דף לכבוד / לזכר

מבוא:

עבודה זו מחולקת ל-2 חלקים.

החלק הראשון הוא תיאור מקום מגוריו של סבא רבא שלי נחמיה איצקוביץ מצד אבי מהשנים 1918-1938 במחוז קיצ'ובה בכפר ברוסטורה אשר בקרפטים שבצ'כיה.                 

החלק השני הוא סיפור חייו של סבא רבא נחמיה מילדותו ועד נישואיו ועלייתו לארץ ישראל, כאשר חלק זה כולל את השירות בצבאות: הצ'כי, האדום ובפרטיזנים. הסיבה שהחלטתי לקרוא לעבודה זאת בשם "סיפורו של פרטיזן" נעוצה בעובדה שהעזרה הגדולה ביותר שסבא רבא שלי הגיש בשירותו הייתה כאשר נילחם עם הפרטיזנים ושם הציל מאות יהודים וגויים. בנוסף, ניתן גם לומר שעיקר שהותו באירופה תחת המלחמה שהתנהלה, הייתה בזמן שירותו בפרטיזנים. סיפורי פרטיזנים רבים הם, ולכן לא יכולתי להביא אותם, אלא הסתפקתי במספר אירועים בלבד, מכיוון שאני רוצה להמחיש בעבודה זאת גם את חיי הקהילה שלו בזמן המלחמה, לפני ואחרי עליית הנאציזם לצד קורות חייו.   
אנסה לתאר גם את השפעת השואה על נחמיה לאחר סיום המלחמה ובימי חייו.

אני מקווה שעבודה זאת תיתן מושג כלשהו על מצבם של היהודים, בעיקר המחשה של הסבל והייסורים הרבים שנחמיה ועוד מיליוני יהודים עברו, בין אם זה במחנות ובין אם זה מחוץ להם לאורך כל תקופת המלחמה.     

ראשי פרקים:

חלק ראשון:

- החיים לפני עליית הנאציזם:                                                                             1. המקום ותושביו                                                                                              2. הבית והמשפחה
3. חיי הקהילה- תרבות, דת וכלכלה
4. חינוך
5. פעילות אזרחית מקומית
6. יחסי גויים- יהודים
7. קשרים בין קבוצות יהודיות- היחס לא"י

- החיים לאחר עליית הנאציזם:
1. ההתייחסות ליהודים
2. מצב היהודים

חלק שני:

- ילדות

- גיוס לצבא צ'כי

- הבריחה-סיביר

- הצבא האדום

- פרטיזנים

- החזרה למורדים הצ'כים והפציעה

- סוף המלחמה

דברי סיום

חלק ראשון

החיים לפני עליית הנאציזם:

המקום ותושביו:

סבא רבא שלי, אלכסנדר (נחמיה) איצקוביץ-שכטר נולד ב-25 לדצמבר 1918, בכפר ברוסטורה במחוז קיצ'ובה בעיר חוסט בהרי הקרפטים, אשר בצ'כוסלובקיה. אזור זה היה על הגבול בין צ'כיה לפולין.                                                  הכפר היה מקום שקט. הבתים בו היו עשויים מעץ פשוט והיה מוקף יערות. הכפר היה האחרון בשרשרת כפרים שהיו מרוחקים מספר קילומטרים זה מזה (סבתא רבתא שלי גם כן גרה באחד הכפרים, אך סבא רבא שלי לא הכיר אותה אז). תושבי המקום היו אוקראינים דוברי רוסית וצ'כית. הם היו אנשים פשוטים ונעימים אשר רובם היו חוטבי עצים.     
האקלים בסביבה הזאת היה קר מאוד בחורף.
בכפר חיו כ- 1000 משפחות, מתוכן 72 יהודיות.

הבית והמשפחה:

לנחמיה היו 10 אחים ואחיות. 3 נהרגו בילדותם בגלל מחלה ונותרו 8 ילדים. סבא רבא שלי היה בן יחיד עם 7 בנות. שתי אחיותיו הבוגרות של נחמיה נישאו זה מכבר וחיו עם משפחותיהן בכפר.                                                           אביו נולד ברומניה, ואמו הייתה מהכפר. היה להם בית חרושת לגזוז, וכל המשפחה עבדה בו: חלק מהבנות היו יוצאות ליער ללקט תותים – פטל, ומזה הם היו מכינים גזוז (כמו בסיפולוקס). פרנסתם אומנם הייתה קשה, אך הם היו במצב סביר לעומת שאר המשפחות. הבית היה קטן, אך הם היו מגובשים וחיו בשקט. כמו כן, היו להם פרות ותרנגולות. 
סבא רבא שלי גר בבית של חסידי ויז'ניץ', ואביו היה נוסע 3 פעמים בשנה לרומניה לרבי.                                                                                                 יש לציין שכל הכפרים היהודים שבהם היו חסידי ויז'ניץ' או דולונה היו עם לבוש  שחור, שטריימל, פאות וחיו בסגנון חיים חסידי.

חיי הקהילה- תרבות, דת וכלכלה:       

חיי הקהילה התקיימו בצורה טובה, והיהדות נשמרה בקפידה רבה: היו 2 בתי כנסת בכפר, אך היהודים לא גרו סביב לבית הכנסת (כמו יהודי המזרח) אלא, היו פזורים בכפר שגודלו היה בערך 6 ק"מ. היה בכפר רב, שוחט והייתה קופת גמילות חסדים. כל המנהגים היהודיים נשמרו ונתקיימו.                                                                   התרבות אז הייתה פשוטה, הם התפללו 3 פעמים ביום לצד לימודים. בשבת כמובן הכל היה מוקדש ללימוד התורה, והדת הייתה חזקה אצל כולם.                                          תעסוקת היהודים, בניגוד לגויים, לא הייתה בחטיבת עצים, אלא רובם היו בעלי חנויות, סוחרים ובעלי מקצוע, כמו סנדלר, חייט וכדו'. מעט מאוד אנשים היו משכילים, מכיוון שאנשי ההשכלה גרו ליד מוסדות ההשכלה שהיו קרובים לעיר חוסט. חוסט הייתה מרוחקת יותר ממאה ק"מ מהכפר, ולכן רק אנשים פשוטים שמחפשים שקט גרו בכפר. כמובן, הייתה גם מעין הנהגת כפר דתית שכללה את הרב ומעט אנשים שעסקו בגמילות חסדים מתן צדקה בסתר וכדו'.

חינוך: 

בכפר היו קיימים 2 בתי ספר: אחד ביה"ס רוסי ואחד ביה"ס צ'כי. בביה"ס הרוסי למדו רוב האוקראינים. שם למדו את השפות צ'כית ורוסית.  בביה"ס הצ'כי למדו היהודים וגם חלק מהרוסים והצ'כים, שם למדו את השפות צ'כית וגרמנית.                                                                       לילד היהודי סדר היום נפתח ב-4:00 בבוקר, כאשר הוא הולך לחדר ללמוד עם הרב גמרא, פירושים ותורה ויהדות עד 7:30.  בשעה 7:30 הילד הלך לביה"ס. שם הוא התפלל את תפילת השחרית עם הרב. אח"כ היהודים והרב היו יוצאים  מביה"ס והגויים היו נכנסים עם הכומר ומתפללים עד השעה 8:30. ב-8:30 התחילו לימודי החול. הם למדו במעורב יהודים וגויים, בנים ובנות כאשר בטור אחד כל הבנים ובשני כל הבנות. למדו שם גיאוגרפיה, מתמטיקה ,צ'כית גרמנית ועוד. הלימודים של הבנות נגמרו בערך בשעה 14:00, והן למדו את לימודי היהדות שלהן אחר הצהרים.                                                                                    ליהודים הלימודים היו מהגן ועד גיל 11. אח"כ רוב הבנים הלכו לישיבה ל-3 שנים (וכך גם עשה סבא רבא שלי). החילונים היו עובדים או ממשיכים את לימודיהם, וחלקם אפילו נסע לעיר כדי לרכוש השכלה גבוה (זה היה נדיר). בשבת הרב אסף את כל התלמידים, והיה בוחן אותם על מה שהם למדו  בשבוע שחלף.
התלמידים היו ממושמעים אך אם תלמיד הפריע למורה, המורה היה מלקה אותו על כפות ידיו.

פעילות אזרחית מקומית:

כאמור היו קיימות ועדות של גמילות חסדים ומתן צדקה בסתר.
גיבוש לא היה רק בתוך המשפחה אלא גם בקהילה עצמה, כל אחד היה עוזר לרעהו. העניים היו מקבלים מרק חם והקהילה הכניסה אותם תחת חסותה. לא הייתה הנהגת כפר, לא היו פעולות אזרחיות גדולות ולא היה ייצוג מהעיר הגדולה. קומץ אנשים קיבלו עליהם לנהל דבר זה או אחר לטובת כולם. פעילות אזרחית כללית של כולם הביאה לכך שכולם יקלו על כולם ואפשרה נוחות חיים מקסימלית בנסיבות הקיימות.

                                                                                                                                                       יחסי גויים- יהודים:

כידוע, היהודים בגלות תמיד חיו בפחד מתמיד מפני הגויים. אולם בכפר זה היחס היה טוב, והיהודים והגויים חיו בשלום ובאחווה. ברור שהיו יוצאי דופן ומדי פעם היו התנכלויות ליהודים, אך יחסית למקומות אחרים היחס היה טוב והרוסים השקטים לא היוו כל מטרד. דוגמא ליוצאי מן הכלל הם השוובים, או כפי שהם נקראו פולגסדייצ'ן. הם היו משפחות גרמניות שבאו לגור בכפר בזמן מריה תרזה מלכת אוסטריה.
הם הפגינו את סלידתם מהיהודים באופן נרמז ולפעמים אפילו באופן ישיר, אך זה היה נסבל בשל מיעוט משפחות אלה. אולם, עם עליית הרייך השלישי הפולגסדייצ'ן הגבירו את עוינותם כלפי היהודים.

קשרים בין קבוצות יהודיות- היחס לא"י:

היו קשרים בין קבוצות יהודיות. למשל, לבני הכפר היה קשר טוב עם הכפרים שבפולין. היו ידיעות שבאו מפי אנשים ובאמצעות הדואר, וניתן גם היה ללכת לעיר (למרות המרחק) ושם לקבל אינפורמציה ומידע.                                                             מאחר ותושבי המקום היו חסידים, הם התנגדו באופן נחרץ לקשר עם פלשתינה וארץ ישראל. אך, בכל זאת הגיעו בחורים צעירים מארגון בני עקיבא לכפרים וניסו להקים סניף. חלק מהבנות הלכו בסתר לסניף וכן הלך מספר מועט של בנים. האנשים שהצטרפו היו האנשים שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה ולא הלכו לישיבות. רק יותר מאוחר החלה להשתנות הגישה והיחס לא"י.                                                     

החיים לאחר עליית הנאציזם :

ההתייחסות ליהודים:

בכפר של נחמיה האוקראינים נשארו אדישים לעליית הנאציזם ולא היוו שום מטרד לגבי היהודים. אולם, הפולגסדייצ'ן התחילו לתפוס אומץ מיום ליום והזיקו ליהודים, ביודעם שהיהודים לא יעזו להרע להם. הם שברו חלונות, הרביצו ליהודים ברחוב, ובמקרה של סבא רבא שלי, הם פגעו בו בכך שלקחו משקאות ללא תשלום ואיומים.
בהקשר אבקש לתאר אירוע שקרה לאבא של נחמיה: היה גרמני אחד שאהב להתעלל בו. הוא כל הזמן לקח לו את בקבוקי הגזוז מבלי לשלם, ניפץ את חלונות ביתו, קילל אותו והסב לו ולמשפחתו נזק רב כשהשחית את רכושם. הוא גרם לצער גדול בכל המשפחה. יום אחד הוא ניסה לפגוע באבא של סבא רבא שלי לרעה, אך הוא התנגד וברח לביתו. בלילה הגרמני בא וקרא לו לצאת. הוא בסוף אמר לו שהוא יבוא ביום. אבא של נחמיה רצה להרביץ לו פעם אחת ולתמיד אבל לא ידע אם זה כדאי ובטוח לו ולמשפחתו, ועל כן הוא נסע לרבי מויז'ניץ' ברומניה לשאול בעצתו. הרבי עיכב אותו מספר ימים ואמר לו לחכות. לאחר מספר ימים שהוא חיכה הרבי קרא לו ואמר לו שיחזור והכל יהיה בסדר. כשאבא של נחמיה חזר, סיפרו לו שהגרמני הזה קיבל שיתוק ולא יכול היה ללכת. זה היה נס בשבילו ובשביל משפחתו.                                                                                  

מצב היהודים:

מצב היהודים לא השתנה בהרבה עד לרגע שנכנסו ההונגרים. אז הם התחילו להכות אנשים וגירשו את כל האנשים שלא היו להם תעודת זהות. ההונגרים התעללו כל הזמן ביהודים. החלו להגיע שמועות שהורגים את כל היהודים, ואז הפאניקה החלה. מיום ליום המצב הלך ונהיה קשה והסבל גדל עד ששלחו את כולם למחנות.

חלק שני

ילדות:

עד גיל 11 נחמיה למד בביה"ס הצ'כי, ולאחר מכן בגיל 11 הוא נסע לישיבה ל- 3 שנים בלי לבוא הביתה אפילו פעם אחת. הוא עזב את הישיבה אחרי 3 שנים בגלל מחלת הטיפוס שפרצה שם. נגיף הטיפוס אילץ את כל תלמידי הישיבה לעזוב (הישיבה הייתה ברומניה). אחר כך ב- 1932 הוא חזר הביתה וב-1933 הוא נסע לישיבה בדונסדהל אשר בהונגריה (אפשר לומר בסלובקיה) עם מכתב המלצה מהרב של הישיבה הקודמת, ושהה שם שנה. מאוחר יותר הוא הבין שהוא צריך תעודת זהות, מאחר ובמשטרה החל רישום ורצו לסלק את הזרים שלא הייתה להם תעודת זהות. בנוסף, הוא הגיע לגיל בו הוא חייב להתגייס לצבא הצ'כי. על כן, הוא כתב לאביו שיסייע לו.
אביו קיבל עצה מהרב מויז'ניץ' שירשום אותו ב-4 שנים מבוגר יותר, כלומר שיכתוב במקום שנת לידה 1918 את שנת 1914, וזאת כדי שכשיבקשו ממנו להתגייס, גופו מבחינה פיזית יהיה ב-4 שנים קטן יותר, ולכן אולי לא יקבלו אותו לצבא והוא לא יגוייס. בנוסף, היה נהוג לשחד את הרופא כדי שייתן מכתב או דבר דומה שימנע מהילד להתגייס. וכך, אחרי שהוא קיבל את תעודת זהות הוא עשה עוד שנה בישיבה בקושיצה (1934) ועוד שנה בישיבה אצל הספינקרבה בסברוש (1935). בהמשך הוא קיבל צו להתגייס לצבא הצ'כי בקושיצה, שם התגייסו כל אלה שעברו את גיל 21 (יש לזכור שהוא כאילו ב-4 שנים מבוגר יותר כשלמעשה הוא בן 17-18 בסה"כ). למרות שאביו שיחד את הרופא ב-5000 קרונות ולמרות תרגיל תעודת הזהות זה לא עזר לו והוא גויס.        

גיוס לצבא הצ'כי:

נחמיה נשלח לבסיס בקרומריש. שם הוא קיבל הוראות ואח"כ חופשה לכמה ימים הביתה בכדי להיפרד (1937). לאחר מכן נחמיה חזר לצבא ושם הוא שירת 3 שנים ונלחם נגד הגרמנים. באמצע שירותו הוא ביקש להיכנס לביה"ס מיוחד למפקדי כיתות שיכשיר אותו לפיקוד. הוא למד בביה"ס ובהמשך קיבל חופשה הביתה (בסוף 1937). במסגרת כל שנות הגיוס, נחמיה חי רק על לחם ותפוחי האדמה כי הבשר שחולק לא היה כשר אלא טרף, וזה כמובן הוא לא רצה לאכול. בשלב מסוים הוא התמוטט, והמפקד הבין אותו מכיוון שכבר נתקל בכזה מקרה, ולכן הוא החליט שבמקום בשר הטרף הוא יקבל כסף כדי לקנות לעצמו אוכל. לבסוף, הוא קיבל דרגה ופיקד על כיתת חיילים. בשבת הוא לא עבד: החיילים היו רגילים לעשות ספונג'ה ולנקות את הרובה וכדו', אבל הוא ביצע את המטלות האלה, ביום שישי.
היה במקום בית כנסת רפורמי (לא רפורמי של היום אלא דתי אבל קצת יותר מתון) והוא התפלל שם ולמד תורה כשהיה יכול.
בשירות, נחמיה נלחם נגד הגרמנים, עד שהצבא קיבל הוראה לנסוע לפראג ומשם לחבל הסודטים כדי להגן על החבל מפני הגרמנים, וזאת עקב חילוקי הדעות שהיו בין בריטניה לגרמניה על חבל הסודטים. הם יצרו קווי הגנה, בנו מקלטים וציידו באוכל ותחמושת. נחמיה כבר היה סמל, ופיקד על כל הקו השלישי. ככה זה נמשך 3 חודשים עד שב-30 לספטמבר 1938 נעשה הסדר על המקום הזה: חלק לקחו הפולנים, חלק ההונגרים וחלק הגרמנים                 (הסכם מינכן). ואז לפתע, במרץ 1939, ביום אחד, פלשו הגרמנים  לצ'כוסלובקיה. הם הדפו את קווי ההגנה שהצבא הצ'כי הקים ופלשו למדינה. יחידתו של נחמיה לא יכלה לעשות דבר אבל הגרמנים לא פגעו בהם, אלא רק לקחו את נשקם. הם היו צריכים ללכת עם הגרמנים עד לפראג, ושם נחמיה כבר התחיל לראות את הפוגרום שנעשה ביהודים. הוא ראה חנויות שרופות, יהודים מוכים וכן את לקיחת היהודים למחנות. אז נחמיה רצה לעלות לא"י אבל לא היה לו כסף ודרכון. בפראג הוא ראה שאנשים משליכים את כל מה שיש להם דרך החלון לרחוב, רק שהגרמנים לא ייקחו זאת.
הגרמנים לא רצו לפגוע בצבא הצ'כי, ולכן חיילי הדיוויזיה ה-28 (כולל נחמיה), לא נפגעו. הוא אסף הרבה דברים שנזרקו ואסף כ-3 מזוודות. לנחמיה היה חבר פרופסור שפגש בפראג והוא ראה מה שעשו לו: הם תפסו את זקנו של הפרופסור, קשרו אותו לסוס והוא היה צריך לרוץ אחריו. רק אז נחמיה התחיל להבין מה מתחולל כאן, והחליט לחזור לכפרו. הוא נסע דרך סלובקיה, אך שם החרימו לו את כל הבגדים שאסף. לבסוף, הוא הגיע הביתה לכפרו.                                                          לכפר נכנסו ההונגרים ולא הגרמנים, והם היו אכזריים מאוד. יום אחד אביו של נחמיה לקח אותו ואמר לו שיברח כי הוא אולי יצליח להינצל. אבא של נחמיה   היה אסטרולוג והוא אמר שהוא ראה בכוכבים שמשהו נורא עומד לקרות.     בעקבות כך, נחמיה ועוד 6 חברים, נפרדו מהמשפחות בפעם האחרונה בחייהם וברחו לגבול הפולני.
עם פלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה, הגרמנים השתלטו על אזור הסודטים ואת אזור הקרפטים לקחו ההונגרים.     

הבריחה – סיביר:

נחמיה עבר את הגבול והגיע לפולין ע"י פולני שלקח אותו בעגלה עם עוד 6 חברים, כאשר הוא מצויד בכסף ובגדים. הוא הגיע לוורשה והצטרף לקהילה היהודית שם. אנשים שאלו אותו מהיכן הוא, והוא סיפר להם את מה שראה בפראג, אך הם לא האמינו לו. הוא אמר להם שיבואו וייקחו אותם וירביצו להם וישמידו את הכל, אבל הם לא האמינו לו. לבסוף הוא עזב את ורשה וחצה את הגבול לרוסיה. בחצותו את נהר בוק, הרוסים תפסו אותו ועשו לו משפט, כי לא היה לו תעודות וחשבו שהוא אויב. כעונש, שלחו אותו לעבוד בסיביר.                                      הסבל שעבר על נחמיה בסיביר הוא בלתי יתואר. בסיביר היה קר מאוד, אוכל דל ומגורים ומלבושים דלים. בסיביר הרבה אנשים לא החזיקו מעמד והם חפרו את המגורים מתחת לפני האדמה. היה שם הרבה כינים, וכדי להיפתר מהם האנשים התגלגלו בשלג ושמו את בגדיהם בעשן. המזון היה לקוח מאיילים שצדו בשלג או מדגים בנחלים ועל מזון זה הם חיו.
נחמיה היה שם שנה וחצי ואז באה פקודה שמי שנולד בצ'כוסלובקיה שיתייצב אצל המפקד. הוא התייצב אצלו ונאמר לו שהם מגייסים אותו לצבא הרוסי. לאחר מכן, שלחו אותו ואת כל ילידי צ'כוסלובקיה ברכבת לבסיס. הם נתנו להם קצת אוכל, אולם האוכל התקלקל בדרך (32 יום) והרבה מתו בדרך מטיפוס. בגלל האוכל המקולקל שהה נחמיה יותר משנה בביה"ח. בביה"ח הוא התחיל לאכול טוב וסדיר וחזר לעצמו. מכיוון שמצאו שהוא שירת כמפקד בצבא הצ'כי, שלחו אותו לצבא הרוסי ואחר כך לקורס קצינים בצבא האדום.    

הצבא האדום:

נחמיה עבר כל מיני קורסים בצבא האדום, ושם לימדו אותו כל מיני תחבולות מלחמה, שימוש בכלי נשק שונים וכל מיני תרגילים שיכולים לעזור לו, בשביל להכשיר אותו. הוא סיים את הקורס כשהיה כבר קצין בדרגת סגן, ואז הוא נשלח לחזית להילחם בגרמנים. אולם, הוא שמע שהמורדים הצ'כים נלחמים לא רחוק משם, ולכן הוא החליט שהוא עובר אליהם. כך, הוא המשיך להילחם משם נגד הגרמנים.
המלחמה הייתה מאוד אכזרית וחיי אדם לא נחשבו בכלל. הגרמנים נלחמו בנחישות ושרפו את כל הכפרים מקייב ועד צ'רנוביל.
לאחר זמן מה, הפנו אותו המורדים הצ'כים לפרטיזנים, כי הפרטיזנים היו זקוקים לאנשים מאומנים לסייע להם בפעולותיהם.

פרטיזנים:

בסיס הפרטיזנים היה בשמלינקה ובמונסק- פינסק. באזור זה הייתה אדמה בוצית – טובענית. אי אפשר היה ללכת דרכה בקלות כי הכל היה מוקף ביערות ענקים, ללא אפשרות לראות מלמעלה ולהיכנס פנימה. אזור זה היווה מקום  מסתור מצוין לבסיס לחימה. הפרטיזנים הכירו אזור זה היטב, כרתו עצים, עשו מהם קורות ואותן הם גלגלו על פני האדמה. בדרך זו הם יכלו להתקדם כל הזמן גם באזור הבוצי ונעו קדימה. נחמיה פעל ביחידת המודיעין של הפרטיזנים. הוא היה אחראי על קבוצות ילדים ונערים שהלכו והסתובבו בכפרים והפיצו הודעות וכדו'. הוא ידע, למשל, מתי תבוא רכבת עם פצועים גרמנים כדי שיוכלו לתקוף אותה, ומתי הגרמנים יגיעו לכל מקום. במידע המודיעיני שהביא עשו שימוש יחידות הפרטיזנים. האוכל אצל הפרטיזנים היה גרוע אבל הם קיבלו נשק בלילה ממטוסים רוסים שהצניחו להם את הנשק ליערות. הפרטיזנים התקדמו מכפר לכפר, עשו פשיטות, הרגו גרמנים, פוצצו רכבות ותפסו שבויים.
יש לציין שהחיילים הגרמנים שנתפסו היו מספרים ומגלים הכל. החיילים ההונגרים לעומת זאת היו עקשנים ורק בעינויים היה ניתן להוציא מהם מידע.

לאחר מכן, נחמיה פיקח על השבויים. הוא תפס הרבה שבויים שמסרו מידע.                                                                      היו גם פעולות תגמול. פעם הגרמנים תפסו פרטיזן והרגו אותו, ואז הפרטיזנים מצאו את המקום שהגרמנים היו בו והם התנפלו והרגו את כל הגרמנים ששהו שם.
כל יום הייתה פעולה. הפעולות המרכזיות היו פגיעות ברכבות. לפני כל רכבת שעוברת או באה לחזית הייתה רכבת סיור שסוקרת את המסילה לראות אם לא קיימים מטענים. לכן, איך שהרכבת הסיור הייתה עוברת, הם היו מניחים מטען ומפוצצים את הרכבת השנייה החשובה. בנוסף, הם השתלטו גם על בונקרים גרמניים ומחסני מזון.          
החיים בפרטיזנים היו קשים ונחמיה עזר להרבה ילדים קטנים פליטי מחנות וכדו' שהצטרפו לפרטיזנים. המצרכים שנאכלו היו ביצים ותפוחי אדמה והיה כמובן גם בשר חזיר, אך נחמיה לא אכל זאת מעולם.
מפני שנחמיה ידע הרבה שפות, הוא היה במודיעין ואחר כך הוא היה גם בחבלה. אלו היו התפקידים העיקריים של נחמיה במהלך שירותו שם.                                  
כל הזמן הייתה תנועה בפרטיזנים. הם גם רכבו על סוסים וגם נעו רגלית. הרבה פעולות היו עם משקפות ובאמצעות צופים, ותפקידים אלה היו מאוד חשובים. הצלחת הפעולה הייתה תלויה בהן.
כל פעולות הפרטיזנים היו מחושבות ומתכוננות, והרבה מהן היו בלילה.
למרות שפעילות הפרטיזנים הייתה מאוד מסוכנת, נחמיה היה מוגן בחברתם.

החזרה למורדים הצ'כים והפציעה:

אחרי כשנה וחצי בפרטיזנים חזר נחמיה למורדים הצ'כים, והם נשלחו לפולין לפעולה מסוכנת. בדרך לשם הוא היה בקמספדולס, המקום שהשמידו את הוריו (עד כמה שהוא הבין אחר כך מהגויים שסיפרו לו). לאחר מכן הם הגיעו לצ'רנוביץ ומשם לסטקורה, שם הם גייסו הרבה יהודים. בהמשך הם הגיעו לקרוסנו בקרפטים, ושם הייתה פעולה גדולה שביצעו. הם היו צריכים לעלות בלילה לקרפטים והגרמנים החלו לירות עליהם מלמעלה ארטילריה כבדה. במקום היו הרבה הרוגים והיה זה מבצע ממש בלתי אפשרי. נחמיה עלה ופתאום נחתה פצצה לידו. הוא נפגע מההדף של הפצצה וכוסה בתוך האדמה. הוא קיבל מההדף שיתוק ולא יכול היה לדבר ולשמוע. לקחו אותו לביה"ח למוסקבה ושם עשו לו בדיקות. בהתחלה הם חשבו שהוא "עושה את עצמו" אבל אחרי זה הם הבינו שהוא באמת נפגע. היה שם רופא יהודי והוא נתן לנחמיה תפילין ואוכל כשר. נחמיה רצה להתאבד אבל הרופא לא אפשר לו. כך הוא היה שם כשמונה חודשים. לילה אחד, בפסח, נחמיה חלם שאביו מדבר אליו ואומר לו שהכל יהיה בסדר. אז, נחמיה התעורר מזיע והתחיל לשמוע ולדבר. הוא רץ אל הרופא לומר לו, אבל הרופא אמר לו שלא יגלה על כך כדי שלא ייקחו אותו שוב לחזית. נחמיה הסכים, אבל, כששמע שהמורדים הצ'כים נלחמים, הוא נפרד ממנו ושוב בא לעזור למורדים הצ'כים.
 זה כבר היה הסוף של המלחמה.

סוף המלחמה:

בסוף המלחמה נחמיה הלך לפראג. שם היה ארגון של הצלב האדום שריכז את כל הניצולים, ונחמיה חיפש מכרים. משם הוא נסע לבודפשט אשר גם שם היה מרכז של הצלב האדום. שם הוא פגש את סבא רבתא שלי, רחל קסט. ב-1945 רחל ונחמיה התחתנו בג'יטניצה בפראג, חצי שנה לאחר שנפגשו בבודפשט.
ב-1946 הם הולידו את סבתא שלי מצד אבא, חנה איצקוביץ.
נחמיה היה קצין גבוה בצבא הצ'כי. הוא פתח יחד עם גוי חנות לממתקים ולשוקולד בפראג. הוא רצה שהם יעלו לארץ ישראל מאחר ויהודים צריכים לחיות בארץ ישראל ולא בין גויים. לכן, הם נסעו לבוקרשט ומשם לקחו את האוניה טרנסילבניה לנמל חיפה.
לבסוף, ב-1949 בחג פורים הם עלו לארץ ישראל ליישוב באר יעקב. הם נשארו בבאר יעקב עד פסח. אז, לקחו אותם לצפריה, שם הם גרו בבתי ערבים נטושים. בבתים אלו לא היו בלטות או חלונות. הם קיבלו כמה תפוחי אדמה, 3 מיטות, 3 שמיכות, 3 מזרונים, ושתי פתיליות.
ב1954 הם עברו לצפריה החדשה, שם הם קיבלו בית עם שירותים, מים ולאחר חודש גם חשמל.
ב-1950 נולד להם ילד שני, משה איצקוביץ. נחמיה עבד כשומר בפרדסים כשהוא רכוב על סוס. רחל התחילה לעבוד בצרכניה בכפר חב"ד ב-1964. לאחר מכן, נחמיה התחיל לנהל בית חרושת למשקאות קלים ברמלה. בהמשך, הוא התחיל לעבוד במשאית של חברת השקם.
בנובמבר 1969 הם עזבו את צפריה אחרי 20 שנה ועברו לעיר בני ברק, שם הם גרו כל השנים.

סבא רבא שלי, נחמיה, נפטר עקב מחלת הסרטן לפני שנולדתי, בנובמבר 1994.
לצערי, סבתא רבתא שלי, רחל, חלתה בדמנציה, ונמצאת כיום במצב סיעודי בבית אבות בכפר סבא. אני עוד הצלחתי להכיר את סבתא רבתא רחל לפני שחלתה והייתי מבקרת אותה כשהייתי קטנה בביתה בבני ברק.

דברי סיום:

כאשר אני חושבת על כל מה שעבר על אנשים כמו סבא רבא שלי נחמיה, ועל אנשים שהיו במחנות וכדו', אני לא מסוגלת לעכל כיצד הם הצליחו להחזיק מעמד כל כך הרבה פעמים כשהם עומדים מול המוות.

סבא רבא נחמיה איבד את כל משפחתו בשואה חוץ מ- 2 אחיות שנשלחו עוד לפני המלחמה לבלגיה וצרפת וכך הם ניצלו.

כאשר אני שואלת את אבא שלי, גלעד, ואת סבתא שלי, חנה, כיצד זה השפיע עליו מבחינה הלכתית, הם עונים לי שזה רק חיזק אותו. כל מה שחיזק אותו במשך השנים, כל הסבל הזה שהוא עבר, זה המצוות והאמונה וזה הנחה אותו לאורך כל דרכו.

סבא רבא נחמיה חיי את חייו לאחר השואה כאדם דתי וניהל אורח חיים דתי והנחיל את האמונה וערכי הדת לילדיו ולמשפחתו.

אני מקווה שהעבודה הזו המחישה, על קצה המזלג, מה עבר סבא רבא נחמיה, אירועים אשר ברור כי אם לא היית שם אינך מסוגל להבין.

אני רוצה להודות לאבא שלי ולסבתא שלי אשר סייעו לי להכין את העבודה הזאת, שהמחישה לי דברים שלא היה בכוחי לדמיין לבד.
כמו כן, אני רוצה להודות לסבא רבא שלי, נחמיה שגרם לי להתגאות ביהדות שלי ולהתגאות בו, על כך ששרד את הנורא מכל והצליח להתחתן, לעלות לישראל, להקים משפחה ולהתיישב בישראל.

                                      - סוף-