טובה ואבי לקח איזה רבי שלימד אותנו עוד קצת עברית כדי שנוכל להשיג את הכיתה. אחר כך למדתי שם בכיתה ח' (בית הספר היסודי היה אז עד כיתה ח') והלכתי ללמוד, למרות המצב הכלכלי הקשה בבית ספר פרטי – גימנסיה ביאליק שהיה השני בחשיבותו אחרי בית הספר הריאלי. אחותי פנינה הלכה ללמוד בבית ספר לפקידות ועבדה כמה שנים אצל עורך דין.
אני שירתתי בצבא. פנינה פחדה ללכת לצבא אז היא התחתנה עם אליעזר (שבדרך מקרה גם הוא היה כילד באקסודוס) וכשנולד בנה הבכור צביקה היא הפסיקה לעבוד.
