סיפור חיים
המלחמה התחילה ב1939, וב1940 הגרמנים כבשו את ליטואניה ושמו את כל היהודים בגטו. וב1941 הם הרגו את כל היהודים בגטו וילנה. ראובן באותה התקופה למד בתיכון (היה בן 12) והיה שחקן כדורסל, אתלט. באותו יום נורא, ראובן נשאר בבית ספר שהיה מחוץ לגטו לשחק בכדורסל לאימון וכשהם חזרו לגטו מצאו את הגטו ריק. הם ניצלו בזכות היותם אתלטיים. ומהלך חייו המשיך לשחק כדורעף וכדורגל. האתלטיות הצילה אותו. הם היו כמה ילדים שהיו באימון ומצאו עוד כמה ילדים שלא היו בגטו באותו זמן והחמיצו את האקציה (הרצח של כולם). ספציפית בגטו וילנה לקחו את היהודים ליער פונאר אמרו ליהודים לחפור בורות בהם ייקברו את עצמם אחרי שיורו על ידי הגרמנים– בורות ירי. היה ריח חזק של גופות למשך שנים. קבר אחים גדול מאוד של מאות אלפי אנשים. הילדים שניצלו אימצו אחד את השני והחלו להסתובב ככנופיה של ילדים לחפש קרובי משפחה ולהתארגן. אחרי כמה חודשים תפסו את כל הילדים הללו ושלחו אותם למחנות עבודה בפולין גרמניה. במשך שנתיים היו בלפחות 10 מחנות עבודה שונים והמחנה האחרון שהיו בו היה מחנה השמדה שנקרא ברגן בלזן בגרמניה בערך ב1943 עד אפריל 1945 הם היו במחנות שונים כאשר בחודש חודשיים האחרונים ב45 מפברואר עד 15 באפריל היו במחנה השמדה. התאריך שבנות הברית הבריטים והאמריקאים כבשו את המחנה ושחררו את היהודים. מחנה ברגן בלזן היה מקום שלא יצאו ממנו חיים – האנשים עבדו, לא קיבלו אוכל ומתו. לפעמים האנשים שהיו זורקים את האנשים לבורות היו כל כך חלשים שהיו נופלים בעצמם לבור ולא היה להם כוח מספיק לטפס ולצאת החוצה. לפעמים הגופות היו במצב של התפוררות אז רגל הייתה נופלת או יד. ראובן לא רצה לדבר על זה אף פעם אך חבריו היו מספרים. חבריו היו נפגשים פעם בשנה ב15 לאפריל לחגוג את השחרור וחלק דיברו על התקופה. אבא של מיקה הביא חבר של אבא שלו שסיפר את הדברים לחייליו בחיל אוויר שם היה מפקד. המלחמה נגמרה ב15 לאפריל כולם שקלו 70-80 פאונד, שלדים. לקח להם שנה להתאושש חלק מהאנשים כשהשחרור קרה חלק מהאנשים התנפלו והחלו לאכול המון אוכל ומתו. האומות המאוחדות ומי שבא להציל אותם ניסו להסביר להם לאכול באופן זהיר ניסו להזהיר את כולם אך חלק לא הצליחו להקשיב מרוב הרעב. הם קיבלו כסף קיבלו בגדים החלו להסתובב באירופה לחזור לליטואניה לחפש משפחה אחרי המלחמה. רובם לא הצליחו למצוא משפחה. ראובן מצא דוד שנשאר בחיים בגרמניה דוד טורנברג. איך הם מצאו אחד את השני באותה התקופה? שאלו אנשים מפה לאוזן. ראובן פתאום מצא מישהו ברכבת שהכיר את דוד שלו. איך הם נשארו בחיים במחנות עבודה? היו ארבעה חמישה חברים שעזרו אחד לשני – אם מצאו אוכל חלקו. אם מישהו הסתבך השאר עזרו לברוח, חלש – טיפלו בו. הקבוצה טיפלה אחד בשני. ניצלו בזכות כוח הקבוצה שלהם. בשנת 46 התחברו החברים אחרי שהתאוששו טיפה, דוד של ראובן אימץ את ראובן. אישתו הייתה מנישואין חדשים. אחרי המלחמה (כל אחד איבד את המשפחה בזמן המלחמה). ראובן החליט לא לעבור איתם לארצות הברית כיוון שהיה ציוני ורצה לעלות לישראל. הצטרף לארגון של הגנה עם חבריו לעלות לארץ. ראובן היה בקבוצה שנקראה דרור. התפקיד שלו בדרור היה להעביר מעפילים מהאלפים באוסטריה לאיטליה (יהודים). הוא עשה את זה שנתיים מ17 עד 19 (גיל). הוא הצטרף לקבוצת הכדורגל ושיחק בליגה האיטלקית של העיר שחי בה. באחת הקבוצות שהעביר את האלפים פגש את חיה והם התאהבו, היא נשארה איתו במחנה שנתיים עד שבנובמבר 48 הם עלו לארץ והתחתנו. אבא של ראובן (קראו לו אפרים) היה קצין בצבא הרוסי רב סרן שהשתחרר אחרי מלחמת העולם הראשונה. הציבו אותו בוילנה שם הכיר את אישתו התחתן ונשאר שם. אחרי מלחמת העולם הראשונה פתח מועדון לילה מוצלח היה לו גם בית חרושת לגלידה. ראובן היה ילד סנדוויץ שני אחים אריה ודוד. אריה הגדול ודוד הקטן. אמא שלו, חסידה, הייתה עקרת
בית. הם גדלו בוילנה הלכו לבתי ספר טובים.
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
מחוות | נרות
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
