חייה של הלינה לפני
המלחמה
הלינה נולדה בוורשה
שבפולין בשנת 1924, לאמה מרים (מרילה) שהייתה מורה לפולנית בבית ספר, ולאביה יעקב
שנולד באוקראינה. לאחר מחלה קשה, אביה נפטר כאשר הלינה הייתה בת שנה. הלינה גדלה עם
אמה, והייתה מאוד קשורה למשפחתה. בילדותה היא הלכה לגן הילדים של דודתה רגינה אשר היה בדירתם
הגדולה של סבה וסבתה - נפתלי והדסה ברסלאור, שגרו ברחוב נובוליפקי 49. סבה נפתלי
היה בנקאי והיה חבר בבית הכנסת הגדול ברחוב טלמוצקה. סבתה הדסה הייתה ממשפחת
זיידנבויטל, אשר הייתה ידועה בוורשה בזכות הכישרונות הרבים שבמשפחה ובמיוחד בזכותם
של הציירים המפורסמים התאומים - אפרים ומנשה זיידנבויטל. סבה וסבתה נפטרו שניהם
בשנת 1934 כשהייתה ילדה קטנה בת 9. להלינה היה קשר עמוק מיוחד ומלא אהבה בינה
ובין הדודים - אחות אימה ברונקה ובעלה מישה, שהיה לה תחליף לאבא. שני הבנים שלהם
ובמיוחד אדם, שהיה בן גילה, היו לה כאחים. הקשר הזה נפסק כאשר הם ברחו לברית
המועצות ורק לאחר שנים רבות נפגשו שוב. מאז היותה בת 9, כשמתו סבה וסבתה, שהיו
שומרי מסורת, היא לא ראתה הדלקת נרות שבת וזכרונותיה על סבא וסבתא הלכו ונמוגו
בהדרגה. היא מעודה לא התעמקה בשאלת קיומו או אי קיומו של אלוהים. היא חונכה להאמין
באדם, בטוב, ואמונתה זו הייתה חזקה מכל.
הלינה מספרת שמאז
ומתמיד היא זוכרת את עצמה בחברת פולנים ומעולם לא הרגישה מיוחדת או שונה בהיותה
יהודייה. מאחר וכל חבריה בבית הספר היו פולנים התאפשרה לה התבוללות ובנוסף הייתה
גם מדברת פולנית, שהייתה לה כשפת אם.
החיים בוורשה - רחוב
אוגרודובה
רחוב אוגרודובה
פירושו בפולנית: "רחוב הגנים", היה הרחוב בו גרו הלינה ואמה. הלינה
מספרת שזה היה רחוב מהודר בעצי תדהר. האזור בו היא גרה דמה לעיירה קטנה, רועשת
בהמולת צחוקם של ילדים משחקים, והיא אהבה מאוד לגור שם. לדבריה, היה להם מזל משום
שהקטע של הרחוב בו הן גרו, היה בתוך חומת הגטו וכך נשארו בדירתם עד שגורשו ממנה
ביולי 1942.
היחסים בינה ובין אמה
היו מיוחדים מאוד. אמה הייתה אופטימית מטבעה ובעלת יוזמה, עודדה וחיזקה אותה, וכמעט
תמיד מצאה פתרון למצוקתן.
סיפורה של הלינה
במהלך המלחמה
ב-1 בספטמבר 1939 החלה
המלחמה, כאשר מן הרדיו בקע קול הקריין אשר הכריז על התקפת האוויר הראשונה על העיר
וורשה. מיד לאחר הצפירה באו רעמי התפוצצויות ואחרי כן קול של קריסת בתים. כל דיירי
הבניין ירדו למרתף אשר שימש כמקלט. כעבור שבועיים נעשו ההפצצות עוד יותר הרסניות.
הרעב גרם להם לצאת מן המרתף ואמה עלתה לדירתם לבשל סיר מרק, והורידה אותו אל
המרתף. וורשה המורעבת והשרופה כמעט לחלוטין, נכנעה לצבא הפולשים והחל שלטון האימים
של הגרמנים, שהביא בעקבותיו סבל ומוות. השלטון הגרמני החל ברדיפות היהודים ורבים
זנחו את כל מה שהיה להם וניסו לברוח לברית המועצות. בחודשים ספטמבר ואוקטובר שנת
1939,מאות אלפי יהודים גנבו את הגבול הרוסי, ואמה שהייתה אופטימית, לא ראתה את
העתיד נורא כל כך ולא הייתה מוכנה לזנוח את רכושה.
הגטו
מצבם שלה ושל אמה הלך
ונהיה רע מיום ליום, הדיכוי הגרמני נעשה אכזרי יותר ויותר, והדאגה לקיום היומיומי
העסיקה אותם מאוד. אמה איבדה את משרתה בבית הספר והייתה חייבת לחפש מקור הכנסה
אחר. הלינה עשתה הכל כדי לעזור לאמה, והם שכרו בהכל - מכרו את רכושם והחליפו
במצרכים חיוניים לקיומם הבסיסי.
בקיץ 1940 הגרמנים
החליטו על הקמת אזור יהודי התחום בעזרת חומה - אותה בנו היהודים בעצמם. החומות צמצמו
את גבולותיו של מקום המגורים של היהודים באזור. יהודים שלא חיו בגבולות הגטו
המוגדר נאלצו להתפנות מביתם ולחפש דירה בתוך השטח התחום. תנאי המחייה נעשו קשים
ובשלב זה פרצה גם מגפה איומה, טיפוס, אשר הגדילה את אחוז התמותה. תחילה מראה
האנשים המתים ברחוב עורר תחושת רחמים אך בהמשך דבר זה היה שגרתי והחלה אדישות כלפי
המצב. אמה של הלינה עודדה אותה ואמרה לה שאף על פי המצב הקיים הן חייבות להתגבר
ולקוות לעתיד טוב יותר.
בית החרושת
ביולי 1942 נאלצו כל
היהודים הלא מועסקים במקומות עבודה או בתי חרושת גרמניים להתפנות מוורשה ולעלות על
רכבת מכיכר אומשלגפלץ. אולם, הלינה ואמה ברחו עם מעט רכוש ועברו להתגורר בבית
החרושת למתכות הגרמני שבו עבד דודה ראובן. יחד איתן הצטרפה בת דודתה צלינה אשר
הייתה מבוגרת ממנה בשלוש שנים והן היו בקשר הדוק. במקום זה הועסקו אנשים רבים, ובסיום
העבודה לאחר שעות רבות קיבלו מעט מזון כשכר.
לאחר תקופה אמה סידרה
לה ולצלינה עבודה נוספת במטבח שבמפעל ממול לבית החרושת, על מנת להשיג מזון נוסף.
הן עבדו במשך חודשים ארוכים, במשמרות של 36 שעות ללא הפסקה. מצב זה הביא אותן
לתשישות והלינה חלתה ונאלצה להפסיק לעבוד.
בשלב זה החלה החמרה
במצב, הגיעו ידיעות להלינה ומשפחתה על המחנות טרבלינקה ומיידנאק, והידיעות הפילו
עליהם אימה והם הבינו שחייבים לתכנן בריחה מן הגטו. בסוף פברואר סגרו את בית
החרושת והגיעו שמועות על הפינוי המלא של הגטו.
אמה סיפרה לה אודות
הכומר קובצקי - כומר קתולי שניהל ארגון סעד נוצרי קתולי - קראטיס. כומר זה הבטיח
לעזור להן.
מרד בגטו וורשה והבריחה
מהרכבת
ב- 19 באפריל 1942, החל
מרד בגטו וורשה, שבמהלכו התושבים נאלצו להתחבא במקלט שבו התנאים היו קשים מאוד. בשלב
מסוים, הלינה, אמה וצלינה ניסו להימלט אך
עצרו אותם והובילו אותם לכיכר אומשלג, שם העלו אותם לקרונות בקר. הקרונות היו
סגורים ולא היה אוויר לנשימה. כולם עמדו צמודים זה לזה בלי יכולת לנוע. הקרונות
החלו לנוע למחנה ההשמדה מיידנאק ובמהלך הנסיעה צלינה לחצה על הלינה לקפוץ מהרכבת
על מנת להינצל. הלינה לא רצתה לעזוב את אמה, אך אמה עודדה אותה לקפוץ ואמרה ללכת
לכומר קובצקי בכנסיית בזיליקה. כומר זה היה כומר קתולי שניהל ארגון סעד נוצרי
קתולי - קראטיס, אשר הבטיח לעזור להן. הלינה זוכרת את המילים האחרונות שאמרה לה
אמה: "סעי במספר חמש עד התחנה הסופית, הוא יעזור לך, לכי והאמיני
במזלך". הפרידה של הלינה מאמה הייתה קשה משום שהייתה קשורה אליה, וזו גם
הייתה הפעם האחרונה והבלתי נשכחת שהתראו. צלינה והלינה קפצו ובזכות זה ניצלו. הן עלו לרכבת בדרכן אל הכומר, כל אחת לקרון
נפרד. בשלב מסויים גרמני תפס את צלינה וזו הפעם האחרונה שהשתיים התראו, הלינה נותרה
לבדה בודדה לחלוטין.
מקומות שהותה של
הלינה לאחר הבריחה מהרכבת
הלינה הצליחה להגיע
לכומר אשר דאג לה והעניק זהות חדשה, לא יהודייה - הלינה אוגסונובסקה, פליטה מפלוצק,
אשר הכירה את הכומר בימי ילדותה. הכומר ציווה עליה לא לספר לאיש את האמת. היא
התגוררה בכנסייה מספר חודשים והעבודה לעומת החיים בגטו הייתה די קלה, היא בישלה
ארוחות צהריים עבור כמה מאות אנשים. בשלב מסוים, הלה חברתה לעבודה, גילתה את זהותה
האמיתית והחלה להציק ולהפוך את שהותה לגיהינום. הלינה החליט לעזוב את הכנסייה עקב
הסכנה הגדולה.
משם עברה לשהות בבית
מחסה ברחוב לשנו. המוסד היה שייך לעירייה ותפקידו לשמש מקלט לנשים מחוסרות בית. התאכסנו בו מקבצות נדבות ונערות רחוב ובין הנשים הללו ויאויורובסקה אשר דאגה לה
לעבודה במתפרה העירונית. בזמן שהותה בבית המחסה הכומר קובצקי השיג לה תעודת זהות
גרמנית בתשלום.
לאחר מכן פנתה למנזר
על שם "מגדלנה הקדושה" שם האחות ברנרדה עזרה לה והפנתה אותה למנזר ברחוב
פרטה, שם תוכל לשהות. במנזר עבדה בחדר האוכל, ושם היה לה טוב. האחות ברנרדה הגיעה
לבקרה ושם אמרה לה משפט שהשפיע רבות עליה. "זכרי ילדתי, שיהודייה את. היי גאה
בשל כך. היהודים העמידו לעולם אנשים גדולים. אדונינו ישו אף הוא היה יהודי. כאשר
תסתיים המלחמה, סעי לפלשתינה, חיי שם ועבדי שם. רק שם תהיי באמת מאושרת".
מהמנזר עברה לטפל
במשפחה עם שני ילדים ומלבד לטיפול בילדים ועיסוק במשק בית רגיל היה עליה לבשל
ארוחות צהרים ל- 14 אנשים. בשלב מסוים בעלת הבית גילתה שהיא יהודייה וחייה נעשו
קשים יותר ויותר עד שהחליטה לברוח ופנתה למשרד המספק עבודה ושם ביקשה משרה של
עוזרת בית. הלינה קיבלה עבודה אצל משפחת קרנובסקי ברחוב מוקוטובסקה. לאחר כחודש נאלצה
לעזוב על מנת לחזור לוורשה, לעזור לחברתה הניה. שבועיים לאחר הגעתה לוורשה באוגוסט
1944 פרץ מרד הפולנים ואיתו סבל וייסורים חדשים.
הלינה שמחה על פרוץ
המרד והרגישה את חובתה כיהודייה להצטרף למרד. היא הצטרפה לצבא המחתרת הפולנית
ותפקידה היה לדאוג למזון ללוחמים. ב-2 באוקטובר 1944, לאחר חודשיים של קרבות עקובים
מדם, דוכא המרד. וורשה נכנעה בפעם השנייה והעיר שילמה במחיר גבורתה 300,000
קורבנות, והעיר נהרסה כולה. ב-8 באוקטובר עזבה את וורשה יחד עם אלפי אנשים אחרים,
כולם נסעו לפרושקוב כשבויי מלחמה.
בפרושקוב נערכה
סלקציה והלינה נשלחה לעבודות כפייה בגרמניה במחנה וילהלמסהגן, שם עבדה בבית חרושת
שוורצקופף לייצור סבון שבברלין. במחנה עברה תקופה קשה בשל הרעב הקשה. אמנם במחנה,
שהו יחד עם הלינה שבויים איטלקים, שביניהם היו יחסי הדדיות מקורבים.
בינואר 1945, החלו
הפצצות על ברלין מצד הרוסים. הלינה מספרת כי שמחתם הייתה גדולה במיוחד בשעת
ההפצצות והייתה לה אמונה שסבלם עתיד להסתיים במהרה. באפריל, השטח בו חיה הלינה
נכבש על ידי הרוסים וסוף סוף היו חופשיים.
סיפורה של הלינה לאחר
המלחמה
בסיום המלחמה הלינה
חזרה לוורשה לחפש את קרוביה ואמה, קיוותה שהיא עדיין חיה ושתמצא אותה אך לצערה
הגדול נודע לה שאמה נספתה במחנה ההשמדה מיידנק. למרות שהמלחמה הסתיימה, הלינה
המשיכה לחיות בשקר ובזיוף בכל תחומי חיה, לשחק תפקיד של מישהי אחרת בגלל הפחד
שהשתרש בה לגלות את זהותה האמיתית. בכל זאת היא עבדה, למדה והצטרפה לתנועה הציונית.
מפולין היא נסעה
לפריז ולאחר שנתיים, בשנת 1949, הלינה עלתה לישראל. גם חייה בארץ לא היו קלים. היא נישאה
וילדה בן בשם אבי ומאוחר יותר התגרשה. בארץ היא למדה עברית ועבדה ובמקביל עסקה
בכתיבה ספרותית, תחילה כתבה בפולנית והחומר תורגם לעברית. עם הזמן ידעה כבר עברית
ופרסמה כתבות, ספרים בעברית, רובם בנושא השואה.
כיום הלינה מתגוררת
בבית אבות משען בתל אביב והיא בת 92.
