אימא שלי רחל לבית וייס הייתה מבראשוב, הייתה נשואה ליוסף פולק, ונולדו להם 10 ילדים. אני הייתי הילד הרביעי במשפחתי. ואני בגיל 16 תפקדתי כבן הבכור, מאחר ואחי הבוגר היה אצל דודי ללמוד מקצוע.
הייתי בגיל 16 שבאו ההונגרים והודיעו לנו שאנחנו חייבים לעזוב, אבי לא היה בבית, ואני הייתי צריך לעזור לאימא עם ילדיה להתפנות, עזרתי לאימא ונסענו לנאגבאנייה לסבתא שלי להסתתר עד שיעבור הזעם.
יום אחד ערב פסח בשנת 1944 הופיעו ההונגרים והכניסו אותנו לגטו בבאייה מארה. היינו שם כ 3 חודשים בתנאים תת אנושיים, ואימא שלי הייתה מייצרת מן פיתות מקמח שהייתי מבריח מחוץ לגטו.
בערב פסח, התחילו להגיע שמועות על רצח והרג של יהודים באירופה, היה לנו קשה להאמין. עד שכארבע ימים לפני ערב שבועות העלו את כל משפתנו לרכבת, ואמרו לנו שאנחנו נוסעים מזרחה.
העלו אותנו 120 איש בקרון אחד בעמידה, למזלנו אבא שלי לקח בקבוק מים וזה קצת עזר לאחיי הקטנים, ארבע ימים היינו ברכבת ללא שירותים אוכל, או לשבת.
אחרי ארבעה ימים הגענו לאושויץ בבוקר והתחילו צעקות עם כלבים, העמידו אותנו ועשו סלקציה, אחותי הייתה עם ילד אחד, וגרמני הוציא אותו מידייה, ומסר אותו לאימי שהלכה עם עוד 6 מילדיה ישר לקרמטוריום.
אני הרחתי את הריח הרע של שריפת הגופות וידענו שזה סופם של אימי ואחיי הקטנים,
