סיפור חיים
מרטה דבורה שדה- סבתי מצד אימי
דבורה- מרטה אהרון, סבתי, נולדה ב- 17 ביוני בשנת 1930 בעיר מונקאץ'. עד למלחמת העולם השנייה מונקץ' השתייכה להונגריה אולם, לאורך שנות המלחמה ולאחריה השתייכותה הטריטוריאלית שינתה פנים ועברה גלגולים שונים. במהלכה של מלחמת העולם השנייה היא סופחה לצ'כיה ולאחר המלחמה הייתה חלק מברית המועצות. כיום העיר שוכנת בשטחה של רוסיה. בימים, שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הייתה לסבתי ילדות מאושרת. היא נולדה למשפחה חמה, אמה- סידי הייתה עקרת בית, שטיפחה את הבית ואת בני המשפחה. אביה- פרי היה ציוני גדול, אשר פעל רבות למען הגימנסיה העברית במונקץ' ולאורך השנים יזם, פיתח והקים מסלולי לימוד מקצועיים מגוונים עבור תלמידי הגימנסיה. אחותה האחת אולי (אולגה) - יפה, שמבוגרת ממנה בחמש שנים למדה, באותה עת, לקראת בחינות הבגרות. הם גרו בבית גדול, מרווח ומטופח, עם חצר יפה. הילדים נהגו לשחק בחצר, סבתי אהבה במיוחד לרכב על אופניים וכן נהנו מתחרויות ספורט.
פרי, אביה של סבתי, עבד כמהנדס מכונות. הוא עסק בתכנון ובבנייה של תחנות קמח והתפרנס ממכירתן של תחנות הקמח ומהפעלת מספר תחנות שהיו בבעלותו.
מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה, אבי סבתי כבר הבין שהמצב הולך ומדרדר, התנאים הולכים ומשתנים ונראה כי עומדת לפרוץ מלחמה קשה. הוא החליט לפעול וסייע ליהודים רבים, למכרים ולקרובי משפחה לברוח טרום פרוץ המלחמה. הוא השיג להם סרטיפיקטים, שהיוו אישורי יציאה וסייע להם בתכנון היציאה מאירופה. כך בין השאר, דאג לדודתה של אימי- דודה אסתר - אטה לעבור, עם בעלה הרב ישראל רוזנברג ושני ילדיה – הרברט ואביבה, לאמריקה. כאשר ניסה להסדיר את צאת משפחתו כבר היה מאוחר מידי ולא ניתן היה לצאת מגבולות המדינה. כאשר הגרמנים הגיעו וכבשו את צ'כוסלובקיה הם גירשו את בני הבית לגטו ששכן במתחם מסוים בעיר וביתם וכל רכושם נלקח. באזור הגטו גרה בת דודתה של סבתי – טרוש והיא זו שדאגה לבני המשפחה לחדר בבניין מגוריה. בחדר זה התגוררה המשפחה במשך כחודשיים וחצי באי נוחות ובצפיפות רבה. הגרוש מביתם היה סמוך לערב הפסח.
יום אחד, ללא כל התראה מוקדמת, פינו את כל היהודים מן הגטו והעבירו את משפחתה של סבתי, ברכבת משא סגורה, צפופה וחנוקה, במשך ימים, ללא עצירות בדרך עד למחנה ההשמדה אושוויץ, שבפולין. בקרון אחד היו כמאה איש – צעירים, זקנים וטף ללא תנאים סניטאריים בסיסיים. כל הנוסעים נאלצו לעשות את צרכיהם בתוך קרון הרכבת.
כשהגיעו לאושוויץ, "קיבל את פניהם" מנגלה ומיד ערך סלקציה. בשל מזג האוויר החורפי והקור העז, אמה של סבתי הניחה מטפחת על ראשה. היא נראתה מעט מבוגרת מכפי גילה ומנגלה סבר, כי היא מבוגרת וחלשה וכי אין כל טעם להחזיק אותה לצרכי עבודה. כך הפנו אותה שמאלה ואת סבתי ואחותה שעמדו על אבנים על מנת שיראו גבוהות וגדולות מכפי גילן הפנו ימינה. הם זרזו את כולם, אמרו ושיקרו " מהר...מהר...מהר...לזוז...אתם תיפגשו בקרוב..." . רק בדיעבד ידעו כולם מה משמעות הפיצול בין בני המשפחה. אמה של סבתי הסתובבה, הביטה בבנותיה ואמרה בכאב "ילדים.....". אלו היו המילים האחרונות ששמעו ממנה.
את אמה של סבתי, סידי, לקחו לתאי הגזים. אמרו להם להיכנס אל תוך המקלחות לצורך חיטוי. במקום מים שטפו אותם בגז רעיל שהוכנס אל התאים. הם נשארו ללא רוח חיים ומשם לקחו אותם הישר אל המשרפות. לפני הפרידה מאביהן, הוא ביקש ממרגיט- נני, שכנתם הטובה, שתשמור על שתי בנותיו. מרגיט- נני, בעלה ובנה התגוררו בשכירות בחלק השני של ביתם שהיה בית דו- משפחתי. כך היה- היא שמרה עליהן לאורך כל שנות המלחמה. מרגיט- נני התגוררה ברמת גן עד יום מותה. בנה גבי פולק היה בין מקימי חברת "טבע" לתרופות. לאחר שלושה ימים של שהות במחנה ההשמדה אוושויץ, הן פגשו את אביהן, שהסתבר שנמצא אף הוא באותו המתחם, למספר דקות. נאסר עליהם להיפגש ובאותן דקות ספורות הוא אמר להן במהירות, כי ינסו לצאת מאושוויץ בכל דרך אפשרית. כאשר שאלו מי מתנדב לעבוד, סבתי, אחותה ומרגיט- נני עטו על ההזדמנות.
מאז אותה הפגישה הן ראו את אביהן עוד פעם אחת בלבד. בפגישתם האחרונה הוא נתן להן את פת הלחם שלו, ליד גדר מפרידה. מאז לא ראו אותו עוד. מרגיט- נני עבדה במטבח של החיילים הגרמניים ובסיכון רב הגניבה בסתר,בתוך שמלתה,מעט תפוחי אדמה וקליפות תפוחי אדמה, אותן נתנה לסבתי, מרטה ולאולגה- אולי, אחותה. אם היו תופסים אותה בעת המעשה, הייתה נרצחת במקום. את אביה של סבתי לקחו למחנה ריכוז אחר באחת הסלקציות שערכו. מקרוב משפחה נודע להן, בשלב מאוחר יותר שגורלו היה זהה לזה של אמן.
לאחר כשישה שבועות באושוויץ, סבתא שלי, אחותה ומרגיט- נני, שכנתן, הועברו יחד למחנה ריכוז אחר בשם שטוטהוף. גם שם קיימו סלקציות לעיתים קרובות והוציאו להורג אנשים בעלי מוגבלויות. שוב שאלו, מי מתנדב לעבוד, סבתא שלי התנדבה וכך גם אולי (אולגה) ומרגיט- נני.
הן עבדו בעבודות פיזיות קשות, בחפירת תעלות ובהשחלת צינורות וכבלים.
לאחר ששהו במחנה שטוטהוף במשך כחודש או חודשיים, הועברו למחנה עבודה בבידגושץ' (שם עיר בפולנית, נקראה גם בגרמנית: ברומברג). במחנה זה הם ישנו על דרגשי עץ בלילות, ובכל בוקר סבתא שלי הלכה, יחד עם יהודים נוספים, לעבודה בבית חרושת לפצצות. ההליכה ל"מקום העבודה" הייתה ממושכת וקשה. כולם היו לבושים בבגדי אסירים, עם פסים או חולצה עם צלב אדום גדול מאחור ונעלו נעלי עץ. הקור היה קשה מנשוא וכך על מנת לשמור על חום גופם הם לקחו עיתונים ודחסו אותם מתחת לבגדיהם ובתוך נעליהם, כגרביים. אחותה של סבתי, אולי, הכינה בובות לגרמנים בתוך מחנה העבודה, דבר שדווקא רצתה לעסוק בו. מרגיט- נני עבדה במטבח. במחנה העבודה שהו במשך כשנה. הם עבדו מן הבוקר עד הלילה, חזרו למחנה כשהיה חושך, ברגל הישר אל מיטות הדרגשים במחנה. קמו בבוקר, צעדו אל המפעל וחוזר חלילה. הם עבדו בכל ימות השבוע מלבד בימי ראשון. הם קיבלו שתי פרוסות לחם ביום ולפעמים גם מרק שהוכן ממים, עשבים ומדשא. סבתי הייתה אז בת שלוש עשרה וחצי. היא מספרת שבדקו לעיתים קרובות אם מישהו חסר, ספרו אותם כל הזמן. אם מישהו היה חסר, היו מכריחים את כל אנשי המחנה באיום של רובה, לשבת עם ברכיהם על האדמה במשך שעות, עד שמצאו את העובד שנמלט. ביום ראשון, בו לא עבדו, הם לא דיברו כמעט אחד עם השני, הם היו כה עייפים ורעבים כך שלא נותר להם כוח. למחנה הגיעו שמועות, שהמלחמה הולכת להסתיים ושהרוסים באים. יחד עם תבוסתם של הגרמנים החלו גם צעדות המוות. הגרמנים הוציאו את כל האנשים מהמחנה והכריחו אותם לצעוד ברגל לכיוון גרמניה, לברגן בלזן במטרה להרוג אותם שם. במשך ימים שלמים, כשרובים מכוונים לעברם הם צעדו. סבתא שלי, אחותה ומרגיט- נני, החליטו לברוח. הן קפצו אל תוך תעלה, ברחו בריצה וכך ניצלו מצעדת המוות. הגרמנים היו אז כבר יגעים מהמלחמה הממושכת, ולא הבחינו בהן. הם רצו רק להציל את עצמם מהרוסים. הן לא ידעו לאן הן בורחות, הן רק ראו מרחוק אורות של כפר. הן הלכו, כי לא נותר להן עוד כוח לרוץ, בבגדי האסירים, עם הפסים או עם הצלב האדום הגדול. הן הלכו ימים שלמים, ללא אוכל. הן הצליחו גם לברוח מהחזית ובסופו של דבר, לאחר מאמצים רבים, הגיעו לכפר המואר, אשר אותו ראו מרחוק. בכפר הן פגשו עוד כמה בנות, שאותן הכירו מהמחנה.
בכפר, הפולנים התירו להן להסתתר שם, בערמת חציר. במהלך שהותן, הגיעו פעמיים חיילים גרמניים לאתר יהודים ונעצו את רוביהם בתוך ערמת הקש. בפעם השנייה, שבה נעץ חייל גרמני את רובהו בתוך ערימת החציר הוא מצא אותן. אחד הפולנים, שהגן עליהן, אמר לגרמני כי הן חלק מפועליו הפולנים. בכפר, הפולנים גם הגנו עליהן מפני חיילים רוסים, שהיה ידוע שהם אונסים בנות. אחת מחברותיהן נאנסה על ידי חייל רוסי וחלתה בעקבות כך במחלת מין קשה. בימים שבהם ישנו בכפר הפולנים הרשו להן לחלוב את הפרות ולשתות חלב וגם נתנו להן מעט לחם. לאחר כשלושה ימים, הן המשיכו במסען.
בשלב מסוים, תוך כדי ההליכה, מצאו אותן חיילים מהצבא האנגלי והצרפתי, לקחו אותן ושמרו עליהן. הן הוחבאו בדירה, בחדר קטן, שהיה מוסתר וכך לא ידעו שמסתתרים שם אנשים. בדירה, נתנו להן אותם החיילים מעין גרעינים כאלה, לבליעה עם מים חמים, כי הקיבה שלהן לא יכלה לעכל מזון, בעקבות הרעב הכבד במלחמה. בשלב מסויים, כשנגמרה המלחמה ולא חששו יותר, הן יצאו לחפש רכבת, להגיע הביתה למונקץ'. לא היה להן כסף לשלם לרכבת, לכן נסעו על גג רכבת של בהמות. חוויה מאוד קשה עבורן. עדיין לבושות בבגדי האסירים מהמחנה, סובלות מפשפשים ומגירודים. הן לא התרחצו במשך כמה חודשים, רק מדי פעם, מצאו מים קרים והשפריצו על עצמן מעט. הן הגיעו למקום מסויים וחיכו שם במשך ימים שלמים, עד שהרכבת תגיע. הן גם לא ידעו בדיוק לאן הרכבת נוסעת, רק ידעו שהיא מגיעה בערך לגבול של הונגריה- צ'כיה. כשהגיעה הרכבת, לאחר המתנה ממושכת, היא נסעה ועצרה בתחנות רבות בדרך. בכל עיר הרכבת עצרה למשך יום שלם ואף יותר מכך. כך נסעו עד שסוף- סוף הגיעו למונקאץ' רק בפברואר 1945. הן הלכו הישר אל ביתן ומצאו אותו הרוס לגמרי. זו הפעם הראשונה שראו את ביתן מאז שנלקחו משם לגטו, כשנתיים קודם לכן. במונקאץ' הכירו חמישה בחורים יהודיים, שנתנו להן אוכל ובגדים. במונקאץ', אולי, אחותה של סבתי, נזכרה, כי לפני המלחמה, המשפחה הצטלמה יחדיו אצל צלם מקצועי. היא הגיעה לחנות של הצלם ושאלה אותו לגבי התמונות. הצלם זכר, כי צילם את המשפחה אולם עבר זמן רב ולא ידע היכן מצויות התמונות. הוא התיר לה לחפש את תמונותיהן בתוך חדר עמוס בתמונות רבות. כך, חיפשה בסבלנות רבה עד שמצאה את התמונות ואליהן צמוד הפילם. הצלם נתן לה את התמונות, אשר נמצאות בידינו עד היום. אלו הן התמונות היחידות, שנותרו להן מילדותן. לאחר שהייה של כחודש ימים בעיר מונקאץ', הרוסים הודיעו, כי הם מתכוונים לסגור את הגבולות.
סבתי, אחותה ושכנתן, מרגיט- נני החליטו שאין ברצונן להישאר בשטח רוסיה והן נאלצו, שוב, לעלות על הרכבת, הפעם לכיוון בודפשט. בבודפשט, הגיעו אל חבר של אביהן, מהנדס יהודי בשם שומכר- גולדברג. לפני המלחמה החבר – המהנדס אמר לאביה של סבתי שאם יזדקקו לעזרה כלשהי שלא יהססו לפנות אליו. אביה של סבתי העביר את המסר הזה לה ולאחותה וציין בפניהן את מקום מגוריו של החבר. וכן כך היה. כאשר הגיעו לבודפשט חיפשו את המהנדס ואשתו ששרדו את השואה בבודפשט, בביתם. לשם לא הגיעו הגרמנים. מאותה עת סבתי עבדה והתגוררה אצל בני הזוג. בשלב מסוים, מכיוון שהיו חשוכי ילדים, הם הציעו לאמץ את סבתי. סבתי מאוד התרגשה מההצעה אך לא נענתה לה. היא הסבירה להם, כי היו לה הורים וכי היא לא יכולה להרשות לעצמה הורים אחרים. במקביל לשהותה של סבתי אצל משפחת גולדברג, אחותה התגוררה אצל חברים ומרגיט- נני עבדה אצל איש מבוגר רווק וערירי ובישלה לו. לאחר כשנה, הבנות החליטו להתאחד ולשוב ולחפש את אביהן, שלא ידעו מה עלה בגורלו. הן שלחו מברקים, וחיפשו ברשימות של הצלב האדום, אך לא מצאו אותו. הן סברו, כי נרצח. אם לא היה נרצח, אז היה בוודאי מחפש אותן והולך גם הוא למונקאץ' – אל ביתם, או אל חברו, גולדברג. באותה עת יצרו איתן קשר בני משפחת רוזנברג, שניצלו בזכות אביהן, ועברו לאמריקה.
באחד הימים האלו יצר עמן קשר יוז'י בן דודן ואמר להן כי הוא מתגורר בעיר ברנו בצ'כיה ומצפה שיגיעו שלושתן לגור עמו. כך היה. סבתי, אחותה אולי ומרגיט נני הגיעו לברנו וגרו שם כארבע שנים. זמן קצר לאחר מכן הצטרף אליהם גם גבי, בנה של מרגיט- נני, איתו לא התראתה מאז שהועברה לגטו. בברנו, כל אחד מהם עסק במשהו אחר. סבתי לא רצתה ללמוד ולכן היא עבדה כאחות בבית חולים. כיוון שאולי, אחותה, פחדה מאוד שסבתי תידבק במהלך הטיפולים בחולים היא עזבה את התפקיד ועברה לעבוד בצילום יחד עם חברתה, לידה- חברה לא יהודייה מצ'כיה, שעבדה איתה קודם לכן בבית החולים. אולי, אחותה של סבתי החלה את לימודיה האקדמאיים במסלול של עבודה סוציאלית שם למדה ביחד עם יוז'י בן דודן. גבי- בנה של מרגיט נני למד הנדסה כימית וכפי שציינתי עם עלייתו ארצה היה אחד ממקימי חברת "טבע" בישראל.
במשך התקופה הזו, התחזק אצלם הרצון לעלות לארץ ישראל. הן חיכו עד שיוז'י ואולי יסיימו את לימודיהם. אולי הכירה את בעלה ואב שני ילדיה ירקה, הם התחתנו ועלו לארץ. באותן השנים סבתי הצטרפה לקבוצת השומר הצעיר שארגנו קבוצות עלייה לארץ ישראל. מספר חודשים לאחר עלייתה של אולי וירקה לישראל סבתי נסעה מברנו לאיטליה- שם
שהתה במשך כחודש, עם קבוצת השומר הצעיר בדרכה לישראל. את הדרך ארצה הם עשו, בשנת 1949, על האנייה בשם "גלילה" . האונייה הייתה קטנה, והצטופפו בה כחמש מאות איש. באונייה, היה גם סבי, ארווין – מרדכי. סבתי וסבי הכירו ערב לפני היציאה לכיוון ארץ ישראל. הצעירים חגגו את עלייתם ארצה ובילו יחדיו. התנאים באונייה היו קשים מאוד; שטחה היה קטן, הייתה צפיפות רבה ואנשים רבים סבלו ממחלת ים ומהקאות. השייט נמשך בערך כשבוע. כשהגיעו לארץ, סבתי הופנתה לקיבוץ מרחביה וסבי השתלב בקיבוץ מענית עם אחיו מיכאל. המטרה הייתה להכשיר את העולים הצעירים לקראת ההתיישבות וההקמה של קיבוצים נוספים. כך, גם בקיבוץ מרחביה וגם בקיבוץ מענית, הכשירו אותם להקים יחדיו את קיבוץ "להבות חביבה". בקיבוץ הפכה היכרותם משטחית לעמוקה יותר. בתקופה זו נקשרו דרכיהם- הם היו יחדיו בתורנויות שמירה מפני חדירת הפדאיון- המחבלים של אז נקראו כך. הם גנבו מהשדות ומהיבולים ופגעו גם בנפש. חתונת סבי וסבתי נחגגה בשתי מסיבות. האחת, בקיבוץ, חתונה משותפת ביחד עם עוד כמה זוגות מהקיבוץ. המסיבה השנייה, הייתה במסגרת חתונה פרטית עם המשפחה והמכרים שניצלו מהשואה. החתונה הייתה בהרצלייה, בביתם של בן הדוד של סבתי יוז'י ואשתו וורה. השמלה, שבה נישאה סבתי, הייתה שמלה שאותה לבשו כמה כלות ביום חתונתן. השמלה עברה מכלה לכלה בשל החיים הקשים והצנועים של אותה עת.
