סבא רבא שלי, משה גרינהאוז ז"ל, גר עם משפחתו בעיירה לבדובה בפולין.
בחוברת שיצאה לזכר העיירה (מצורף צילום), משה מתאר את בית המשפחה, בית ירוק ליד הנהר מול השוק ומכבי האש. בבית היו מסעדה ואכסניה.
הוא מתאר כיצד עזרו הילדים בבית ובמסעדה. הוא סיפר שהיו להם שם חיים טובים, אך הם תמיד רצו לעלות לארץ ישראל. כל קיץ משה ואחיו היו עובדים אצל סוחרי התפוחים, במטרה לחסוך כסף כדי לעלות לארץ. המשפחה היתה ציונית ומשה ואחיו הצטרפו לתנועת נוער בית"ר ואף עברו הכשרה לעלייה לארץ.
בשנת 1933 אחותו שרה עלתה לארץ . משה מתאר באריכות את השמחה ששררה בבית ובעיירה כולה לרגל המאורע. ברור היה למשפחה שהפרידה משרה היא זמנית, ושזהו רק עניין של זמן עד ששאר בני המשפחה ישיגו את המסמכים הדרושים לעליה ויתאחדו בארץ ישראל.
אולם, כפי שכותב משה, "החלום לא התגשם. קיבלנו מכתבים מישראל, שרוצה (שרה) לעזור לי ולאחיי שנעלה ארצה, אבל היו קשיים גדולים".
בסופו של דבר, שרה התחתנה בישראל עם יצחק סברדליק והיא בת המשפחה היחידה שנותרה למשה לאחר המלחמה.
עם תחילת המלחמה, חלקים מפולין ובתוכם העיירה לבדובה עברו לשליטת ברית המועצות בעקבות הסכם ריבנטרופ- מולוטוב. משה מתאר את יום כניסת הצבא האדום כיום שחור ליהודים. הקומוניסטים אסרו על כל פעילות ציונית בעיירה והחלו לסגור את העסקים של היהודים. משה נאסר על ידי הקומוניסטים שחקרו אותו במטרה לגלות פעילות ציונית בעיירה. על כך הוא כתב "אני לא אשכח את הימים והלילות שהחזיקו אותי בבית הסוהר. אחרי כמה זמן עזבו אותי. זה היה באמת מזל שלי".
ביוני 1942, כשהנאצים התקרבו לעיירה, אביו של משה הורה לו לברוח על אופניו לכיוון הגבול עם רוסיה. לפני צאתו מהבית הוא נפרד מהוריו ומאחיו. הוא מספר שאביו נתן לו שעון זהב, התעטף בטלית, הניח את ידיו על ראשו וברך אותו את ברכת הבנים: "יְבָרֶכְךָ ה', וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". זו היתה הפעם האחרונה בה ראה סבא רבא שלי את בני משפחתו. הוא האמין כי הברכה שברך אותו אביו שמרה עליו במהלך המלחמה ולאורך כל חייו.
ב-26.6.1942, הוריו, חנה ומרדכי גרינהאוז, אחיו הצעיר דוד, אחותו זלדה, בעלה ובתם הקטנה נשרפו למוות בביתם על ידי הנאצים. אחיו, אריה, נהרג במהלך המלחמה כחייל בצבא הפולני, מקום ותאריך מותו לא נודעו.
כאמור, כפי שאביו הורה לו, משה ברח על אופניו ברגע האחרון לפני פלישת הנאצים. הוא סיפר שמעליו טסו מטוסי קרב גרמניים. בשלב מסוים הוא פחד ורצה לחזור הביתה אך כשהתחיל לרכוב לכיוון הבית אנשים אחרים שברחו גם הם, הזהירו אותו שלא יחזור לשם כי הנאצים בעקבותיהם. משה רכב יותר מ-200 ק"מ והצליח להגיע לבית דודו. הוא פגש את משפחת דודו רגע לפני שעזבו גם הם את ביתם והצטרף אליהם. בזכות עבודתו, הכיר הדוד, היטב את הדרכים ביערות וכך הצליחו לברוח ולחצות את הגבול לברית המועצות. הוא הגיע לסמולנסק, ולטמבוב, שם נאלץ להיפרד ממשפחת דודו כי גויס לצבא האדום. "עברתי הרבה במלחמה עם הצבא האדום בחזית חרקוב ועל יד מוסקבה. אחרי זמן קצר נפצעתי ונשלחתי להבראה. אפשר לומר שעברתי במלחמה הרבה מאוד, העיקר שנשארתי בחיים. בזמן המלחמה הייתי בסיביר, צ'קלוב וטשקנט". הוא התפרנס ממסחר ובטשקנט הכיר את מרים לבית פוסטולניק, סבתא-רבתא שלי.
לקראת סיום המלחמה, משה החל לשלוח מכתבים הביתה. הוא מספר: "אחרי כמה זמן קיבלתי מכתב משכן גוי, חבר נעורים שלי כתב לי, בזו הלשון: משה יקירי, אתה כותב מכתבים הביתה וקשה לי לענות לך ולכתוב, אבל אני מוכרח לענות לך את האמת ... ההורים שלך וכל המשפחה נשרפו חיים וכלום לא נשאר מהבית והעיירה. התעלפתי על המקום. נתנו לי תיכף עזרה והתעוררתי ולא ידעתי מה קרה איתי, וכשנזכרתי וקראתי את המכתב פעם נוספת, ראיתי שאיבדתי את ההורים, האחים, האחות וכל בני המשפחה". סבא ממשיך וכותב כי ב-1948 נסע עם אשתו ושתי הבנות שכבר נולדו להם לעיירה. "כאשר הגעתי ללבדובה, אז לא הכרתי כלום. איפה ביתי הירוק שעמד מול מכבי האש ומול הגשר ומול השוק. כלום לא נשאר. אף זכר לא נשאר".
למרים ומשה נולדו ברוסיה שתי בנות ובן, סבתא שלי דינה היא הבת הבכורה, ואחיה, חנה ומוטי, נקראו על שם הוריו של משה שלא זכו להכירם. כל השנים בברית המועצות משה המשיך לשמור על היהדות בסתר ולחלום על עלייה לארץ.
ההזדמנות הגיעה כאשר ניתנה האפשרות לנתינים פולניים לעזוב את ברית המועצות ולחזור לפולין. כשנשאל משה בפולין לאן הוא רוצה לנסוע ענה ללא היסוס "הביתה". הוא סיפר כי בתגובה ענו לו בתמיהה שהרי כבר אין לו בית. משה הסביר שהבית בשבילו הוא בארץ ישראל. לאחר שנתיים בפולין, המשפחה הצליחה להשיג אישורי עלייה לארץ. הם נסעו דרך וינה לנאפולי שם עלו על אנייה בשם "ארצה" ובקיץ 1959 הגיעו לנמל חיפה.
המשפחה נקלטה היטב בארץ. משה ומרים גרו ועבדו בפתח תקווה שם חיו עד יום מותם.
משה נפטר ב-31 לאוקטובר 2011, בן 92 ולו 3 ילדים, 10 נכדים ו-15 נינים.
הערה: בעבודה מוזכרת החוברת שיצאה לזכר קהילת לבדובה, כנראה בשנת 1982, במלאות 40 שנה לחיסול גטו לבדובה. החוברת כוללת עדויות מבני הקהילה שנאספו במשך כ-20 שנה. העדות של משה נאספה כנראה בסביבות שנת 1967 וממנה ציטטתי בעבודה זו.
