תומר צחור מנציח את שמעון צחור
שמעון צחור נולד וגדל בזגרב שביוגוסלביה (כיום קרואטיה), שם הייתה קהילה של 12,000 יהודים שכללה גן ילדים, בי"ס יסודי, בית כנסת גדול, אולם ספורט "מגבי" וחיים תרבותיים נרחבים. משפחת וייס השתייכה למעמד בינוני- גבוה, במשפחה הייתה הרגשה בטוחה כלכלית.
עם פלישת גרמנית ליוגוסלביה השתנו הדברים. הופעלו "חוקי נירנברג" אשר דרשו סימנם של היהודים בטלאי צהוב עם סימן מגן דוד על המעיל מלפנים ומאחור, מדי יום הוצאו תקנות חדשות שהגבילו את תנועת היהודים בעיר ונאסרה שהות היהודים באזורים נרחבים של העיר. שעות שהיית היהודים בעיר הוגבלו מ-6:00-21:00. נאסר ביקור במופעי תרבות, בתי קולנוע ומועדים שונים. ליהודים נאסרהו המגורים באזורים נרחבים של העיר ותנועה חופשית ברכבות ובכבישי המדינה. כעבור זמן קצר קמו ארגונים מחתרתיים כנגד המשטר הכובש. אלו נקראו פרטיזנים, צבא בלתי סדיר. מלבד 25,000 קרואטים נוספו למחתרת זו בלחימה נגד הנאצים כ-7,000 מיהודי המקום. אחיו היחידי של סבי הצטרף לארגון המחתרתי הקומוניסטי "הפרטיזנים" בגיל 15 וכעבור שנתיים של פעילות ב7.2.1943, מס' ימים אחרי הקרב המכריע במלה"ע, קרב סטלינגרד סבי ואחיו האמינו שיצליחו להגיע לבודפשט שבהונגריה עם תעודות מזויפות, כי ליהודים נאסרה הנסיעה ברכבות בלי רישיון מיוחד. סבי הצטרף לעוד 10 נערים ונערות בגילאי 11-15 אשר החליטו לסכן את עצמם ובתעודות מזויפות, בלי דרכון הם יצאו מזגרב לגבול ההונגרי בדרכם לבודפשט. לבודפשט נשלחו רישיונות נסיעה ("סרטיפיקטים") לפלשתינה עבור כ70 נערים מיוגוסלביה. אישורי הנסיעה לפלשתינה נשלחו כשנה קודם אך בגלל המצב הקשה ששרר בארץ והסכנה מהפלישה הגרמנית דרך מצרים, (עקב קרב "אל- עמאן" בו התקדמו הגרמנים לכיוון הארץ) ודרך רוסיה (הגרמנים תקפו את סטלינגרד ואיימו להגיע למזה"ת וא"י) הם החליטו לחכות עם העלייה לא"י.
ב3.2.1943 הפסידו הגרמנים בקרב בסטלינגרד עם אבדות כבדות של כמיליון חללים ורבע מיליון שבויים. גם לרוסיה, המנצחת, היו אבדות כבדות קרב זה. כתוצאה מהפסד גרמנים גם בחזית מצד מצרים, החליטו שמעון וחבריו שזה הרע לנסות ולהגיע ארצה. בגבול בין יוגוסלביה והונגריה הם עברו לרכבת תחתית שהביאה אותם לבודפשט. שם קיבלו מארגון מחתרתי יהודי דרכונים הונגרים מזויפים ועליהם הוחתמה הויזה להגעה לפלשתינה. כעבור מס' ימים יצאו לדרך ברכבת לרומניה.
כשהגיעו לגבול רומניה בולגריה הרכבת הייתה צריכה לחצות את נהר הדנובה. הגשר מעל הנהר פוצץ ע"י הפרטיזנים ולא יכלו להמשיך בנסיעה כי הנהר היה קפוא בקרח ומעבורת לא יכלה לנוע. הוצע להם לחכות מס' ימים שהקרח יפשיר ובמעבורת הרכבת תוכל לעבור. הייתה סכנה גדולה להישאר זמן נוסף על הגבול פן יבאו המפקדים הגרמנים אשר שלטו בתנועות הרכבות בארצות הבלקן ויגלו שדרכוניהם מזויפים ויסגירו אותם והם ישלחו למחנות. הם החליטו לצעוד על הקרח עם מזוודה של 10 ק"ג כל אחד. כעבור שעתיים הגיעו לצד השני של הנהר. הם עלו לרכבת בולגרית אשר הביאה אותם דרך יוון לטורקיה
באיסטנבול הרגישו כבר בשטח בטוח, ניטרלי ומשם המשיכו ברכבת עם חייליים בריטים דרך סוריה (חאלב) וביירות ומשם באוטובוס לפלשתינה.
כשהגיעו לארץ עברו לקיבוץ שם למדו במסגרת "עליית הנוער" עד 1946. מלבד הלימוד (חצי יום) עבדו חצי יום בענפי המשק השונים של הקיבוץ. הכוונה הייתה ללמוד על חיי המשק החקלאי ולהמשיך את חייהם שם. אך עם סיום הלימודים ב1946, אחרי מלה"ע השנייה החל המאבק הקשה לחופש עליית היהודים לפלשתינה, ביניהם מיליוני פליטי המחנות ממלה"ע השנייה. הקבוצה הרגישה לעזור במלחמה וכל הקבוצה התגייסה כהכשרה מגויסת לפלמ"ח, הראשונה מחניכי הקיבוץ. היה זה דבר חדש שקבוצה מאורגנת בני 17-18 מתגייסים ליח' הקרביות בפלמ"ח. כפי שידוע הפלמ"ח לחם כנגד השלטון הבריטי אשר סר עליית יהודים. הפלמ"ח הביא 34 אוניות מעפילים יהודים וביניהם האנייה הגדולה "אקסודוס" (יציאת אירופה) ב1947. אונייה זו נעצרה ע"י החייליים הבריטים אשר עלו עליה ולחמו בכוח נגד היהודים עד שלבסוף הוחזרו לגרמניה. סבי שהיה כבר קצין חבלה מנוסה בפלוגה א' של הפלמ"ח יצא עם עוד 8 לוחמים לפוצץ את מתקן הרדאר אשר בסטלה מאריס, חיפה אשר באמצעותו הבריטים תפסו את מסלול האונייה והחזירו אותה לאירופה. בקרב הזה נהרג לוחם אחד ואחרי שפוצצו את המתקן סבי וחבריו נסוגו תחת אש כבדה מהמקום. גם בשאר האונייות שהגיעו לארץ בדרך לא חוקית לפלשתינה סבי סייע בהבטחת מקומות עגינה של האונייה ובהבאת המעפילים לקיבוצים ולשאר המושבים הסמוכים למקום העגינה מבלי להיתפס על ידיי החייליים הבריטים.
אחרי צאת סבי מיוגוסלביה נאסר אחיו בעקבות פעולות מחתרתיות בהם לקח חלק, נכלא ונרצח בניסיונו לברוח ממחנה המעצר עם עוד לוחמים. גם הוריי סבי כחודשיים אחרי צאתו נאסרו עם שארית היהודים שנותרו בזגרב (500), כולל הרב הראשי בראשם. הם נלקחו למחנות ברגן- בלזן בירקנאו בפולין ושם הוצאו להורג. על כך נודעו לו מאוחר יותר עם סיום מלה"ע השנייה.
גם את אשתו תמר הכיר בקיבוץ כי היא הגיעה מרומניה חודש אחריו כי היא הייתה בדרגת סיכון גבוהה בבוקרשט. אחיה המבוגר ממנה נאסר בהיותו פעיל בתנועה מחתרתית וקיבל מאסר כבד של מס' שנים.
חודש לפני הכרזת המדינה לחם גדודו של שמעון, גדוד ראשון של הפלמ"ח פעם ראשונה כגדוד. הקרב היה כנגד "צבא ההצלה" בראשות המפקד העיראקי קאוקג'ה. הם תקפו את הקיבוץ משמר העמק בכוונה להרוג את חברי המשק והילדים ולהמשיך בכבישת חיפה. הגדוד של סבי תוך 10 ימים השתלט על צבא ההצלה.
