הנצחת אירית אניטה דנצינגר
מאת: טל פישר י"א 7
אירית דנצינגר היא אמא של דוד שלי. היא הסכימה לעזור לי בפרויקט ההנצחה והסכימה לשתף אותי בסיפורה האישי והכל כך מרגש!
אירית מספרת:
נולדתי ב12 ליוני 1934 בעיר יסלו בפולין עיר לא גדולה שקורבה לקרקוב.
עד פרוץ המלחמה גרתי איפה שנולדתי עד שנת 39. כשהייתי בת חמש פרצה המלחמה. בפרוץ המלחמה אמא שלי שהייתה במקור מאזור אחר רצתה להיות קרובה למשפחתה לכן אבי הצליח שנעלה על הרכבת. מאחר שאסור היה לנו לקחת מזוודות, אלא רק תיק יד, אמא לקחה תכשיטים שהיו לה ודברי כסף.
נסענו לסבתא. שני ילדים קטנים. אחותי, הייתה בת תשע לא היה לנו אפילו בגד החלפה. אנחנו נסענו לדרוכוביץ. היום אזור זה הוא אוקרינה בזמנו זאת הייתה פולין, היו שם הפצצות ורצנו למקלטים. היו מקלטים ציבוריים, לא היו אז מקלטים פרטיים. אני זוכרת איך רצנו. הגרמנים כבשו את פולין מהר מאוד. בזמן שהופר ההסכם בין גרמניה לרוסיה, הגרמנים פלשו לפולין אז הכול השתנה והשינוי התחיל לאט, לא קרה בבת אחת .
כשבאנו לסבתא, לאבא שלי לא היה מה לעשות שם. הוא היה איש עסקים היה לו מפעל לליקרים ולמשקאות קלים, הוא גם ניהל עסקים של מישהו מהאצולה הפולנית. היכן ששהינו, לא הייתה לו עבודה אז הוא נסע לעיר גדולה יותר לבוב ומשם הוא היה שולח לנו גלויות.
בגלויה שהוא שלח הוא כתב שהוא ישלח לנו שמן דגים שנאכל ונגדל וכעבור זמן הוא גם חזר אלינו.
כל אחד שעבר מעיר לעיר היה צריך להירשם במשטרה.
לאמא שלי היו שלושה אחים, רווקים שלושתם. אחד עבד בעיר לבוב ושני האחרים היו אתנו ועבדו במפעל גרמני. כשהתחיל הנאציזם, היהודים היו צריכים לעבור לגור במקום מסוים. במקרה הבית של סבתא שלי היה באותו אזור אז אנחנו לא היינו צריכים לעבור מהבית שהוא היה באזור הגטו. היהודים צריכים היו להירשם ולהתייצב. אני הייתי קטנה אבל למרות זאת ילדים במצבים כאלה מבינים הכול.
אבא שלי קיבל הזמנה להתייצב בתאריך מסוים במקום מסוים ניסנו לשאול את מי שאפשר היה לשאול, מה הצו אומר. היה כבר מין משרד שנקרא יודנראט – קישור בין הגרמנים ליהודים.
אבא שלי הלך בבוקר מוקדם. אחד הדודים שלי במשך היום ניגש לגרמני ואמר לו: גיס שלי קיבל הזמנה לעונש מוות אולי אתה יכול לברר מה זה יכול להיות? אז הגרמני אמר לו חבל שאתה שואל רק עכשיו כי המשאיות כבר חזרו. הוציאו אותם ליער מחוץ לעיר. הם חפרו שם בור וירו. בהם אבא יותר לא חזר.
אני הייתי בת שבע. באותו שבוע. אח של אמא שהיה בעיר אחרת בלבוב, תפסו אותו ברחוב. באותם הימים תפסו יהודים ברחובות. הוא ניסה לברוח, קפץ מהמשאית נפצע קשה ונפטר. שלחו לנו מברק עם הידיעה באותו השבוע.
אז התחילו כל מיני גזרות. הטלאי, כל היהודים היו צריכים ללכת עם טלאי צהוב. אני בכלל לא הלכתי לבית הספר, אחותי התחילה ללכת אבל הפסיקה כי אסרו על כך. אסור היה גם להחזיק פרוות. יהודים צריכים היו להביא את הפרוות שלהם. צריך להביא גם את התכשיטים וכלי הכסף לגרמנים. מי שלא מביא ייענש בעונש מוות. צריך להביא אפילו את מחלקי הגלישה. אני זוכרת שבלילה בפולין חיממו עם תנורים עם פחם והיו ארובות. דודים שלי לא רצו להביא לגרמנים את המחליקים שלהם אז הם שרפו אותם בתנורים.
ואז התחילו האקציות. כאמור התחילו לתפוס אנשים ברחובות. אנשים התחילו להסתתר. אמא שלי ודוד שלי הכינו סולם לעליות הגג. אתו היינו מטפסים לגג כשהיינו שומעים את הגרמנים מתקרבים. אז היינו עולים לגג ומתחבאים. משם הייתי שומעת את הצעקות של האנשים שנתפסים ברחובות. צעקות אלו מלוות אותי כל החיים מבלי שאני חושבת על זה. מלווה אותי תמיד, איפה שאני לא אהיה. מה שאני לא אעשה זה לא נמחק. הצעקות של אנשים שמנסים להתגונן. באחת הפעמיים גם נכנסו לבית שלי עשו סיבוב ולא מצאו אותנו.
אני ילדה בת שבע. אסור לבכות, הבנתי שצריך לשתוק ולא לבכות מפחד.
כל יום משהו חדש, זה היה מצב בלתי נסבל. אני זוכרת שבאחד הימים הייתה ילדה מבית סמוך שבאה אליי לשחק. אחרי כמה ימים הייתה אקציה והיא לא באה יותר. כנראה שתפסו אותה. אלו זיכרונות. לאט לאט התחילו המבוגרים להבין שצריך לחפש מסתור רק מחוץ לגטו , המשפחה מצאה אישה או שמישהו הכיר אותה היכרות מוקדמת או שהיא הסכימה מסיבה נעלמת אבל היא שיכנה אותנו במקום שלא היה מרתף, הם חפרו כנראה מקום שהיה המשך של המרתף. היה שם מקום לישיבה. בתוך האדמה היינו סבתא שלי, אמא שלי, אחותי ואני. בנוסף היה עוד זוג מבוגר שכנראה היה איזשהו קשר משפחתי. שם אנחנו ישבנו. פשוט אי אפשר היה לעמוד. בלילה היינו עולים אליה הביתה וישנים על הרצפה. אני לא יודעת כמה הסתתרנו שם אבל בעלת הבית קנתה יותר לחם. היו שכנים שאמרו שהיא קונה יותר לחם והלשינו שהיא מחביאה יהודים. מה היא עושה עם כל כך הרבה לחם אם לא מביאה ליהודים?!
שני האחים של אמא הם עבדו עדיין אצל הגרמנים וגרו בגטו היה להם אישור לעבוד אבל הם גם היו באים והיו נותנים לאישה כסף. מדי פעם הם באו בלילה, באחד הלילות שהם היו הגיעו הגרמנים כי התלוננו במשטרה שהאישה מחביאה יהודים. הגיעו שלושה, אחד היה אוקראיני ושני גרמנים במדים עם נשק. ראיתי את הסוף, היה ברור שמוצאים יהודים והורגים אותם. התחילו לשאול שאלות, האוקראיני הושיב אותנו במעגל הלך מסביבנו כל הזמן אחותי התחילה לצרוח הוא אמר לה להפסיק לצרוח אחרת הוא ירה בה. דוד שלי ביקש מהגרמנים לדבר איתם. דוד שלי אמר לו: תשמע מה יצא לך שתהרוג אותם? אלה שלושה זקנים ושני ילדים. אם תיתן לנו לחזור לגטו, אני בעל אמצעיים ואני אוכל להשיג לך דברים.
סוכם שהאוקראיני יישאר לשמור עלינו שלא נברח ושדודי ילך וינסה להציל את המצב. יציאתם לקחה שעות. באיזשהו שלב הם חזרו. אנחנו היינו צריכים לחזור לגטו. הפחד נשאר ושוב היינו תקופה בגטו.
אמא שלי בנתה קיר מלבנים בפינה ושם היינו מתחבאים כשהיו אקציות ברחוב.
הגרמנים אמרו לאחד הדודים שלי לחפש מסתור למשפחה שלו כי הגטו לא יישאר. הוחלט לחסל את הגטו. משפחתי החליטה לפנות למכרה של דוד שלי שבעלה עבד במפעל לנשק. ליד המפעל היה בית קטן מעץ. פנו אליה וביקשו ממנה להסתתר בבית במרתף, כמובן, תמורת כסף והיא הסכימה .
להסתתר במרתף זה לא פשוט. בפולין היו רצפות שבארץ גם ניתן למצוא. את הרצפות האלה מומחים עשו והיה צריך לסדר כך שיתאפשר להיכנס למרתף מהרצפה. לכן היה צריך מומחה של פרקטים שיכול לסדר את הכניסה מהרצפה כדי שלא יראו את הפתח, היה יהודי שהיה מומחה לנושא, אבל לא היה לנו כסף. לכן הציעו לו שהוא יסדר את הפרקט ובתמורה הוא ישהה במסתור והוא הסכים.
במרתף היינו סבתא שלי, אמא שלי, אחותי, אני, הבן אדם שעשה את הפתח ברצפה, החברה של הדוד, עם אבא שלה, עוד מישהי שאני לא יודעת מהי היא, ובשלב מסוים הגיע אחד האחים של אמא שלי, פרט לאח של אמא שלי שהגיע יותר מאוחר. במרתף הזה היינו שנה וחצי, בלי לראות אור יום. שנה וחצי.
מי שהסתיר אותנו היה מביא פעם ביום כלי עם מים, מרק, תפוחי אדמה ,כיכר לחם יחסית גדולה שהתחלק בין כולם ודלי לצרכים .
אורך המרתף חמישה מטרים והרוחב בערך 10 מטר .
אמא שלי לימדה אותי צרפתית במרתף. אני למדתי בבית ספר כשנגמרה המלחמה. אז הלכתי בערך חצי שנה לבית הספר. אחרי זה נאלצנו לעזוב כי לא רצינו להישאר תחת שלטון רוסי. יצא שמה שלמדתי, למדתי במרתף.
אחרי המלחמה נשארנו בהתחלה בפולין תחת שלטון רוסי , את הבית של סבתא שלי הרוסים החרימו.
היו לנו מכרים, שלהם היה בית בעיר. כשהתחבאנו לא באזור של הגטו המכרים נתנו לנו חדר אצלם. גרנו משפחה שלמה בחדר במשך חצי שנה.
אחרי זה עברנו לאזור כיבוש פולני. שמה נשארנו עד 49. שם אח של אמא שלי התחיל לעבוד בתוך משרד כעורך דין. אמא שלי התחילה לאפות עוגות ולמכור עם חברה שלה. הם התחילו ביחד לאפות עוגות בבית. נראה היה שהחיים מתחילים להיות נורמאליים, אבל לילדים היה עדיין מסוכן להיות בפולין גם אחרי המלחמה. עדיין היו כל מיני כנופיות שהיו מידי פעם רוצחים יהודים. גם לבית ספר יעצו לאמא שלי לא לרשום אותי ואת אחותי בתור יהודיות אז היא רשמה אותנו בשם בדוי. היא הלכה לכומר של בית הספר ואמרה לו את האמת, היא ביקשה שהוא לא ישאל אותנו שאלות מפני שהיו שיעורי דת ואנחנו הרי יהודיות ולא נדע את התשובה - והוא נענה לבקשה,
אז התחילה העלייה לארץ וב-49 הגענו לאיטליה ומאיטליה באונייה לחיפה. בחיפה הביאו את העולים החדשים למחנה אוהלים ואני שכבר גדלתי בבית, הביאו אותי לאוהל ונתנו לכל אחד מיטת ברזל ושמיכה. כשבאתי מפולין ניתן היה לשלוח רכוש אבל זה לקח הרבה זמן עד שזה הגיע. גם לא שלחנו רהיטים לכן שוב היה עלינו להתחיל מאפס. בלי אמצעיים, בלי שפה, הכול מהתחלה.
