בתחילת המלחמה התגוררו סבי וסבתי בעיר פלוצק ובהמשכה, חיו במנוסה מעיר לעיר עד העלייה לארץ ישראל וההשתקעות בתל אביב.
סבי וסבתי למדו יחדיו בבית הספר היסודי. מינקותם חיו בקרבת מקום אחד לשנייה ונהפכו לבני זוג בתיכון. סבי מיכאל למד בבית ספר לרפואה ובבית ספר למסחר, ידע עברית על בורייה- קרוא וכתוב בפולין.
- בתחילת המלחמה, עזבו סבי וסבתי את עיר מולדתם ביחד. כל מידע הקשור בגורל משפחותיהם נגנז למעט אחיה של סבתי ואחיו של סבי. אחיה של סבתי עלה ב-1927 לארץ ישראל, התיישב בעיר תל אביב ושימש כעורך דין של בנק לאומי. אחיו הגדול של סבי עלה לישראל ב-1929 והקים את מושב גן חיים. אחותו של אבי עזבה את פולין ב-1939 והיגרה לארה"ב.
סבי וסבתי החלו במנוסה מתמדת מעיר לעיר, הסתתרו מפני הגרמנים והפולנים שנהגו להלשין עליהם. לפי אחד הסיפורים של סבי, הם הסתתרו בביוב במשך כחודש ימים. המזון היחיד שהיה בהישג ידם היה קליפות של תפוחי אדמה וקלחי תירס.
אבי מספר לי כי מסיבה בלתי ברורה ובלתי מובנת, הסיפורים מפיהם לא קלחו וכל מידע היה צריך להוציא בכוח. לסבתי הייתה אחות שנלקחה יחד עם בעלה וילדה בת שלוש ברכבות לאושוויץ. בעלה הצליח לפרוץ את תחתית קרון הרכבת ותוך כדי נסיעה נפל למטה וניצל. האישה והבת הקטנה נלקחו לאושוויץ ולא נודע זכרן עד היום הזה.
- ב-1945 סבי וסבתי נאספו עם עוד אלפי פליטים יהודים למחנות בעיר ברלין בגרמניה ולאחר כשנתיים הועלו לא"י והשתקעו בעיר תל אביב. נולדו להם שני ילדים: דודתי שנולדה ב-1946 ואבי שנולד ב-1949, שנה לאחר קום המדינה.
כשהגיעו ארצה, התגוררו בתחילה במושב גן חיים. לאחר מכן עברו לשיכון מעוז אביב בתל אביב. סבי היה יו"ר יהודי פלוצק בארץ וקיים אזכרות לזכר קהילת פלוצק שהושמדה בשואה. בנוסף היה מזכיר ההסתדרות ומזכיר מפלגת העבודה בעבר הירקון.
- את סבי וסבתי ז"ל לא זכיתי לפגוש. אמנם, עליהם שמעתי רבות מפי סיפוריו של אבי אודות חייהם. את פרויקט ההנצחה כתבתי לאחר ראיון שערכתי עם אבי על סבי וסבתי המנוחים. במסגרת הראיון, סיפר לי אבי שלהוריו היה קשה לדבר על חייהם בשואה אך פעמים אחדות היה מצליח לדלות מהם פרטים על אותה תקופה נוראה ואכזרית.
אני גאה מאוד במשפחתי. סבי וסבתי שרדו בגבורה את השואה האיומה ועל אף הקשיים המרובים באותה תקופה, הקימו בית במדינת ישראל וככל ניצולי השואה, הפכו לגאווה לאומית.
