הנצחת אברהם יצחק לסקי

ילדותו והחיים שלפני המלחמה

אברהם יצחק לסקי נולד ב23 בנובמר בשנת 1919 בלודז׳ שבפולין. 

אביו, מרדכי מאיר, היה סוחר טקסטיל, ואימו, מחצ׳ה, היתה עקרת בית. 

לאברהם היו שני אחים, אהרון ושמחה בונים ושתי אחיות, שורה רבקה ואיטה. 

ביתם היה יהודי מסורתי בו דיברו ביידיש. הם גרו רחוב זמנסקגו באיזור מעורב של פולנים ויהודים. אביו היה הולך כל יום לבית הכנסת ברחוב ליסה-ז׳לונה, שנבנה בתוך בית שקנתה משפחתו, ביחד עם שותף נוסף.

משפחתו התפרנסה בכבוד, היתה להם חנות בלודז׳, בגריניאן מארק.

אביו היה צריך לעבוד מאוד קשה, אך בהשוואה ליהודים אחרים שחיו בלודז׳ והיו ענים, מצבם היה בסדר. חיה איתם בבית עוזרת יהודיה, מינדל, שעזרה לאימו בהתנהלות היומיומית בבית. נוסף על כך, בשבתות הגיעה לביתם גויה של שבת, דזוטסה סטרוש, שעבדה בניקיון הבנין, ובאופן קבוע בכל בוקר שבת הדליקה להם אש.

יצחק תחילה למד ב״חדר״ ברחוב ז׳בילנה 11. הוא למד נושאים הקשורים ביהדות כמו הגמרא וגם ״דברי חול״ כמו קרוא וכתוב. בהמשך הוא למד בבית ספר פולני בו למדו פולנים ויהודים ביחד, שם גם למד את השפה הפולנית. יחסיו עם הפולנים היו טובים. היו לו הרבה חברים לא יהודים, איתם הוא נהג בדרך כלל לשחק כדורגל. אביו לעומת זאת לא היה בקשר עם פולנים. היו להם שכנים פולנים, אך חבריו היו יהודים בלבד. לאחר לימודיו בבית הספר הפולני, הוא למד טקסטיל ובתקופה שלפני המלחמה, כשהיה בערך בן 20 הוא כבר עבד בתחום. את הכסף שהרוויח הוא נתן להוריו.

כיהודים החיים במדינה זרה, אף על פי שהסתדרו עם הפולנים וחיו בסדר, הם סבלו מאנטישמיות. גויים פחדו לקנות אצל יהודים והתריעו לא לקנות אצלהם בחנויות. כנער, אחד האירועים שזכורים לו הוא שבחג הסוכות, כל השכנים היהודים ישבו יחד בסוכה, ואחת השכנות הגויות זרקה מלמעלה סמרטוט עם נפט, ושרפה את הסוכה שלהם. בשנת 1930 בערך, התחזקה האנטישמיות בפולין. נזרקו על יהודים אבנים, והם היו פעמים רבות קורבנות לאלימות. אברהם יצחק היה ילד פיקח וזהיר מאוד, ולא פעם הוא הצליח להתחמק ולהגן על עצמו מסיטואציות שהעמידו את חייו בסכנה.

פרוץ המלחמה

בספטמבר 1939 הגרמנים נכנסו לפולין, הלכו לבתי היהודים ולקחו את רכושם. הם חיפשו בעיקר ידיות מנחושת על מנת לייצר מהן נשק. המון יהודים ברחו, בעיקר לרוסיה ולוורשה, הם חשבו ששם יהיה טוב יותר. שני האחים שלו ברחו גם הם לוורשה אך הוא החליט לא לברוח, ושגם אם ימות, הוא ימות עם הוריו. אחיו הצעיר, שמחה בונים נרצח כבר בוורשה, ואחיו הגדול שרד את המלחמה וניצל ע״י גויים. 

בתקופה ההיא, החלו הגרמנים לחוקק חוקים אנטי-יהודיים. חנויות היהודים נסגרו, והסחורה נלקחה. הגרמנים חיסלו את כל בתי החרושת היהודיים ולקחו את המכונות לגרמניה. ליהודים היה אסור לנסוע באוטובוס וברכבת, והם החלו לענוד את הטלאי הצהוב. הרחובות היו מסוכנים מאוד ליהודים, היו כרזות של התעמולה הנאצית, והמון יהודים נחטפו או נתלו ברחוב. היתה מצוקת רעב קשה, כי היהודים לא יכלו לקנות במאפיות, והם סולקו ע״י הפולנים מהתורים ללחם. מי שהצילה את המשפחה היתה האחות הצעירה איטה. היא התלבשה כמו פולניה, עם מטפחת ראש גדולה ונסעה לקנות לחם. זה היה מסוכן מאוד, כי אם היא היתה נתפסת היו הורגים אותה, אבל היא לא פחדה וכך הם שרדו.

המעבר לגטו

בפברואר של שנת 1940 הוקם גטו לודז׳. אחותו הגדולה של אברהם, שורה רבקה, ובעלה גרו ברחוב בורסקה 16 שהיה בתחומי הגטו. הם שמרו לאברהם, הוריו ואחותו הצעירה איטה חדר, כך שביום המעבר לגטו הם עברו מיד לגור איתם.

אימו ואחותו עבדו ברסורט ועבור העבודה הם קיבלו מרק. גיסו היה יצרן של סוכריות. הוא ואשתו, אחותו של אברהם, הכינו את הסוכריות בבית, ואברהם היה מוכר אותן בגטו. הייצור של הסוכריות היה מסוכן מאוד כי הריח של הסוכר היה חזק. אפשר היה להריח את הריח לאורך כל הרחוב וכמובן שפעולה זו היתה אסורה לכן אם היו נתפסים על ידי גרמנים היו הורגים אותם. יום אחד הוא שמע דפיקה בדלת, הגיע שוטר יהודי. הוא שאל, ״מה עושים פה?״ אברהם מיד נתן לו סוכריות ואמר לו שילך. השוטר היהודי אמר: ״שתדע, אני לא אעשה לך כלום, אבל כל הרחוב מריח מסוכריות, אם יבוא מישהו אחר הוא יכול לתפוס אותך״. וכן, היה יהודי נוסף בשם משה שייצר סוכריות בביתו, והוא ומשפחתו נשלחו לאושוויץ.

גטו לודז׳ ידוע בגשר שחיבר בין שני חלקי הגטו, ברחוב טייסגה. ערב אחד, אברהם יצא למכור סוכריות ליד הגשר, ואחד השוטרים היהודים תפס אותו. הוא לקח ממנו את המזוודה עם הסוכריות, ביקש את תעודת העבודה שלו ואמר לו לחכות ליד הגשר, שם חיכו כל הגנבים שנתפסו. אברהם ידע שהשוטר יהרוג אותו, לכן הוא רץ מהר לביתו שהיה לא רחוק משם. הוא קרא לאימו, הם עלו ביחד לבוידם והסתתרו בתוך החול. השוטר הגיע לביתו של אברהם וקרא לו מלמטה. אברהם ואמו נשארו למעלה וכך ניצלו.

מעבר למכירת הסוכריות, אברהם עבד גם ברסורט של טקסטיל, שם הוא ייצר סוודרים לחיילים הגרמנים שנכנסו לרוסיה. עבור העבודה הוא קיבל כסף איתו יכל לקנות מרק. אך הכסף לא היה מה שהציל אותו מכיוון שכמות המרק שקיבל היתה זעומה. במטבח עבדה אסתר לידרמן, אותה הכיר מלודז׳, מלפני המלחמה, והיא נתנה לו מרק כל הזמן. יום אחד אברהם היה עייף ממכירת הסוכריות, לכן הוא ביקש מחברו שישלים את עבודתו ברסורט ושייקח את המרק במקומו, לא היה לו חסר מרק עד כדי כך שהיה מוכן לוותר על המנה שלו יום אחד. אומנם הסחר בסוכריות סיכן את אברהם, אך הוא גם היה הדבר שהחזיק אותו ואת משפחתו בחיים.

לאחותו של אברהם, שורה רבקה היו שתי בנות. יום אחד האחת מהם, טושיה, בת הארבע חלתה והתאשפזה בבית החולים. אברהם ידע שמסוכן ליהודים להיות בבית החולים לכן הוא לקח אותה חזרה הביתה. אך רופא התקשר והודיע שצריך להחזירה לבית החולים ושוב לקחו אותה. אברהם שמע ממכרה שהיתה אחות בבית החולים שהגרמנים רק רוצים להרוג את הילדים, או שהם מרעיבים אותם למוות או שזורקים אותם מקומה שלישית אל תוך משאית משא. אותה האחות נתנה לאברהם את כל המידע והפרטים, והוא שידע שטושיה בסכנת חיים, סיכן את עצמו והחזיר אותה בפעם השניה הביתה. אחותו, גיסו ושתי הבנות שרדו את הגטו עד שהגיעו לאושוויץ שם הם נספו. אביו של אברהם נפטר בגיל שישים ושבע, ביוני 1941. אברהם הצליח לארגן לוויה יהודית כמו שצריך, הוא מצא ארון וקבר אותו בבית הקברות בלודז׳. 

בשנת 1942 התרחשה השפרה בגטו לודז׳. היה זה גירוש המוני של יהודים מהגטו להשמדה. הגרמנים הטעו את היהודים ופינו אותם במחשבה שהם הולכים לעבוד, אך הם היו מיועדים להשמדה. בעת השפרה אמו ואחותו איטה הצליחו להסתתר בבוידם וגם אברהם בעצמו הצליח לשרוד. הוא רצה להישאר בגטו, לא התפתה לנסות את מזלו במקום חדש. לאחר השפרה גיסו הפסיק לייצר סוכריות ואברהם עבד רק ברסורט של הסוודרים.

המעבר לאושוויץ

בשנת 1944 עזב אברהם את גטו לודז׳ ביחד עם אמו ואחותו, היה זה הגירוש לאושוויץ. אחותו שורה רבקה, בעלה ושתי בנותיה נסעו לאושוויץ כמה ימים לפני כן, ונספו שם. בתקופה הזו נשארו כשש מאות אנשים בגטו לודז׳, והגרמנים החלו בחיסול הגטו.

אף על פי שנאמר ליהודים שגורשו לאושוויץ כי הם הולכים לעבוד, כבר בדרך הרגיש אברהם כי שיקרו להם, ושהם נוסעים להשמדה. באושוויץ מצא אברהם חתיכת לחם ופתאום ראה את אימו ואחותו, הוא נתן להן את החתיכה, וזו היתה הפעם האחרונה שראה אותן, שתיהן נספו בגטו. מאותו הרגע נותר אברהם לבדו. הוא עבר את הסלקציה הראשונה ונשאר כשבועיים באושוויץ.

המעבר לקאופרינג

לאחר מכן, הגיע אברהם לקאופרינג, מחנה עבודה שבו קיבלו חבילה משוויץ עם אוכל, מה שעזר לו להחזיק מעמד. הוא עבד בבנית צריפים, עזר לגמרנים לסחוב את הלבנים.

בחורף, הוא חלה בטיפוס והועבר ממחנה 1 בקאופרינג למחנה מספר 7, מחנה החולים. הוא שקל 30 קילו והיו לו 40 מעלות חום, ובמזל הוא הצליח להבריא ולהישאר בחיים. כשהיה בקאופרינג, ניגש אליו גרמני ואמר לו בפולנית: ״תאסוף את כל הכוחות, תחזיק מעמד עוד כמה ימים, המלחמה תיגמר״. וכך היה, לאחר כמה ימים לקחו אותם ברכבת לדכאו. באמצע הנסיעה החלו הפצצות ורבים מתו, אך אברהם ניצל, והגיע לדכאו בשבת בערב. היה אז קר מאוד והכריחו את כולם לעשות מקלחת. כמובן שאף אחד לא רצה להתקלח במים הקפואים, והרי הם חויבו להתקלח, לכן אברהם, בהרבה תושיה, הרטיב מעט את שערו, רק על מנת שיחשבו שהתקלח. 

השחרור

למחרת היה זה השלושים באפריל 1945, נשמעו צעקות: ״אנחנו משתחררים, האמריקאים באו״. אף על פי שניתנה לו האופציה להישאר בדכאו ולהיות מטופל ע״י האמריקאים, החליט אברהם לעזוב. הוא נסע למינכן, ומיד הלך להסתפר. לאחר מכן מצא אותו חייל אמריקאי ברחוב ולקח אותו לבית של גרמני שם התקלח והתלבש.

בשנת 1946, התחתן אברהם עם צ׳שה (צביה) בברונשוויג בגרמניה ונולדה להם ביתם הראשונה, ילנה. 

בשנת 1949 עלה לארץ ביחד עם אשתו וביתו, באוניה ונקלט בבאר-יעקב. הם נשארו שם רק כמה חודשים, ועברו לשכונת התקווה, שם נולד בנם השני מרדכי מאיר. לאחר מכן הם עברו לרחוב האוניברסיטה 11 ברמת אביב והחלו לבנות את חייהם בארץ. לאחר המלחמה חזר אברהם ללודז׳ שבע פעמים שם מצא את הקבר של אביו. בעזרת תכונות אישיותיות יוצאות דופן הצליח אברהם להתגבר על כל התלאות שזימנו לו חייו. הוא הגיע לארץ ובנה את חייו מחדש, ובכבוד. הוא תרם להקמת המדינה והקים בה משפחה לתפארת.