חנה גוסלר נולדה בברלין ב12 בנובמבר 1928 כבתם הבכורה של האנס גוסלר ורות ג'ודית קלי, משפחה של יהודים דתיים.
בשנת 1933 עם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון אולץ אביה להתפטר מעבודתו ומשפחתה עברה לאמסטרדם. גוסלר למדה בבית הספר המונטסורי ובתיכון היהודי באמסטרדם יחד עם חברתה הטובה ובת כיתתה אנה פרנק.
בשנת 1943, גוסלר, אביה וסביה יחד עם אחותה הצעירה גבריאלה ונערה יתומה שהתגוררה עם משפחת גוסלר נעצרו ונשלחו למחנה המעבר המשטרתי ליהודים וסטרבורק שבהולנד. משם הועברו למחנה נפרד בברגן-בלזן ששימש כמתקן להחלפת אסירים. גוסלר שהתה בברגן-בלזן באזור מיוחד בזכות הדרכונים הארצישראליים שהיו ברשות משפחתה. בין ינואר לפברואר שמעה גוסלר כי חברתה אנה נמצאת במחנה לידה והצליחה לזרוק אליה חבילה עם מעט אוכל ובגדים, זמן קצר לפני שאנה פרנק מצאה את מותה במחנה ממחלת טיפוס.
גוסלר יחד עם אחותה גבי היו היחידות מבני משפחתה ששרדו את המלחמה וב-1947 הן עלו לישראל. אביה, אמהּ וקרובים נוספים נפטרו במהלך מלחמת העולם השנייה. גוסלר מוזכרת ביומנה של אנה פרנק פעמים רבות ואחת מהן היא כשראתה אנה פרנק את גוסלר קוראת לה בחלומה ממחנה הריכוז, בתקופה שאנה פרנק שהתה עדיין בבית המסתור באמסטרדם.
כיום גוסלר נישאה לד"ר וולטר פנחס פיק. לשניים נולדו להם שלושה ילדים, ביניהם חוקר המוח הפרופ' חיים (חגי) פיק, ועשרה נכדים. היא גרה כיום בירושלים. גוסלר הופיעה במספר תוכניות טלוויזיה וסרטים על אנה פרנק מאחר והיו חברות בזמן המלחמה.
אסף זהר יא 5
עבודת הנצחת יהודי אמסטרדם,הולנד
רקע ואורח החיים בקהילה:
מספר היהודים בהולנד בכ-140,000 נפש ועליהם נוספו 30,000 פליטים יהודים מגרמניה הנאצית . מייד לאחר כניסת הכוחות הגרמנים אל הולנד, הוטלו על היהודים צווים והגבלות. כ־2,000 מהם ברחו וחלק מהאחרים הסתתרו. רבים נשלחו למחנות ריכוז בגרמניה ואל למחנות השמדה במזרח אירופה . בהולנד, על פי תעודות גרמניות, שהה כוח מוגבל מאוד של הוורמאכט , הצבא הגרמני. מרבית ההולנדים לא סייעו ליהודים, וחלקם אף השתתפו בתהליך האיתור, הריכוז וההובלה של יהודי הולנד יחד עם הנאצים. הנאצים הקימו מספר מחנות ריכוז אליהם גורשו היהודים: במזרח הולנד ובצפונה במחנה וסטרבו
אישיות בקהילה היהודית באמסטרדם:
קלאס והנדריקה ואן דר קנופ ומשפחת דינגסדך התגוררו בשכנות באמסטרדם בהולנד .
עם תחילת גירוש יהודי אמסטרדם בקיץ 1942 החליטו אחותה של סלין- מריאן ובעלה לואי שלא להתייצב ל "עבודה במזרח" אלא לברוח ולחפש מסתור.
על מנת להקל עליהם במציאת מקום מסתור הסכימו הנדריקה וקלאס ואן-דר קנופ לקחת את בנם אלכסנדר, בן השלוש. מריאן ולואי הצליחו למצוא מקום מסתור, אך בעקבות הלשנה הם נתפסו ונשלחו אל מותם. הנדריקה וקלאס לימדו את אלכסנדר להציג את עצמו כבן למשפחת ואן-דר קנופ וכך היה מציג את שמו בפני זרים . בני הזוג אף הצליחו לרשום אותו במרשם התושבים בעירייה בשם משפחתם .
גם סלין, שהצטרפה לקבוצת מחתרת, מצאה מקלט בביתה של משפחת ואן-דר קנופ , שם הסתתרה במשך תקופות שונות. סלין אף השתמשה בתעודת הזהות של הנדריקה, בה הוחלפו התמונות. התעודה אפשרה לסלין להתנייד והצילה את חייה פעמים רבות .
אמצע המלחמה היתה הנדריקה בהריון ועברה להתגורר, לשמירת הריון, בבית הוריה . אלכס ילדם של מריאן ולואי נשאר בבית בהשגחתה של דודתו סלין .
ד"e;ר פינחס רוזנבליט |
|---|
תמצית: המאמר סוקר את תולדות הקהילה היהודית בברלין. דגש רב מושם על התפתחות תנועת ההשכלה ומנהיגיה ועל האיזון המיוחד בין היטמעות בסביבה הגויית לבין פיתוח חיים יהודיים עשירים. אינדקס: היסטוריה יהודית; היסטוריה יהודית-גרמניה; תולדות ישראל; שואה; השכלה; רפורמים; |
!["e;"e;]("e;http://www.daat.ac.il/daat/history/kehilot/pictures/ornom1.gif"e;)
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/9/91/Burning_Synagoge_Kristallnacht_1938.jpg/250px-Burning_Synagoge_Kristallnacht_1938.jpg"e;)
יהודי גרמניה הנאצית היו הקהילה הראשונה אשר סבלה תחת מדיניות הגזע הנאצית. המדיניות הנאצית נגד יהדות גרמניה נשאה אופי הדרגתי, ויש הטוענים כי פן זה היה חלק מתוכנית מכוונת. לעומתם, יש הטוענים כי ההדרגתיות משקפת התפתחויות של מערכת השלטון הנאציונל-סוציאליסטית.
בעקבות עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הורע מאוד מצב היהודים בגרמניה. מזמן עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 נמלטו מגרמניה רוב היהודים שגרו בה ועברו לארצות הברית, אמריקה הדרומית, ארץ ישראל ובריטניה. יהודים מצאו מקלט בארצות השונות. בסוף שנות ה-30 גבר זרם המבקשים לעזוב, ובעיית הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית החמירה. מדינות העולם השונות הסכימו לקלוט רבים מהפליטים, אך לא הגדילו בדרך כלל את מכסות ההגירה מעבר למכסות שקבעו. בריטניה הסכימה להתיר לילדים יהודים מגרמניה עד גיל 17 להגר לתחומה במבצע הקינדרטרנספורט.
בתקופה שבין עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, נקלטו במדינות שונות בעולם כ-400,000 פליטים יהודים משטחי גרמניה הנאצית (כולל אוסטריה). רוב היהודים שלא יצאו בזמן משטחי גרמניה הנאצית, כ-225,000 איש, הושמדו במסגרת הפתרון הסופי במהלך שנות המלחמה.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 חיו כ–500,000 יהודים בגרמניה. הם נהנו משוויון חוקי וחברתי, ובדרך כלל נטמעו בחברה הגרמנית במעמד הבינוני ומעלה, ואף מילאו תפקידי מפתח ברפובליקת ויימאר. היו להם ארגונים פוליטיים ודתיים רבים, כגון "e;האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית"e; ו"e;אגודת ישראל"e;. עם זאת, היו להם בעיות אחדות של ארגון הקהילות יחדיו, בעיות עם המפלגה הנאצית, שילוב יהודי מזרח אירופה ביהודי גרמניה, כיצד לשלב בין הציונות לפטריוטיזם הגרמני ועוד.
הטענה הגרמנית לפיה היהודים שולטים בעולם סייעה לגרמניה לפעול כנגד היהודים מבלי לקבל על כך גינוי תקיף ונחרץ ממדינות העולם. יהודים בארצות הברית ובברית המועצות, בנסותם להשפיע על שלטונות מדינתם לסייע ליהודי גרמניה, איששו לכאורה בכך טענה זו.
בשנים 1933-1934 טרם חשף היטלר את כוונותיו האמיתיות, משום שחשש מדעת-קהל שלילית כלפי שלטונו מצד מדינות אירופה. הסוואת מטרותיו מהעולם ומהעם הגרמני ברובו אפשרה את הגשמתן באין מפריע.
!["e;Postscript-viewer-shaded.png"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/a/aa/Postscript-viewer-shaded.png/25px-Postscript-viewer-shaded.png"e;)
ערך מורחב – חרם אחד באפריל 1933!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/9/92/Bundesarchiv_Bild_102-14469%2C_Berlin%2C_Boykott-Posten_vor_j%C3%BCdischem_Warenhaus.jpg/250px-Bundesarchiv_Bild_102-14469%2C_Berlin%2C_Boykott-Posten_vor_j%C3%BCdischem_Warenhaus.jpg"e;)
ב-1 באפריל 1933 התקיים יום החרם, שבו פשטו פלוגות של בריונים, אנשי האס אה (שכונו "e;החולצות החומות"e;), על בתי-עסק יהודיים, חיבלו בציוד ובסחורה, פרעו בשכונות היהודיות והכו ביהודים. בראש החרם עמד יוליוס שטרייכר, בפיקוחו של יוזף גבלס, שר התעמולה. משמרות של אנשי האס-אה עמדו בפתחי חנויות יהודים ומנעו מקהל גרמני להיכנס. הופץ חומר תעמולה אנטישמי, שהורה להמשיך בחרם הכלכלי על היהודים. יום החרם היה הצעד המשמעותי הראשון נגד היהודים בגרמניה הנאצית.
לחרם היו מטרות אחדות מבחינת מדיניות הפנים של גרמניה. אחת מן המטרות הייתה הטבעת החותם הנאצי בקרב כל האוכלוסייה הגרמנית, כך שהאידאולוגיה תגיע לכל שכבות הציבור ותיראה כ"e;יצירת סדר חדש"e;. זאת עשו בעזרת מכנה משותף – שנאת היהודים. יום החרם שימש גם כאמצעי לקרב לאידאולוגיה הנאצית את בני המעמד הבורגני, וזאת בדרך של פגיעה באותו מגזר אצל היהודים. יהודים רבים בגרמניה התפרנסו ממסחר, והחרם הכלכלי היה אמור למוטט את הקהילה היהודית כולה.
מטרת הנאצים בשלב זה היה לגרום לבידול חברתי של היהודים ולאלצם להגר מגרמניה, וכך לאפשר לבורגנים הגרמנים הלא-יהודים להתפתח כלכלית במקום היהודים. יעדים נוספים של החרם היה האחדה ("e;גלייכשלטונג"e;) של העיתונות הגרמנית והפיכתה לאנטישמית, וכן האחדת המפלגה הנאצית ובדיקת יכולת הארגון והפעולה של המפלגה. היו בה קיצונים אשר קראו לפעולה מיידית, והיטלר חשש מאנרכיה שתפשה במפלגה ולכן מצא לנכון לתעל את הכעס כלפי היהודים.
בחרם ניתן למצוא מאפיינים ברורים של האידאולוגיה הנאצית: החרם מבוצע בידי האומה הגרמנית כולה, הנמצאת במאבק מתמיד מול העם היהודי. בהנחיות יום החרם נכתב לפגוע "e;במקומות הרגישים"e;, על-פי האמונה שהיות והיהודים הם נצלנים יש לפגוע קשות בכלכלתם.
תגובת העולם החופשי הייתה מיידית. מדינות רבות ובהן הולנד, צרפת, בלגיה, בריטניה וארצות הברית, הודיעו על הטלת חרם כלכלי על גרמניה. הנאצים המבוהלים הפסיקו את החרם הכלכלי באותו יום.
מטרת הנאצים הייתה לנשל את היהודים מרכושם ולהפרידם מן האוכלוסייה הגרמנית. באפריל 1933 נחקק חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שהורה לפקידים לא-ארים לפרוש ממשרותיהם במשרדי הממשלה. 2,000 יהודים פוטרו מעבודתם במשרדי הממשלה, במוסדות החינוך, בבתי-המשפט, במערכות העיתונים ובמרכזי הבידור. כמו כן הופסקה עבודת הרופאים היהודים בקופות החולים.
ב-10 במאי 1933 נערכה שריפת ספרים פומבית בכיכר בבל בברלין, שבה הועלו באש כתבים של סופרים יהודים וכתבים שגינו את המשטר הנאצי. כמו כן נאסר על שימוש בפרי התרבות היהודית כגון המוזיקה, המחזות, הפיזיקה (אלברט איינשטיין), הפסיכולוגיה (זיגמונד פרויד). בספטמבר 1933 הקים השלטון מחלקת תרבות חדשה, שריכזה את תחומי התרבות. יהודים לא התקבלו לשורותיה, ונמנע מהם כל עיסוק בפעילות תרבותית. היהודים הוגבלו בעיסוק במקצועות חופשיים, ומספרם במוסדות להשכלה גבוהה הוגבל לאחוז אחד.
ערך מורחב – חוקי נירנברגחוקי נירנברג הם שני חוקי יסוד שנתקבלו בנירנברג במושב הרייכסטאג ב-15 בספטמבר 1935. עיקרם שלילת אזרחות הרייך המלאה מתושבי גרמניה היהודים, והוראות-חוק שתכליתן המוצהרת לשמור על טהרת הגזע הארי.
הוראות-ביצוע לחוקים אלה המשיכו להתפרסם זמן רב אחרי קבלת החוקים עצמם והם שימשו יסוד "e;חוקי"e; לרדיפת היהודים, לנישולם מעמדותיהם הציבוריות והכלכליות, להחרמת רכושם, וכן לרדיפות יהודים ויהודים למחצה על רקע גזעי.
בחוקי נירנברג בוטלה האזרחות של היהודים בגרמניה. עוד, נאסר עליהם להציג ולהניף את דגל הרייך. נאסר על יהודים להעסיק משרתות שהן למטה מגיל 45 (תחילת גיל הבלות). נוסף על כך, נאסרו לחלוטין נישואי תערובת. אנשים שעברו על חוק זה אולצו ללכת ברחובות הערים כשהם מושפלים עם שלטים.
אט אט התחילה אפליה של יהודים. ליהודים נאסר לשבת על ספסלים ציבוריים בגנים, נאסר עליהם לבקר במוזיאונים, בבתי קפה, בתיאטראות, בבתי קולנוע, בבריכות שחייה וכו'. בוטלו רישיונות הנהיגה שלהם, נאסר על יהודים לערוך קניות אלא לשעה בלבד. נאסר על יהודים להחזיק מעילי פרווה, מי שעבר על החוק היה צפוי לעונש מוות. נאסר על יהודים להחזיק חיות בית, אסור היה להם להביט מחלון ביתם החוצה, בבתי יהודים נותק החשמל והגז, נאסר להחזיק עציצים, להאזין מוזיקה כל שעות היום ורבים עוד האיסורים. המוני יהודים קיבלו מכתבי פיטורים ממערכות העיתונים, מבתי החולים, מהממשלה, מהאוניברסיטאות, מהתזמורות וממקומות עבודה נוספים.
לאחר חוקי נירנברג פורסמו חוקים נוספים, במסגרת תהליך האריזציה של המשק הגרמני: הפקעת בתי-עסק; שלילת רישיונות עבודה מעורכי-דין והרחקת יהודים ממקומות עבודה, כשלב בתהליך ניתוקם מחיי הכלכלה במדינה; כל יהודי נדרש להצהיר על רכוש מעל 5,000 מארק. עד סוף 1938 השתלטו הגרמנים על רכוש היהודים כולו, שנגזל מהם בעזרת שטרות מכר חוקיים לכאורה, אף שהסכום הנקוב בהם היה פרוטות.
בשנת 1938 חלה החרפה ביחסם של הנאצים ליהודים, לאחר שגרמניה חידשה את מדיניות החוץ התוקפנית כלפי המדינות סביבה. אם לפני-כן היהודים לא היו רצויים, אך הותר להם להמשיך בחייהם הפנימיים בקהילה, הרי שמ–1938 הוחל בנישולם הכלכלי, עידוד הגירה וגירושם מגרמניה.
נאסר על יהודים לגדל כלבים ולהיכנס לגנים ציבוריים, למופעי בידור, לחנויות או לבתי-מלון שנועדו לגרמנים בלבד; הנסיעה ברכבת הותרה ליהודים בקרונות מסומנים בלבד. היו גם בודדים שנכלאו במחנות ריכוז וכאלה שסבלו מביטויי אלימות נגדם.
בראשית 1938 היה על כל יהודי גרמניה למסור את דרכוניהם, כאשר דרכונים חדשים הוצאו רק ליהודים שעמדו להגר; בחודש יולי הוציא משרד הפנים צו שעל כל היהודים לפנות עד סוף השנה למשטרה כדי לקבל כרטיס זיהוי, שאותו יישאו באופן קבוע; ב-17 באוגוסט יצא צו שהחל מ-1 בינואר 1939 על היהודים שאינם בעלי השמות הפרטיים המצוינים ברשימה המצורפת (שכללה שמות תנ"e;כיים ודמיוניים) להוסיף לפני שמם את השמות הפרטיים "e;שרה"e; או "e;ישראל"e;.[1]
במרס 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה (ה"e;אנשלוס"e;). בעקבות הסיפוח נוספו לרייך כ–200 אלף יהודים, שהיו כפופים אף הם לחוקי נירנברג. המשרד הגרמני לענייני יהודים, שבראשו עמד אדולף אייכמן, היה האחראי לביצוע החוקים נגד היהודים ולגירושם מאוסטריה. היהודים נושלו מרכושם ואולצו להגר אל מחוץ לשטח גרמניה או אף אל מחוץ לשטחים שבשליטת גרמניה, בהתאם להחלטת הנאצים. הכסף המוחרם שימש למימון גירושם, והיתרה עברה לאוצר הגרמני.
לאחר האנשלוס, החליטה שווייץ לחייב את כל בעלי הדרכונים האוסטרים להצטייד באשרת כניסה, כאמצעי "e;הגנה"e; נגד זרם הפליטים היהודים מאוסטריה. משהוחלפו כל הדרכונים האוסטרים בדרכונים גרמנים, חלה דרישת האשרה על כל הנוסעים מגרמניה. לאחר משא ומתן, הסכימו הגרמנים להחתים את דרכוני היהודים באות "e;J"e; (האות הראשונה במילה Jude, יהודי בגרמנית), וב-4 באוקטובר אישרה ממשלת שווייץ את הצעדים עליהם הוחלט.[2]
גבלס, הגאולייטר של ברלין, הפעיל את ארגוני המפלגה לצורך ביצוע "e;הפעולה היהודית"e; (Judenaktion) שהחלה ב-10 ביוני 1938: הטרדת יהודי העיר כדי לגרום ליציאתם ממנה. ב-22 ביוני תיאר זאת שגריר ארצות הברית בגרמניה וילסון במברק למזכיר המדינה הל: "e;קבוצות אזרחיות, בדרך־כלל של שניים שלושה אנשים, נראו צובעות את חלונות הראווה של חנויות היהודים במילה JUDEE באותיות אדומות גדולות, וכן במגן דוד ובקריקטורות של יהודים... כל קבוצת צובעים הייתה מלווה בקבוצות גדולות של אזרחים שצפו בנעשה ונהנו כמדומה הנאה מרובה"e;. בלה פרום כתבה ביומנה: "e;כשעמדנו להיכנס לחנות תכשיטים קטנטנה, ניפצו עשרות צעירים במדי 'היטלר יוגנד' את חלון הראווה של החנות ופרצו לתוכה, מנופפים בסכיני קצבים וצורחים, "e;לעזאזל האספסוף היהודי!"e;... הנער הקטן ביותר בחבורה טיפס ונכנס לחלון... הוא השליך לרחוב מכל הבא ליד. בתוך החנות שברו הנערים האחרים מדפי זכוכית ודלפקים, וזרקו... כל מיני זוטות אל חבריהם שעמדו בחוץ. פרחח קטן ישב בפינת החלון וענד עשרות טבעות על אצבעותיו ומילא את כיסיו בשעוני יד וצמידים. מדיו היו נפוחים משלל, והוא פנה לאחור, ירק הישר בפניו של בעל החנות וברח"e;. הפעולה הופסקה לבסוף רק בהוראת היטלר.[3]
ב-25 ביולי 1938 יצאה התקנה הרביעית לחוק האזרחות, ששמה קץ לעיסוק של יהודים ברפואה בגרמניה. רישיונות הרופאים היהודים בוטלו החל מ-30 בספטמבר. הצו, שנחתם ופורסם בביירוית בזמן שהיטלר היה שם לרגל הפסטיבל, קבע שהיהודים שקיבלו אישור להגיש סעד רפואי לחולים יהודים "e;אינם רשאים להשתמש בתואר 'רופא', אלא רק בתואר 'סועדי חולים'"e;. ב-27 בספטמבר אושרה התקנה החמישית, שאסרה על היהודים לעסוק במשפטים. התקנה פורסמה רק ב-14 באוקטובר ונכנסה לתוקף בתחומי גרמניה "e;הישנה"e; ("e;אלטרייך"e;) ב-30 בנובמבר ובאוסטריה לשעבר ב-31 בדצמבר.[4]
ערך מורחב – ליל הבדולחעל פי מפקד שנערך בגרמניה ביוני 1933, חיו בה 56,480 יהודים זרים, אזרחי פולין, שמעל 40% מתוכם נולדו בגרמניה. בשנים 1938-1933 נקטה פולין בכל מיני צעדים מנהליים למניעת שובם של אזרחים אלה מגרמניה ובאוקטובר 1938 פרסמה צו על ביטול דרכוניהם של כל האזרחים הפולנים שחיים מחוץ לה ושלא קיבלו היתר מיוחד להיכנס אליה עד סוף החודש. בתגובה לצו הפולני, ב-27 וב-28 באוקטובר גירשה גרמניה בכפייה כ-16,000 יהודים פולנים אל שטח פולין.[5] היהודים הועברו אל הגבול, אך ממשלת פולין סירבה לקבלם, והיהודים שהו בשטח ההפקר שבין שתי המדינות במשך החורף, ללא מזון, מים וקורת גג. יהודי פולין ניסו לתמוך במגורשים, אך רובם מתו בתנאים קשים. בין היהודים שהובלו אל הגבול היו גם בני משפחתו של סטודנט יהודי בן 17 בשם הרשל גרינשפן, שהתגורר בסתר בפריז. ב-7 בנובמבר, כמחאה על גירוש אלפי היהודים, התנקש גרינשפן בחייו של יועץ השגרירות הגרמנית בצרפת ארנסט פום ראט.
ראט מת מפצעיו כעבור יומיים. בתגובה להתנקשות, נערך ב-9 בנובמבר 1938 פוגרום נקמה של אנשי המשטרה הפוליטית ביהודי ברלין, ולראשונה נחשפו יהודי גרמניה לאלימות ולסכנת חיים. במהלך הפוגרום התנפלו הפורעים על בתי יהודים, הכו אלפי יהודים, הרגו 91 יהודים, שרפו מאות בתי-כנסת, בתי-ספר וחנויות, הרסו כ–7,500 בתי-עסק ואסרו 30 אלף יהודים במחנות ריכוז. הפוגרום כונה "e;ליל הבדולח"e; על-שם שברי הזכוכיות של חלונות-הראווה של חנויות היהודים.
במכתב סודי מ-19 בנובמבר לתובע הכללי של המבורג, קבע משרד המשפטים שהרס בתי הכנסת, בתי הקברות, חנויות ובתי היהודים, אם לא נעשה למטרות ביזה, אין לתבוע את מבצעיו לדין. רצח יהודים והסבת נזק גופני חמור ייתבעו לדין "e;רק אם נעשו מסיבות אנוכיות"e;.[6]
מטרת הנאצים הייתה לזרז את הגירת היהודים מגרמניה ואת נישולם מרכושם. בישיבה שהתקיימה במטה שלו ב-12 בנובמבר, הוציא גרינג כמה פקודות: היהודים יישאו בכל ההוצאות של תיקון העסקים שלהם; הרייך יחרים את כל התשלומים שיתקבלו מחברות הביטוח הגרמניות; ותשלום כופר לרייך הגרמני יוטל על כל היהודים נתיני גרמניה בסך 1,000,000,000 רייכסמארק. גרינג הורה על הפסקת כל הפעילות העסקית היהודית ב-1 בינואר 1939. היהודים היו צריכים למכור את עסקיהם, אדמותיהם, מלאי סחורותיהם, תכשיטיהם ויצירות אמנות שבבעלותם.[7] גרינג העיר בישיבה: "e;לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה"e;. לאחר מכן הוסיף: "e;אם יגיע הרייך הגרמני... להתנגשות בינלאומית, הרי זה מובן מאליו שנחשוב בראש ובראשונה על עשיית חשבון יסודי עם היהודים בתוך גרמניה"e;. באותה ישיבה הועלו הצעות נוספות שהפכו בימים הבאים לאיסורים ממשיים: גבלס אסר על היהודים את הכניסה למוסדות תרבות וגם אסר על קיומה של עיתונות יהודית בגרמניה. במקום העיתון היהודי "e;יודישה רונדשאו"e; שנסגר, יצר גבלס את "e;יודישס נכריכטנבלט"e;, שנועד להודיע ליהודים על כל הצעדים הרשמיים שננקטו כדי לחרוץ את גורלם.[8] ב-15 בנובמבר סולקו מבתי הספר הגרמניים כל הילדים היהודים שעדיין למדו בהם. ב-19 בנובמבר הוצאו היהודים ממערכת הסעד הכללית. ב-288 בנובמבר הודיע שר הפנים לכל נשיאי המדינות הפדרליות של גרמניה שאפשר לאסור על היהודים את הכניסה לאזורים מסוימים ולהגביל את זכות הכניסה שלהם למקומות ציבוריים לשעות אחדות ביום. על פי הודעה זו, נאסרה ב-66 בדצמבר על יהודי ברלין הכניסה לכל התיאטרונים, בתי הקולנוע, הקברטים, אולמי הקונצרטים והאספות, המוזאונים, הירידים, התערוכות ומתקני הספורט והרחצה. ב-3 בדצמבר, על פי פקודת הימלר, נשללו מן היהודים רישיונות הנהיגה שלהם. ב-20 בדצמבר לא הורשו עוד היהודים לעבור הכשרה כרוקחים. ב-21 בדצמבר נאסר עליהם לעסוק במיילדות. על פי הוראה של היידריך מ-9 בנובמבר, החלה הגסטפו להחרים את כל ארכיוני הקהילות היהודיות, גם בעיירות הקטנות. החומר שנאסף נועד להתוסף לאוסף של מוסד המחקר החדש - המכון לחקר השאלה היהודית.[9]
היהודים שלא הצליחו לברוח מגרמניה היו תלויים יותר ויותר בסעד ציבורי. רשויות הסעד הגרמניות העבירו את המעמסה לשירותי הסעד היהודיים, שכרעו תחת נטל הצרכים הגדלים. ב-20 בדצמבר 1938 הוציאה "e;לשכת העבודה וביטוח האבטלה של הרייך"e; צו המורה לכל המובטלים היהודים הכשירים לעבודה להירשם לעבודת כפייה. ליהודים ניתנה רק עבודה קשה שנבחרה בקפידה: אתרי בנייה, סלילת כבישים, סילוק אשפה, בתי־שימוש ציבוריים ומתקני ביוב, מחצבות, סחיבת פחם וגרוטאות.[10]
ב-30 בינואר 1939 נאם היטלר בישיבה חגיגית של הרייכסטאג לציון יום השנה לעלייתו לשלטון. הוא תיאר בסרקזם את הרחמים שמביעות המדינות הדמוקרטיות ליהודים, בזמן שהן מסרבות להושיט עזרה ואינן רוצות לקבל את היהודים עליהם הן מרחמות ואז עבר לאיום חסר תקדים: "e;אירופה לא תשקוט כל עוד השאלה היהודית לא סולקה. ... אחת ולתמיד יש להפריך את הדעה, שהאל כאילו הועיד את העם היהודי להיזון כטפיל מגופם של עמים אחרים ולנצל את עבודתם היצרנית. היהדות תצטרך להתאים את עצמה לפעילות ישרה ובונה, כמו עמים אחרים, אחרת תאבד במשבר בעל עצמה ללא תיאור. ... בימי מאבקי לשלטון היה זה, בראש ובראשונה, העם היהודי שקיבל את נבואותי בהתפרצויות צחוק, כאשר אמרתי שיום אחד אקבל עלי את הנהגת המדינה והעם הגרמני, ואז אפתור, בין היתר, את הבעיה היהודית. סבורני שגלי צחוק אלה של היהדות כבר נחנקו בינתיים בגרונם. היום ארצה שוב להתנבא: אם יעלה בידי יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה לדרדר את העמים פעם נוספת למלחמה עולמית - אזי לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ועמה נצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה."e;[11]
בפברואר 1939 תיאר גאורג לנדאואר, מנהל "e;המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ ישראל"e;, את חיי היומיום של היהודים בתזכיר ששלח לארתור רופין: "e;מאחר שחוזי השכירות של היהודים בבניינים המאוכלסים ב'אוכלוסייה מעורבת' מתבטלים כל הזמן, הם עוברים יותר ויותר לגור זה בביתו של זה, ומהרהרים במר גורלם. רבים מהם עדיין לא התאוששו מ-10 בנובמבר ובורחים ממקום למקום בגרמניה או מתחבאים בדירותיהם. ... השכם בבוקר באים יהודים לסוכנויות הנסיעות וממתינים בתורים ארוכים לשאול אילו אשרות אפשר להשיג היום"e;. בדוח של הס"e;ד כעבור חודשיים נכתב: "e;צעדי ההגנה של המדינה והמפלגה, שננקטים בזה אחר זה בלי הפוגה, אינם מניחים ליהודים שהות לנשימה; היסטריה של ממש השתררה בין הנשים והגברים היהודים. חוסר הישע שלהם מצא את ביטויו הנאמן ביותר במילותיה של יהודייה אחת מלודוויגסבורג, שהכריזה שאילו לא היו לה ילדים הייתה מתאבדת מזמן"e;.[12]
ב-4 ביולי 1939 קמה "e;ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה"e; (Reichsvereinigung) במקום כל הארגונים היהודיים הקיימים. תפקידה העיקרי הוגדר בסעיף 2: "e;מטרת ההתאחדות הארצית לקדם את הגירת היהודים"e;. למעשה הייתה זו ראשונת היודנראטים.[13]
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/a/ab/Bundesarchiv_Bild_183-E01073%2C_Berlin%2C_J%C3%BCdische_Auswanderer_vor_einem_Reiseb%C3%BCro.jpg/250px-Bundesarchiv_Bild_183-E01073%2C_Berlin%2C_J%C3%BCdische_Auswanderer_vor_einem_Reiseb%C3%BCro.jpg"e;)
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/d/d1/Bundesarchiv_Bild_183-S69279%2C_London%2C_Ankunft_j%C3%BCdische_Fl%C3%BCchtlinge.jpg/240px-Bundesarchiv_Bild_183-S69279%2C_London%2C_Ankunft_j%C3%BCdische_Fl%C3%BCchtlinge.jpg"e;)
יהודי גרמניה הגיבו למדיניות הנאצית בכמה דרכים. הרוב החליטו לנוכח הנסיבות הקשות להגר מהמדינה, אך היו שהאמינו כי הסערה תחלוף, כפי שהיה בעבר בעת גילויי אנטישמיות, משום שהתקשו להאמין שבארץ תרבותית כמו גרמניה הזוועה תימשך לאורך זמן. היות שהמדיניות הנאצית כלפי היהודים הייתה לא-עקבית ומדורגת, התקשו חלק מהיהודים להבין את הצפוי להם בהמשך. היו שהתארגנו לקדם את הבאות, והקימו ב-1933 את "e;הנציגות הארצית של יהודי גרמניה"e;.
רוב היהודים שהיגרו מגרמניה נקלטו בארצות הברית, דרום-אמריקה, בריטניה, אוסטרליה ומערב אירופה, והיו שעלו לארץ-ישראל כחלק מהעלייה החמישית. ההגירה נערכה בשלושה שלבים:
אוסטריה הצטרפה ליוצרי בעיית הפליטים במרץ 1938, כאשר סופחה לרייך השלישי. לאחר הצטרפותה של אוסטריה לרייך הוטלו גזרות אנטישמיות רבות וכבדות על יהודי אוסטריה: יהודים גורשו לגבול הפולני, מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז ורבים הושפלו בעבודות בזויות. בחודש הראשון של שלטון הרייך על אוסטריה התאבדו כ-500 יהודים. נקודת המפנה שהחלה את ההגירה מאוסטריה הייתה פוגרום "e;ליל הבדולח"e; שאחריו החלה הגירה המונית (כ-66%%) של יהודים מאוסטריה.
בסוף שנות השלושים החלה מדיניות נאצית חדשה של הנאצים שעודדה את היהודים להגר מגרמניה ומאוסטריה מרצונם, במטרה "e;לנקות"e; את הרייך הגרמני מיהודים. אייכמן התמנה כאחראי לביצוע המדיניות. נאסר על יהודים לקחת עמם את רכושם, למעט הלבוש שעל גופם. מדיניות זו הופעלה גם על יהודי צ'כיה, שסופחה לגרמניה זמן קצר אחרי סיפוחה של אוסטריה.
בסך הכל, מראשית השלטון הנאצי ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, היגרו מגרמניה 282 אלף יהודים, כמחצית מיהודיה ואליהם נוספו עוד 117 אלף מהגרים יהודים משטחי אוסטריה המסופחת לגרמניה. אלה היו ארצות היעד העיקריות שקיבלו את המהגרים היהודים משטחי גרמניה הנאצית[14]:
היהודים שהיגרו מגרמניה היו צריכים להתגבר על שורה ארוכה של קשיים, מפנים ומחוץ:
כשבעיית הפליטים היהודים החריפה, ניסה חבר הלאומים למצוא לה פתרון. הוא מינה נציב מטעמו לענייני פליטים, אך הצעותיו לפתרון נדחו על ידי מדינות אירופה. יהודי מערב אירופה הציעו להציל את הילדים היהודים מגרמניה, ולאחר מאמצים קשים הועברו 11 אלף בני נוער לאנגליה, לארצות-הברית, לארץ-ישראל (עליית הנוער) ולכמה מדינות נוספות. גישתן של המדינות לבעיית הפליטים נבעה לא מעט מהעובדה שלא תמיד גילו גמישות רבה ביחס לחוקי ההגירה הכללים שהיו נהוגים במדינותיהם. הם הסכימו לקבל יהודים להגירה על פי הקרירטיונים הקיימים, ורק לעתים רחוקות הסכימו לסטות מכללים אלה.
האם המדינות המערביות הדמוקרטיות עשו די הצורך על מנת לפתור את בעיית הפליטים היהודים שחיפשו מקלט מפני הנאצים? הן אמנם הסכימו לקלוט רבבות יהודים פליטים והביעו הומניות וסימפטיה, אך לא הסכימו להגירה חופשית, ובפועל הגבילו את הגירת היהודים לתוכן רק לבעלי אשרות עבודה או אשרות כניסה. בעיקר תרם לכך המשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-1929, ותוצאותיו עדיין הורגשו בעולם המערבי. גם ארצות הברית, שאף ניסתה ליזום צעדים לפתרון הבעיה, לא הייתה מוכנה לקליטת כמות גדולה יותר של מהגרים יהודים מעבר ל-95 אלף היהודים שהיגרו אליה.
בריטניה פתחה בשנות ה-30 את שעריה בפני פליטים יהודים שנמלטו מגרמניה. לאחר סיפוח אוסטריה, איפשרו הבריטים הגירה של מאות פליטים יהודים לבריטניה עצמה אך אסרו על הגדלת מכסות ההגירה של יהודים לארץ-ישראל. הבריטים נהגו בגמישות כלפי בעיית הפליטים היהודיים וקלטו אותם אל המדינה, חרף חוקי ההגירה שנשארו בתוקף ומנעו מפליטים הגירה חופשית אל המדינה.
הפיליפינים בהנהגתו של הנשיא מנואל קייזון[15] אפשרו לכ-1,000 פליטים להגיע ולהתגורר בפיליפינים. רובם שרדו את המלחמה כולל הכיבוש היפני.
ארצות הברית נקטה במדינות שונה מזו של בריטניה כלפי הפליטים. הקונסוליה של ארצות הברית בגרמניה העניקה אשרות כניסה למדינה רק בהתאם לחוקי ההגירה הקיימים, ולא הסכימה להתגמש בנושא. למרות שארצות הברית קלטה את מספר הפליטים הגדול ביותר, היה עדיין הביקוש להגירה גדול מהכמות שהסכימה לקלוט. בארצות הברית נשמעו דעות שטענו כי הפליטים היהודים יהוו נטל כלכלי על ארצות הברית, הנמצאת בתהליך שיקום כלכלי ומתמודדת עם השפעות המשבר הכלכלי הקשה. נשיא ארצות הברית דאז, פרנקלין דלאנו רוזוולט, לא פעל רבות לגבי הבעיות בגרמניה ובאירופה, ורק לאחר סיפוח אוסטריה גילה יוזמה מעטה שלא נתנה תוצאות ממשיות, ויזם את ועידת אוויאן.
הוועידה התכנסה בעיר אוויאן שבצרפת ב-6 ביולי 1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים לא יהודים אחרים, בעיקר כתוצאה מסיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית. מרבית המדינות שהשתתפו בוועידה סירבו לאפשר כניסת פליטים נוספים לשטחן מעבר לכמות הפליטים שהסכימו לקבל במסגרת מכסות ההגירה הקיימות. ועידת אוויאן לא השיגה כמעט דבר פרט להקמתה של ועדה בין ממשלתית לענייני פליטים. אף שקלטו רבבות של פליטים הראו המדינות הדמוקרטיות כי נכונותם להציע פתרון כולל לבעייתם של כל הפליטים היהודים והפליטים בכלל היא מוגבלת.
ליל הבדולח הביא ממשלות בעולם לפעול ביתר שאת למענם של היהודים בגרמניה הנאצית. בעקבות ליל הבדולח והזעזוע שעורר בדעת הקהל החליטה ממשלת בריטניה לאפשר לילדים יהודים משטחי גרמניה הנאצית לעבור לבריטניה. העברתם של 10,000 ילדים יהודים אלה לבריטניה שהחלה בדצמבר 1938 כונתה קינדרטרנספורט. הנשיא האמריקני פרנקלין דלנור רוזוולט הורה בצו נשיאותי לאפשר לאלפי מבקרים מגרמניה להוסיף לשהות בארצות־הברית יותר מן התקופה שאושרה להם בוויזה. ממשלת צרפת התירה כניסה ל־200 ילדים פליטים בחודש. גם הולנד ושויץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים.
באמצע 1939, בעקבות "e;ליל הבדולח"e;, הפליגו 900 יהודים באונייה "e;סנט לואיס"e; מנמל המבורג בגרמניה אל קובה. שלטונות קובה הודיעו על ביטול אשרות הכניסה שניתנו ליהודים, והאונייה המשיכה לכיוון ארצות הברית, אך גם זו סירבה לקלוט את הפליטים. אחרי מסע של כחודש בים הודיעוהולנד, בלגיה, צרפת ובריטניה על נכונותן לקלוט את היהודים, והאונייה הוחזרה לאירופה לפיזור היהודים במדינות אלה. חיי היהודים שנקלטו בבריטניה ניצלו, אך לרוע מזלם של היהודים שנקלטו בהולנד, בלגיה וצרפת, מדינות אלו נכבשו מאוחר יותר על ידי הנאצים, ומרביתם נספו בשואה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה כ-225,000 יהודים. פרוץ המלחמה סגר סופית את שערי גרמניה להגירה יהודית החוצה, למעט במסגרת גירושים יזומים ומכוונים בידי השלטונות. חלק קטן מן הפליטים היהודים שנמלטו או גורשו מגרמניה נמצאו במדינות ובשטחי אירופה שנכבשו בהדרגה בידי הגרמנים. חלקם המשיכו את מסע הימלטותם מזרחה, דרומה או מערבה ככל שהתקדמו הכיבושים הגרמניים, ואחרים נלכדו בשטחים שנכבשו ומצאו עצמם שוב, וביתר שאת, קורבנות לרדיפה הנאצית.
היו יהודים שהעדיפו התאבדות על פני גירוש. כ-10,000 יהודים גרמנים התאבדו בשנות הרייך השלישי – כ-2% מיהודי גרמניה. בשנות הגירושים מברלין, 1943-1941, התאבד אחד מכל 25 יהודים וכן אחד מכל עשרה שקיבלו הודעה על גירושם הקרוב. רובם של יהודים אלה החשיבו עצמם גרמנים נאמנים. רבים מהם סברו שהעובדה האקראית שנולדו להורה יהודי אינה הופכת אותם – גרמנים בעיני עצמם – ליהודים. הם התאבדו בעודם מצטטים את גתה ושילר, מקשיבים לבאך ובטהובן ועונדים את המדליות שקיבלו על שירותם בצבא הגרמני. אחד המתאבדים כתב: "e;הייתי מעדיף להקריב את חיי למען המולדת"e;. הוא התכוון לגרמניה.[16]
השיקולים שהופעלו בשאלת גירושם ורציחתם של יהודי גרמניה היו שונים מאלו שהתקיימו בנוגע ליתר יהודי אירופה. חלק מיהודי גרמניה היו ותיקי מלחמת העולם הראשונה. חלקם – כ-1,500 יהודים בברלין בלבד – היו עובדי "e;ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה"e; (Reichsvereinigung der Juden in Deutschland). חלקם היו בעלי קשרים ומוניטין חברתיים. היו אף יהודים שעבדו כסוהרים וכמלשינים עבור הגסטפו, אם כי חלקם ניצלו את תפקידם כדי לנסות להציל יהודים, או לפחות לעכב את הסגרתם.
תשומת לבם של הגרמנים הייתה נתונה, בראש ובראשונה, לטיפול במיליוני היהודים בשטחים החדשים שנכבשו במזרח אירופה. בשלב הראשון רוכזו יהודי פולין בגטאות, ובהמשך התחילו לפעול יחידות איינזצגרופן לחיסול קהילות יהודיות שלמות בשטחים שנכבשו מברית המועצות. בערי גרמניה עצמה לא הוקמו גטאות לריכוז היהודים, ולא פעלו בעיירותיה ובכפריה יחידות איינזצגרופן, אלא הלכה והתגבשה התפיסה שאת שארית יהודי גרמניה יש לגרש לשטחים במזרח, שם יזכו לטיפול דומה לזה של היהודים המקומיים. באוקטובר 1941 התחיל גירושם של יהודי גרמניה ואוסטריה לגטאות לודז', מינסק, קובנה וריגה. בתחילת 1942 החל ריכוז יהודי גרמניה בבתי יהודים אך השלטון הנאצי נמנע מליצור גטאות בגרמניה.
גירושם של חלק מהיהודים התעכב עקב מכשולים בירוקרטיים. אלפי יהודים גרמנים קיבלו רנטות (פנסיה וקצבאות אחרות) מהמדינה, כגון נכי מלחמת העולם הראשונה, אלמנות ופקידי ממשלה לשעבר. באוגוסט 1942 ביקש ראש עיריית בון לברר האם יש להמשיך לשלם פנסיות ליהודים הזכאים לכך. עיריית ברלין הודיעה שהיא הפסיקה לשלם, אך משפטניה של עיריית בון השיבו שדבר זה אינו יכול לשמש תקדים בכל הנוגע לבון ושיש לנהוג לפי הכללים המקומיים. לעתים שולמה פנסיה ליהודים עד סוף שלטונו של הרייך השלישי ואפילו הועברה ליהודים גרמנים שגורשו לגטו לודז'.[17]
בוועידת ואנזה שהתקיימה בברלין בינואר 1942 נתקבלו ההחלטות על המנגנון לביצועו של הפתרון הסופי. בפרוטוקול הוועידה צוין מספר היהודים בשטחי גרמניה "e;הישנה"e; כ-131,800, ובאוסטריה עוד 43,700. לאלה יועד גורל דומה לזה של כלל יהודי אירופה, 11 מיליון במספר. במהלך כשנה לאחר הוועידה קיבלו יהודי גרמניה הנותרים צווי גירוש בהם נדרשו להתייצב בתחנות הרכבת של ערי גרמניה השונות, שם הועלו על רכבות ונשלחו אל מחנות ההשמדה.
ב-26 במרס וב-27 באוקטובר 1942 התקיימו החלקים השני והשלישי של "e;ועידת ואנזה"e;, בהם דנו הנאצים שוב ביחס לנישואים בין יהודים לבין בני הגזע הארי וכן לצאצאיהם של הנשואים, בני המוצא ה"e;מעורב"e; (Mischlinge). ההצעות כללו גירוש למזרח ועיקור בכפייה. לבסוף לא התקבלה החלטה מחשש שכל אחת מהאפשרויות שנידונו תפגע בקרוביהם הגרמניים הרבים של "e;בני התערובת"e;. ואכן, כמעט כל היהודים שנותרו בגרמניה באופן חוקי לאחר 1942 היו נשואים ללא יהודים. בהופשטטן, למשל, נמנעו הנאצים מגירושה לטרזין של יהודיה "e;מיוחסת"e;, כי היא הביאה אישור רפואי לפיו לא תעמוד בטרנספורט. אפילו יהודים שרק בעברם היו נשואים ל"e;ארים"e; וכעת דבר לא הבדילם לכאורה מיהודים אחרים, לא תמיד היו יעד מיידי לגירוש: ב-31 בדצמבר 1942 עדיין נותרו בהמבורג 121 יהודים, למרות שכבר היו גרושים מבני זוגם ה"e;אריים"e;.
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה "e;יודנריין"e; (Judenrein – גרמנית: נקייה מיהודים). יוצאי דופן מעטים שניצלו מן ההשמדה היו חלק מאלה שנישאו ב"e;נישואי תערובת"e; לארים, בני תערובת (מי שכונו Jüdischer Mischling), חולים ורופאים מבית החולים היהודי בברלין וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
"e;אחרי קיץ 1943 נותרו בגרמניה רק כמה אלפי יהודים שירדו למחתרת או הסתתרו, וכן בני-תערובת ושאר 'מיוחסים' מפוחדים ומבוהלים, שנשארו בחיים בחסדי הגסטאפו עד סוף המלחמה"e;.[18] קשישים התקשו לעזוב את גרמניה בראשית תקופת השלטון הנאצי וחלקם היחסי בין יהודי גרמניה עלה. היו יהודים שנפטרו במסתור. סיפרה מסתירת יהודים בברלין:
מה עושים כשאדם המסתתר בדירתך מת לפתע משבץ הלב? הן אי אפשר להפכו לעשן, להפליטו דרך הארובה שעל הגג... מה עושים, אם כן, בגופה, הגם שהנפטר אינו מופיע כלל ברישומי השלטונות? ... שמנו את הגופה לתוך סל כבסים, כיסינו את הסל בסדינים והגנבנו אותו לעת לילה מהבית. בגן הציבורי הגדול, הטירגרטן, הוצאנו את הגופה מתוך הסל והושבנו אותה על אחד הספסלים.[19]
רודי באל (אנ') שיחק בשורות נבחרת גרמניה באולימפיאדת ברלין 1936 והמשיך לשחק הוקי קרח מקצועני בגרמניה במשך כל שנות המלחמה וההשמדה, עד 1944. גם לאחר מכן נשאר בגרמניה כשיהדותו ידועה ורק אחרי המלחמה היגר לדרום אפריקה, שם הצטרף לאחיו היינץ באל שהיגר עוד ב-1936. ארהרד מילך, סגנו של גרינג בחיל האוויר, היה יהודי למחצה; עשרות אלפי יהודים למחצה ולרביע שירתו בוורמכט במלחמת העולם השנייה, אם כי המספרים המדויקים שנויים במחלוקת.[20]
כשיהודיה הייתה נשואה ל"e;ארי"e; או כשהילדים של בני הזוג המעורב גדלו כנוצרים, בדרך כלל היה הצד היהודי מוגן מגירוש לפני סוף 1944. הועלו הצעות לעקר יהודים שהיו בני זוגם של נוצרים וכך להימנע מגירושם אך הצעות אלה לא יושמו בגרמניה. גינתר, הוברטוס וקרל-היינץ שפלר, שירתו בצבא הגרמני כדי להגן על אמם היהודיה, הלנה לבית וייס. גינתר שרת עד סוף המלחמה בתקווה שכל עוד הוא משרת בצבא, הגסטפו יניח לאמו. קלאוס זבילסקי והוריו שרדו בברלין עד סוף המלחמה מכיוון שהאב היה הרוקח היחיד בבית החולים היהודי שהמשיך לפעול תחת פיקוח נאצי עד סוף המלחמה לשם טיפול ב"e;מישלינגה"e; (יהודים למחצה ולרביע). "e;בסופו של דבר ניצלו רוב בני התערובת מהשילוחים"e;, כותב פרידלנדר.[21]
מאות יהודים ניצלו בגרמניה בזכות 476 חסידי אומות העולם. רבים נוספים הצילו יהודים ושמותיהם אינם ידועים. היו יהודים שניצלו בזהות בדויה בזכות רשתות מחתרת אנטי נאציות – לפחות לתקופת-מה. כתבה רות אנדריאס-פרידריך, פעילה אנטי-נאצית ולימים חסידת אומות העולם: "e;אנו שקועים בעבודה קדחתנית. מחליפים תלושי מזון, מתכננים זיופי תעודות, בוחנים אפשרויות מגורים, מחפשים מקומות לנזקקים."e;[22]
ביום ראשון שעבר [פברואר 1944] נאלצה הגברת מאירוביץ' לפנות את דירתה בביתה שספג פגיעה ישירה. אתמול היא עזבה את ברלין. את בתה דגמר הצלחנו לשכן בחדר הבחורות של דירת הרווקים שלנו. לאחר כל מתקפה אוירית הולכת ומחריפה מצוקת הדיור. מי יעז במצב כזה לקבל תחת קורת גג ביתו דווקא בת מנשואי תערובת? בעל הבית שלנו אינו מעלה על הדעת מי מתגורר בצל קורתו. הצלחנו לדלג בשאלון הרישום שלנו על השאלה למוצאה הגזעי של דיירת המשנה דגמר מאירוביץ'. לשם מה להבהיל את הסוסים שלא לצורך?[23]
ביולי 1944 סיפר יהודי שחי בזהות בדויה בברלין, כנגן בתזמורת:
ערב ערב התארחתי אצל חבורה אחרת של קצינים בכירים. ניהלתי איתם שיחות בענייני אמנות, השתתפתי עמם במסיבות. פעם ביקש מישהו להתלוצץ. "e;אדון באואר"e;, צעק ופרץ בצחוק רם, "e;אדון באואר, זה נורא מצחיק, אבל התדע שאתה נראה כמו יהודי?"e; השיבותי לאיש בצחוק מעוות, כשלאמיתו של דבר אני חש בזיעה הקרה המכסה את מצחי. ולבסוף החלה גם אחת החברות בהנהלת התזמורת לחשוד בי. אז אמרתי לעצמי: עכשיו, קונראד, עליך להיות גבר או למות. העמדתי פני צאצא נעלב מגזע הגרמאנים. תבעתי שיעמידו את המחוצפת בפני בית דין של כבוד. דרשתי חקירה. עמדתי על הדרישה שתיקח את דבריה בחזרה. במעמד כל הנאספים רעמתי כנגדה: "e;עלמתי, או שאת חוזרת בך מן העלבון הקשה שהטחת נגדי, או שאני מוסר על כל העניין דו"e;ח לגסטאפו! כגרמני בעל הכרה ונציונלסוציאליסט אינני יכול לעבור על כך בשתיקה שמישהו יטיל ספק במוצאי הארי!"e; חברה, אני אומר לכם, זה פעל! בהכנעה נסוג הנחש וביקש סליחה. ואני הייתי גיבור היום, גיבור שפעימות לבו המבוהל הדהדו הדהד וגבור מתחת לחולצתו... עוד שני סיורים כאלה ואני כשר להתקבל לבית החולים לחולי רוח.[24]
בהנובר, העיר השנייה בגודלה בצפון מערב גרמניה, נותרו 189 יהודים בינואר 1944 ועוד שישה יהודים שנולדו לנישואי תערובת אך הוגדרו "e;יהודים על פי התוקף"e; (Geltungsjuden) כי חונכו על פי הדת היהודית. בפברואר 1945 גורשו לטרזין היהודים מקרב הזוגות המעורבים וכן חלק מהיהודים למחצה בשטוטגרט, בהמבורג, בהנובר ובערים גרמניות רבות אחרות. כמעט כולם שרדו. בתום המלחמה נותרו מ-4,800 יהודי הנובר פחות מ-100 יהודים, שרובם ניצלו בזכות נישואין ללא יהודים. אחרי שחרור ברלין עלו מהמחתרת כ-1,400 יהודים. בשום עיר אחרת לא עלה מספר היהודים השורדים על 50.[25]
אלפי יהודים נותרו בגרמניה, חלקם בגלוי, במשך כל שנות הרייך השלישי. הדבר התאפשר מכיוון שמול כוונות ההשמדה של המשטר הטוטליטרי צצו אינטרסים מקומיים ואישיים, אינטרסים כלכליים וחברתיים, וכן אי בהירות של החוק. כך נותר ליהודים, ובעיקר ליהודים למחצה, סיכוי לשרוד. יש בכך עדות לאופן שבו היו מסוגלים חלק מהיהודים לסבור, גם בעיצומם של השילוחים למזרח, כי יש להם סיכוי לשרוד בגרמניה - ויש בכך עדות לאהבתם לגרמניה[מסקנה מרחיקת לכת], אותה החשיבו רובם למולדתם. רק בודדים מבין יהודי גרמניה ששרדו את המלחמה מחוץ לגבולות גרמניה שבו אליה לאחר המלחמה.
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/5/58/Ahawah_Children%27s_Home1933.jpg/250px-Ahawah_Children%27s_Home1933.jpg"e;)
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/2/27/StLouisHamburg.jpg/210px-StLouisHamburg.jpg"e;)
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/d/d9/StLouisFrance.jpg/150px-StLouisFrance.jpg"e;)
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Burning_Synagoge_Kristallnacht_1938.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Ahawah_Children%27s_Home1933.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Bundesarchiv_Bild_102-14469,_Berlin,_Boykott-Posten_vor_j%C3%BCdischem_Warenhaus.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Bundesarchiv_Bild_183-E01073,_Berlin,_J%C3%BCdische_Auswanderer_vor_einem_Reiseb%C3%BCro.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Bundesarchiv_Bild_183-S69279,_London,_Ankunft_j%C3%BCdische_Fl%C3%BCchtlinge.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:StLouisHamburg.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:StLouisFrance.jpg"e;){kind=link}