סוזנה רות סיפרשטיין/ רווה- (שם משפחה לאחר הנישואים) נולדה ב-1 ליולי שנת 1938 בבוקרשט.
סוזנה הייתה מורה לשפות- אנגלית וגרמנית, אחר כך הפכה לעובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית ועבדה בעמך- ארגון שמטפל בניצולי שואה דור שני. כיום היא פנסיונרית.
אבא שלה, זכריה סיפרשטיין, נולד במולדובה ולמד בפראג רפואה וכדי לעשות התמחות בגניקולוגיה, היגר לווינה. שם הכיר את אימא של סוזנה, עמליה, שהייתה קרובת משפחה.
אחרי שסיים זכריה את ההתמחות, השניים נישאו, אך בווינה לא נתנו ליהודים לעבוד, לכן הם עברו לבוקרשט (רומניה), שם סוזנה נולדה.
משפחתו של זכריה עברה לעיר שנקראת צ 'רנוביץ- כיום העיר נמצאת באוקראינה ובזמנו היא הייתה במחלוקת בין רומניה לרוסיה. שם היה להם מפעל לבירה.
בשנת 1941 נכנסו הרוסים והמשפחה חששה שהרוסים ייקחו את המפעל, לכן המשפחה ביקשה מזכריה שיבוא לעזור להם.
זכריה עזב את הכול ובא לצ `רנוביץ עם סוזנה ועמליה ועברו לגור שם.
תוך זמן קצר נכנסו הגרמנים לצ'רנוביץ, וכשהם הגיעו, ראש העיר של צ `רנוביץ, פופוביץ', עשה הסכם עם הגרמנים שהוא שומר על היהודים שלו ונותן להם בתמורה את היהודים שרק הגיעו.
כל המשפחה של זכריה נשארו כל המלחמה בעיר ורק זכריה עמליה וסוזנה הקטנה הלכו למחנות.
השלושה עברו למחנה עבודה באזור שנקרא טרנסניסטרייה שבאוקראינה מעבר לנהר הבוג.
בגלל שזכריה היה רופא, נתנו לו לעבוד במחנה כרופא, עמליה עבדה במטבח ודאגו שהגרמנים לא ידעו על קיומה של סוזנה.
הגרמנים היו באים ולוקחים את הילדים, החולים והזקנים והורגים אותם וסוזנה תמיד הייתה מתחבאת כדי שלא יתפסו אותה.
מחנה העבודה עסק בבניית כבישים. מפקד המחנה לא היה נאצי, הוא היה מהנדס כבישים ששלחו אותו לדאוג שהאנשים במחנה ייבנו ויעבדו.
לאותו מפקד הייתה מזכירה גויה שהתחתנה עם יהודי. בגלל הנישואים שלה עם יהודי, דבר שלא היה מקובל, עשו לה הנאצים, חיילי הs .s במחנה מצעד הבושה- הפשיטו אותה, כתבו עלייה זונה, ירקו עלייה והרביצו לה ולאחר מה שאירע לה היא ניסתה להתאבד, אך זכריה הציל אותה .
מאז אותו מקרה מפקד המחנה עזר לזכריה, קצת הבריח לו אוכל, נתן לעמליה לעבוד במטבח והיה שולח את זכריה לכפרים השכנים. כך זכריה היה מטפל באנשים ומקבל בתמורה חתיכת לחם או תפוח אדמה.
יום אחד הייתה אקציה וסוזנה לא הספיקה להתחבא, ותפסו אותה.
רצו למטבח לקרוא לעמליה. היא יצאה ותפסה את היד של סוזנה ואמרה שאם הם לוקחים את ביתה, שייקחו אותה ביחד איתה. מפקד המחנה עצר ולא הבין מי זאת סוזנה, ולאחר שעמליה הסבירה לו שזאת ביתה, הוא שיחרר את סוזנה ובכך הוא הציל אותה.
בשנת 44 הרוסים החלו להתקדם במלחמה, ומפקד המחנה אמר לאנשים שצריך לצאת מהמחנה כי הרוסים יבואו ויהרגו את כולם.
הוא הצליח להציל 100 מהאנשים במחנה והבריח אותם לאסם קרוב.
יותר מאוחר, כאשר אותו מפקד נשפט בגרמניה, זכריה העיד לטובתו, ובתמורה אותו מפקד שלח כל שנה דברים לזכריה ולעמליה.
גם כאשר סוזנה נישאה, אותו מפקד שלח לה מתנה וכתב לה מכתב מאוד יפה שבו הוא כותב עד כמה הוא שמח ,שהוא זוכה לדעת שהיא מתחתנת.
המשפחה של זכריה שנשארה בצ `רנוביץ, שילמה לחייל רומני שיבוא ויחפש את המשפחה, אותו חייל הצליח להגיע לאסם בהם הם שהו, ולקח איתו את השלושה חזרה למשפחתם.
השלושה עברו מגטו לגטו, ביניהם איבנגורוד, מיכאילובקה ואורדובקה, עד שהגיעו לגטו אחד. שם שאלו אם ישנו רופא. זכריה התנדב לעזור ונלקח לכפר השכן.
באותה תקופה הסתובבו אנשים מהאירגונים היהודים שחיפשו את היתומים כדי לקחת אותם לפלשתינה=ארץ ישראל.
סוזנה שהייתה בת 6, שעברה שנתיים במחנות והייתה כבר בוגרת לגילה. אמרה להוריה שהיא רוצה לעלות לארץ וכך עשתה.
מישהו מהכפר השכן הודיע לעמליה שזכריה מת. מכיוון שבתה עזבה עם הילדים היתומים היא נותרה לבד, והתחילה לנדוד עד שהגיעה לרוסיה, שם היא החלה לעבוד בשוק השחור.
המשפחה של זכריה לא הסכימה בשום פנים ואופן שסוזנה תעלה ארצה, כאשר סוזנה עלתה על הרכבת, הם שלחו קרוב משפחה שחטף אותה מהרכבת.
אותם ילדים שעלו על הרכבת, עלו על ספינה בים השחור והספינה טבעה יחד עם כל הילדים.
סוזנה הייתה מאוד חולה, הייתה מאושפזת 3 חודשים ואסור היה לה לדבר משום שהשפה היחידה שהיא ידעה לדבר הייתה גרמנית, ובית החולים היה ברומניה.
אחרי שסוזנה הבריאה, לקחו אותה בחזרה לסבא וסבתא שלה. ללא ידיעתם , גם אבא שלה היה באותה הרכבת וכך הם נפגשו.
לאחר שנה שחיפשו את אימא שלה ,עמליה, מצאו אותה גם כן והחזירו אותה לצ `רנוביץ, שם הם גרו כשנה.
לאחר מכן עברו לבוקרשט עד שנת 1958 שבה הם עלו לארץ ישראל.
לפני המלחמה סוזנה הייתה ילדה קטנה, חיה במשפחה רגילה, עם אימא אוהבת ומטפחת ואבא שהיה רופא ועבד, אבל הילדות נגמרה ברגע שהם הלכו למחנות.
כשהם יצאו מהמחנות עמליה לא יכלה להיות יותר אימא, היא הייתה בדיכאון תמידי. לעומת זאת זכריה היה אדם מאד אנרגטי ועזר להקים את "יד ושם" ולכתוב את ספר קהילות רומניה.
אח של סוזנה, דן בן ציון, נולד בשנת 1950ויש הפרש של 12 שנה בין השניים.
הניצולים הילדים הם שונים מהניצולים המבוגרים, משום שלא הייתה מודעות למציאות האמתית, הם הצליחו להסתגל למציאות הזאת, לעומת הניצולים המבוגרים שיותר הבינו וחלקם שקעו בדיכאון.
משום שזאת הייתה הילדות שלה, סוזנה זוכרת דברים מהתקופה ההיא יותר כפלשבקים ומסיפורים.
היא תמיד הייתה חייכנית ושמחה והייתה עושה הצגות ומופעים לשבים מהעבודה במחנה.
אותה תקופה מאוד השפיעה על האנשים, אפילו על סוזנה, במיוחד בדברים הקטנים כמו שלזרוק לחם ,
אי -אפשר בגלל שבתקופה ההיא היה רעב כבד.
המשפחה של עמליה ,שהייתה בווינה ,לא יכלו לצאת מהעיר כי הגרמנים דרשו כסף ולא היה להם מספיק.
כך המשפחה נעמדה בצומת דרכים שמצד אחד כולם רצו לצאת מווינה, ומצד שני לא היה מספיק כסף לכולם.
הם הצליחו לשלוח את אחותה של עמליה , אלינור, שהגיעה לאנגליה, אך היא מתה בבליץ קריג.(מלחמת הבזק- כל יום הגרמנים היו מתקיפים את אנגליה בפצצות ללא הפסקה כדי להכריח את אנגליה להיכנס למלחמה).
ההורים של עמליה נלקחו מווינה בשנת 44, ממש בסוף המלחמה לריגה, ומתו בבורות הירי.
כך עמליה נשארה לבד, כל משפחתה הגרעינית לא הייתה עוד בחיים.
בנה של עמליה, דן בן ציון, נקרא על שם אביה של עמליה שנרצח יחד עם חיה אשתו במלחמה.
המשפחה עלתה לארץ ב1958, באוניה דרך איטליה. שנה הם גרו ברמת חן ואז עברו לנתניה.
סוזנה גרה בקיבוץ בית השיטה, הייתה באולפן, אך היא מאוד חלתה שם בדלקת פרקים לכן היא עזבה לירושלים שם היא למדה אנגלית ובלשנות.
היא פגשה את בעלה, חיים רווה (נפטר בשנת 1997) במהלך לימודיה, הוא למד כלכלה ופילוסופיה.
השניים התחתנו ב-19 באוגוסט 1963, דפנה בתם הבכורה נולדה שנתיים לאחר מכן ויואב בנם הקטן בשנת 1971.
בשנת 1967 המשפחה נסעה ל-9 שנים לאיטליה כי חיים רצה ללמוד מקצוע שלא היה בארץ.
סוזנה הוציאה את הספר "הסיפור של סבתא ילדה" לפני כ-12 שנה, בשנת 2004, אחרי שדפנה ילדה את בנה השני.
הספר נכתב במטרה שהסיפור לא יישכח או יאבד, וגם שהילדים יוכלו להבין ולדעת מה אירע לה אז. דפנה איירה את הספר וסוזנה כתבה אותו בחרוזים.
כיום סוזנה חייה חצי שנה בישראל וחצי שנה באיטליה.
באיטליה לקראת יום השואה הבינלאומי, היא נותנת עדות בבתי ספר של גויים.
היא בת 78, ובאיטליה יש לה חברים יותר צעירים שדואגים לה, היא חייה מביטוח לאומי ומפיצויים מגרמניה, יש לה 38% נכות.
