סיפורה
של הדמות לפני המלחמה:
בתיה
ברמן נולדה לבית משפחת טמקין,
משפחה
יהודית דתית-מסורתית
דלת אמצעים.
בתיה סיימה
את לימודיה בבית הספר התיכון למרות קשיים
כלכליים בזכות עזרתה של אחותה הבוגרת,
וכבר
בילדותה ניכרה אהבתה לספרים.
בשנת
1923,
כשהייתה
בת 16,
הצטרפה
לתנועת "השומר
הצעיר"
ואחרי
תקופה קצרה עברה לארגון הסטודנטים היהודי
הסוציאליסטי "יוגנט",
בו הייתה
מזכירת הארגון והייתה פעילה בגיבוש
החזית המאוחדת האנטי-פשיסטית
השמאלית מטעם הסטודנטים,
שכללה נוער
קומוניסטי פולני,
נוער
קומוניסטי יהודי ואת ארגון "יוגנט".
בשנים
1930-1926
למדה מדעי
החברה ומדעי המדינה במכללה הפולנית הפתוחה
בוורשה והתמחתה בספרנות.
בנוסף,
הייתה
פעילה במפלגת פועלי ציון שמאל,
גוף פוליטי
שניתק ממפלגת האם פועלי ציון,
אימץ את
שפת יידיש וברמה אידאולוגית מיזג בין
סוציאליזם רדיקלי וציונות ברוחו של דב
בר בורוכוב.
במפלגה
הכירה את אברהם ברמן ובשנת 1936
הם נישאו.
ברמן דגלה
בשוויוניות חברתית אוניברסלית תוך אמונה
"שרק
זרם סוציאליסטי מהפכני שאינו נסחף בלאומנות
יכונן את משטר הצדק המיוחל".
תשוקתה הייתה לספר היהודי, ובכדי להפוך לספרנית, למדה באוניברסיטה ופרסמה מחקר העוסק בספריות יהודיות בוורשה. עם סיום לימודיה הייתה לספרנית בספרייה הציבורית ברחוב קושיקובה בוורשה ומאוחר יותר מצאה עבודה כמנהלת של אחד מסניפי הספרייה העירונית של ורשה.
סיפורה
של הדמות במהלך המלחמה:
בחודשי
הכיבוש הנאצי הראשונים נאסר על היהודים
בוורשה להשתמש בספריות ציבוריות.
בשנת 1940
כל הספריות
הציבוריות ורוב ספריות ההשאלה הפרטיות
ברובע היהודי נסגרו.
ורשה
היהודית,
שעד המלחמה
היו בה 50
ספריות עם
למעלה מרבע מיליון קוראים,
נשארה ללא
ספרים.
הקהילה
היהודית התחילה מיד,
באורח חשאי
ובלתי רשמי,
להתגונן
מפני הדלדול הרוחני.
בתיה
טמקין-ברמן
התחילה לאסוף ספרים למען ילדי וילדות
הפליטים.
כדי לעקוף
את האיסור,
קראה לזה
איסוף צעצועים וספרונים.
באותו
התקופה התחילה לנוע בעיר כשבידה מזוודה
מלאה ספרים בשביל ילדי גטו ורשה.
בשנת
1940
הקימה ברמן
ספרייה לילדים ברחוב לשנו 67.
הספרייה
נקראה על שם הפסיכולוגית רוזה סימכוביץ',
שהתמחתה
בטיפול בילדים.
היא הכירה
את הבאים בשערי הספרייה שלה ואת אופיים
וטעמם.
במיוחד
אהבה ספרי-ילדים.
כדי להסוות
את פעילות הספרייה קישטה אותה בציורי
קיר,
בכך גם
קיוותה לשוות לספרייה מראה מזמין בעבור
הילדים.
בשיא
פעילותה בגטו מנתה הספרייה כ-700
מנויים.
גם כאשר
כל סניפי הספרייה העירונית היו סגורים,
ספרייתה
הייתה פתוחה.
מעת לעת
ארגנה קריאה מתוך ספרים יהודיים וערבי
קריאה בציבור.
הספרייה
סופחה ל"צנטוס",
ארגון סעד
לילדים שניהל אברהם ברמן בגטו ורשה.
בפגישות
חשאיות עם חבריהם,
בשלבים
האחרונים של הגירוש להשמדה מגטו ורשה,
הוחלט
שאברהם ובתיה ברמן יעברו לצד הארי כדי
ליצור קשר עם מי שעשויים לסייע בהצלה.
ב-5
בספטמבר
1942
יצאו מגטו
ורשה אל הצד הארי של העיר.
היה זה
בזכות קשר שיצרו עם אנשי אינטליגנציה
ומכרים פולנים שהיו מוכנים להסתכן
בעבורם.
הקשר
עם חבריהם בגטו נותק ורק לאחר ניסיונות
רבים נענה להם משרד "צנטוס"
והעבירו
לבני הזוג ברמן הודעה ובאמצעותה חידשו
את קשריהם עם מפלגת פועלי ציון שמאל.
השהייה
בצד הארי של ורשה הייתה קשה והזוג נאלץ
פעמים רבות לעבור מדירה לדירה.
חזותה
החיצונית של בתיה לא הייתה ארית טיפוסית
והיא יצאה ממקומות המסתור תחת כינויה
המחתרתי,
ברברה או
באשיה,
והייתה
דמות מרכזית בפעולות הסעד ליהודים.
ברמן
אירגנה כ-100
תאי-סעד
בין יהודים ופולנים שפעולתם הקיפה למעלה
מ-2,000
יהודים,
וציידה
אותם בפנקסי-זהות,
אישורי
מגורים,
תעודות
נוצריות מזויפות,
כרטיסי
מעבר וכרטיסי מזון וכסף על מנת שיוכלו
לשלם לדירות,
לבוש ואוכל.
בכך הייתה
לאחד הכוחות המניעים החשובים של "הארגון
להצלת יהודים"
- ז'גוטה
ואף ניהלה חוליות קשר של הוועד היהודי
הלאומי.
במהלך
המלחמה כתבה יומן שפורסם לימים כספר.
מה
ארע לה אחרי המלחמה:
עם
סיום מלחמת העולם השנייה חזרה לפועלה
כספרנית.
הזוג ברמן
החליט להישאר בפולין כדי לעזור בשיקום
החיים היהודיים שם.
אברהם ברמן
נבחר כחבר בפרלמנט הפולני ובתיה מונתה
למנהלת הספרייה היהודית המרכזית בפולין.
בספרייה
בהנהלתה נאספו כ-120,000
ספרים,
מרביתם
ביידיש ובעברית.
היא
החלה להתעניין דרך רשת של קהילות יהודיות
משתקמות ודרך מפלגתה,
פועלי ציון
שמאל,
בספריות
ששרדו בתקופת המלחמה והחלה במבצע איסוף
ספרים יהודים משרידים של אוספי ספרים
שנמצאו במחבואים ובמרתפי ספריות פולניות.
בחיפושיה
מצאה כ-80,000
ספרים,
ותרמה אותם
לספרייה הלאומית בירושלים.
כהכרה
על פועלה בימי הכיבוש הנאצי העניקה לה
הממשלה הפולנית אות הצטיינות וגבורה על
אומץ רוחה.
בשנת 1948
השתתפה
בכינוס של פעילי תרבות יהודים בפריז
והציעה ליצור באירופה מרכז לבעיות הספר
היהודי.
ביום השנה
החמישי למרד גטו ורשה הקימה תערוכה של
"הספר
הניצול".
בשנת 1946
נולד בנם
היחיד -
הפסיכואנליטיקאי
פרופסור עמנואל ברמן.
ב-17
באפריל
1950
עלתה משפחת
ברמן לישראל והתיישבה בתל אביב.
לאחר מאמצים
רבים,
כשמצבה
הבריאותי קשה,
זכתה לחצי
משרה בספרייה בבית ספר "הקליר"
בתל אביב.
היא חלתה
במחלת פרקינסון וסבלה מדיכאון.
היא חששה
שמחלת פרקינסון תפגע בידה הימנית ולא
תוכל לכתוב.
ב-30 באפריל 1953 נפטרה מדלקת ריאות קשה. ארכיונה ויומנה נמסר לארכיון בית לוחמי הגטאות. היומן ראה אור כספר ב-1956, ושוב ב-2008.
