משה התחנך בבית הספר תלמוד תורה. הוא קיבל חינוך חרדי דתי. הוא למד בחדר.  מנהל בית הספר היה אברהם גטניו.

עד שנת 1941, טרם כניסת הגרמנים ליוון, שררו באזור שכנות טובה, כבוד הדדי ואיש לא פגע ברעהו. סבי, יוסף מרדכי ניהל בית קפה שכונתי שאליו נהגו לנהור רבים מתושבי המקום וכן מחוצה לו. משפחת מרדכי מנתה מספר רב של נפשות אבל היות ומשה היה צעיר הוא אינו זוכר במדויק את שמותיהם של רב בני המשפחה מדרגה שניה ואילך. הוא זכר היטב את בני משפחתו הקרובים ביותר מדרגה ראשונה. משה זכה לעלות לתורה מספר חודשים טרם כניסת הגרמנים. האווירה השתנתה מאד לרעה בקרב התושבים היהודיים.

מהתאריך 9/4/1941 חייו של משה השתנו לבלי הכר.

9/4/1941 נכנסו הגרמנים לסלוניקי. באותו שבוע ביום שבת עלה משה מרדכי לתורה. מספר ימים לאחר מכן בתאריך 15/4/1941 נסגר בית הספר היהודי בו למד.

בתאריך 11/9/1941 (חמישה חודשים לאחר עלייתו לתורה) נתבקשו על היהודים להתייצב בשבת, בשעה 8:00 בבוקר,  במשך כל היום, בשמש הקופחת על ראשיהם, ב"כיכר החירות" בעיר. היהודים הושפלו, לא ניתנה להם האפשרות לשתות, לאכול, הם עמדו על ברכיהם ששתי ידיהם מושתות קדימה ועשו כן עד אשר התמוטטו. הגרמנים צחקו על היהודים בעלי זקנים ופאות. היהודים הושפלו במהלך כל היום עד שעות הלילה.

בתאריך 6/2/1942 כל היהודים התחייבו לשאת את "הטלאי הצהוב" על בגדיהם ולעבור להתגורר ברובעים שהוקמו עבורם. משה מרדכי וכל משפחתו, כולל דודיו, סבתו מרים קהונקס לבית אררה, עברו להתגורר בגטו "הברון הירש" הסמוך לתחנת הרכבת. לפני כן סבי יוסף מרדכי, הצטווה לסמן את בית הקפה שבבעלותו, בגרמנית ויוונית, "חנות יהודית". בנוסף ביתם סומן במגן דוד בפתח דלת הכניסה.

בגטו משפחתו התגוררה מעל ל- 30 נפש בחדר. שטחו לא עלה על 16 מ"ר. המשפחה התפצלה אבל דאגה שהם יתגוררו יחדיו חדר לצד חדר. הצפיפות העיקה על המשפחות וגרמה לבעיות תברואה קשות.

בתאריך 10/3/1942 הגיעו 300 קרונות רכבת לתחנת הרכבת של סלוניקי.

בתאריך 13/3/1942 הוצא צו נוסף כי יש להחרים רכוש ודברי ערך לטובת החיילים הגרמנים.

בתאריך 15/3/1942 , יצא הטרנספורט הראשון מסלוניקי, לאושוויץ משכונת "הברון הירש". באותו חודש יצאו 5 טרנספורטים, באפריל - תשעה, במאי - שניים, ביוני - אחד , ובאוגוסט - שניים. מספר היהודים בכל משלוח היה 1,000- 4,500 יהודים. לאחר 19 משלוחים נשלחו למחנות ההשמדה  48,522  נפש מסלוניקי.

כל בני משפחת, מרדכי, אררה, קהונקס, וייסי הועלו על הקרונות בטרנספר השישי שיצא מגטו הברון הירש בחודש מרץ 1942. בסלקציה של אותו יום זוכר משה כי הוא נצמד לאמו כוכבה וקצין אס.אס שלף אותו החוצה ואמר לו:  "תעמוד כאן אל תזוז", צרחותיה של אמו כוכבה לא עזבו אותו עד יום מותו. אליקו לעומת זאת נופף לו לשלום וכך כל בני המשפחה. זו הפעם האחרונה שמשה ראה את כל בני משפחתו עולים על רכבת הבהמות שממנה לא שבו עוד.

משה ועוד מספר ילדים נדחקו לצד וחיכו להוראה של קצין האס. אס. כעבור שלושה ימים הועמסו כל הילדים והנערים על הרכבות והובילו אותם לעיר לריסה ביוון בכדי שיעבדו ויסללו מסילת ברזל חדשה שתקל על המשלוחים בשאר הערים ביוון.

משה העיד כי באחד הימים הוא ועוד ארבעה נערים נתבקשו מקצין אס.אס להגיע לפניו. משה העייף והכחוש, הגיע והקצין הנאצי מסתבר עמד וגיחך עם חייליו, אבל, ב"דקה התשעים" החליט כי משה מיותר והורה לו להעלות לכוון הסלעים ולהמשיך לעבוד. משה שמע קול ירייה אחת בלבד ומצא את חבריו הקרובים משכונת ילדותו מוטלים מתים על סלע שדם ניגר מצדדיו. מסתבר שהקצין התערב עם חייליו כי הוא יכול להמית שלושה יהודונים בירייה אחת. הוא העמיד את שלושתם צמודים אחד לשני כרך סביבם חבל וביקש מאחד הילדים לפתוח את פיו. הכדור עבר ופילח את גולגלתם של השניים הנותרים. עדות זו היא חלק מעדויות הזוועה שמשה חווה בילדותו.

 בקיץ 1943 בחודש אוגוסט, הטרנספורט ה-לפני אחרון, הגיע גם משה מרדכי, אחרי עבודה קשה בבניית מסילת הרכבת בלריסה, הוא ועוד קומץ ילדים הועמסו על הרכבת לבירקנאו אשוויץ.

משה מספר כי בתוך הקרון מתו מרעב וצמא מאות ילדים קטנים שכוחם לא עמד להם. הם העמיסו את הגוויות אחת על השנייה. במהלך הנסיעה המתישה הם עמדו על הגופות על מנת להגיע לחלון בקרון בכדי לנשום אויר צח, כי את הצחנה והסירחון, לא  ניתן לתאר במילים. ריחות של מתים, שנערמים מרגע לרגע.

משה זוכר שהם הגיע לאושוויץ בירקנאו בלילה. הם הורדו כבהמות בדיוק בדרך שהם הועלו לקרונות. היהודים שקיבלו את פניהם בבגדי אסירים, עברו מאחד לשני ומלמלו אם ישאלו מה המקצוע שלכם תרימו את ידיכם. משה בסלקציה שמע כי צורחים נגר, הרים את ידו והוא הועבר לצד החיים.

כשתמה הספירה, אלה שלא הרימו את ידיהם הלכו בשביל בצדו הימני של תחנת הרכבת ... הלכו בדרך שממנה לא שבו עוד. כעבור דקות ספורות השיירה מצידה השמאלי הועברו למקלחות אמיתיות. משה קיבל מדים חדשים ומיד הועבר לקבל את המספר שהוטבע על ידו. המספר  137095 שהפך להיות שמו. המספר שקועקע היה כמו שחותמים על פרסות בהמות. ההטבעה נעשתה ללא הרדמה, ללא תרופות, או משחות למניעת זיהומים.

כשמשה נאנק מכאבי תופת, הוא מצא את חלק מחבריו לשכונה הסלוניקאים. הוא שאל מה פשר הארובה שלא מפסיקה להוציא עשן. חבריו הסבירו  לו כי זו הלוויה של בני משפחתו. כמובן שמשה התמוטט והתעלף.

במהלך השהות הקצרה שלו במחנה סיפרו לו בצריף שבו שהה, כי אחיו אליקו, גיבור אמיתי. הוא הבין כי כל בני משפחתו כולל שני ילדיו הקטנים נרצחו. הוא לא יכול היה לסבול עוד והחליט לרצוח שלושה קציני אס.אס. הוא חטף לאחד מהם את הנשק וירה בעוד שניים נוספים. הוא הומת בתליה ברחבת המחנה.

כעבור מספר ימים במחנה, משה ועוד מספר גדול של סלונקיים הועברו לנקות את חורבות גטו וורשה, לאחר המרד. מרגע זה משה הקטן והצנום הפך להיות הגנב של החבורה, בגלל זריזותו ושנינותו החדה. הוא פירק יחד עם חבריו בלילה את אבני גדר הגטו ומשם הזדחל לעבר החלק הגרמני והצליח לגנוב לחם ותפוחי אדמה. מאוחר יותר הוא החל לסחור והביא הרבה יותר מזון.

באחד המקרים הוא  נתפס על ידי הקאפו. הקאפו היו שוטרים יהודים. רובם היו משתפי פעולה עם הנאצים. אבל, היו כאלה שהעדיפו לספוג על גופם מכות ושילדים לא יחטפו את נחת זרועם של הגסטאפו או חלילה ירו בראשם ויהרגו. אותו קאפו העביר את משה לנאצים והם הלקו אותו 50 מכות. על פי התיאור של משה היית חייב לספור כל מכה שהשוט מכה בגופך. במכה החמישית הוא איבד את הכרתו, אבל שרד, נשאר בחיים, וחבריו גררו אותו לחדרם. לצלקות לקח שנה להגליד אבל הבעיה שמשה חטף כל הזמן מכות רצח רק בכדי שיהיה לחבריו אוכל לשרוד. 

מחנה ריכוז דכאו

משם, משה הועבר למחנה הריכוז דכאו שהיה למעשה "גן עדן" זמני ליהודים.  במקום זה גם הושמדו יהודים. מיד לאחר מספר ימים, הם הועמסו כבהמות על הקרונות ושבו לאושוויץ בירקנאו מחנה ההשמדה. מחנה דכאו שימש בפועל כפרופוגנדה נגד העולם כולו כאילו הגרמנים מתייחסים ליהודים כבני אנוש וכל זאת מפני שלאחר שהתרוצצו בעולם שמועות על טבח עם, יצאו הגרמנים כנגד השמועות והעלו את סרטוני התעמולה כי אין שחר לשמועות על טבח עם, אלא, להפך היהודים מקבלים יחס חם ואוהד ואז הונצחו הקטעים הנודעים על חדרי אוכל עמוסים בכל טוב, אנשים משחקים כדורגל - במגרש כדורגל ומסביבו צופים רבים המריעים, נשים תופרות, ילדים משחקים בצעצועים, תאטרון ומה לא. רב היהודים שנטלו חלק בסרטונים הועברו מיד לאחר מכן למחנה ההשמדה בירקנאו אשוויץ ושם הומתו בגז.

לאחר מחנה דכאו הועמס משה שוב, בפעם המי יודע כמה, חזרה למחנה ההשמדה בירקנאו אשוויץ. עוד עדות נוראית. הגרמנים נהגו לאכול ממיטב הבשרים. יום אחד משה קלט כי הגרמנים ששבעו, היו זורקים את הבשר לעבר הכלבים. משה החליט כי הוא חייב לאכול ולכן צעד לעבר כלבי הזאב שעמדו בפתח המבנה שבו שהו הגרמנים. משה גנב מאחד הכלבים את הבשר שנזרק לעברם והלה קפץ על רגלו של משה ונגס מרגלו. עד יום מותו נותרה הצלקת המזוויעה שהייתה מוטבעת ברגלו הימנית.

משה ניצל יותר מחמש פעמים. בכל פעם שהוחלט על סלקציה, משה נשלח אוטומטי למיתה ועד יום מותו אינו יכול להבין איך יד הושטה לכתפו ומשכה אותו לטור החיים.

עוד מעדויותיו: הם עברו סלקציה גם בקור המקפיא -40 מעלת מתחת לאפס, כשהם עומדים עירומים כביום היוולדם. הם נצטווו לעמוד במשך שעות ובין היתר להתרוצץ לבדיקה בפניו של רופא המחנה. גם במקרים אלו משה נשלח למוות ושוב יד מצילה נשלחת לכתפו ומחזירה אותו לטור החיים.

בצעדת המוות, שיירת צועדים, כחושים ומיואשים, הולכים בשורות אט אט בשלג הכבד ובקור המקפיא. בכל שניה מתווסף אדם נוסף שמתמוטט ומת. ממשיכה השיירה עד אשר הגיעו לעיר קוטנו, שבה משה סיפר איך השמיים נפתחו ומטח גשם עז ניתח על פניהם. מאחר והם היו צמאים ורעבים כל כך, הם הושיטו את צלחת הפח מול הגשם הנורא. אף טיפה אחת לא נפלה לתוך צלחות היהודים המתפללים והזועקים לבורא עולם לפחות טיפה אחת, מים מים – ולא ... וכך ממשיכה השיירה לצעוד, אל היעד הלא נודע, מי לחיים ומי למוות. 

בתאריך  27/1/1945 שוחרר משה על ידי הצבא האדום מידי הצורר הנאצי, כשהוא שדוף וכולו ועצמות, עיניים בורקות החוצה. השורדים התרוצצו ובכו, הם היו נרגשים שסוף סוף חייהם ניצלו. משה היה איש ספר. הוא הוכר בקרב חבריו כאדם חכם ונבון. במהלך שהותו במחנות הריכוז הוא כתב יומן חיים. בידיו ובמוחו היו כל שמותיהם של הגרמנים הנאצים. הוא שינן את שמותיהם היטב, לעיתים הוא נשלח למפקדה להעביר מכתב של קצין גסטאפו וכך זכר אפילו את כתובותיהם.

כשהצבא הרוסי ובנות הברית חברו יחדיו, לקחו את משה לחקירה והוא מסר את כל המידע שאגר במוחו. בזכותו נתפסו רוצחים רבים.

הוא ניסה בכל זאת לחפש את בני משפחתו וכשנודע לו כי אינם בחיים  והוא היחיד ששרד הוא הועבר לפלדפינג בגרמניה, שם שהה עד שמימש את זכותו להעלות לארץ ישראל.

אבל, כשעלה על הספינה "ארבע עונות" הבריטים סירבו לאפשר לניצולים להיכנס לתחומי המדינה ושלחו אותם למעצר במחנה ההסגר בקפריסין. שם לראשונה, שמע וקיבל הזמנה מדודתו בנוטה שחיה בארה"ב. דודתו בקשה כי יגיע לארה"ב והיא תדאג לו לעתיד טוב ורוד יותר. במקביל אחותו קיבלה מידע במדור לחיפוש קרובים, כי אחיה הקטן שרד את השואה. וכך היא שלחה אליו לקפריסין מכתב, בידי חייל יהודי ששירת בצבא הבריטי והשתייך לבריגדה היהודית. הוא מסר למשה את מכתבה והחליט כי פניו יופנו לארץ ישראל ולא לאמריקה.

במחנה ההסגר בקפריסין שרף משה את יומנו לעיניהם של חבריו הניצולים. הוא חשב כי אם יימצא יומנו בידי אחד מהצבאות, הוא יצטרך לתת הסברים ולכן החליט לשרוף את יומנו, על אף שדריו אנג'ל חברו הטוב ניסה למנוע ממנו לעשות זאת. לאחר שמשה הסביר לו מה יכול לקרות להם, הוא החליט שזה אכן הדבר הנכון לעשות. היומן נשרף כליל.