החיים לפני עליית הנאציזם:
רחל איצקוביץ נולדה בספטמבר 1926 בראש השנה. היא נקראה בשם רחל קסט.
היא נולדה בעירה "טרנובה", בצ'כוסלובקיה, שם חיו סבא וסבתא שלה מצד אמא. הוריה היו יוסף והלנה קסט אשר השתייכו לחסידי ויז'ניץ'. שנה וחצי אחרי שרחל ואחותה גולדה נולדו, עזבו הוריה לעיירה קניגספלד שבגבול גרמניה. רחל נשארה עם סבא וסבתא שלה בעיירה טרנובה, שם למדה בבית ספר צ'כי-גרמני. לסבא שלה הייתה מסעדה גדולה ליד הרכבת שנוסעת מאזור קצ'ובה עד לעיירה קניגספלד. במסעדה היו גם חדרי לינה לאורחים, ומזה הם התפרנסו באותה התקופה. היו 6 חדרים בביתם שהיה מחובר למסעדה, שניים שלהם ואת השאר השכירו. סבתא שלה ששמה היה בלומה, בישלה ארוחות בשביל כולם. היו לה שתי משרתות שעזרו לה- יהודייה שדאגה לכשרות וגוייה שעזרה בשבת. אזור ק'צובה היה בערך 50 קילומטר מהעיירה טרנובה.
סבא שלה לא היה דתי. הוא היה בן אדם פשוט ולא בעל השכלה מיוחדת. הוא נלחם במלחמת העולם הראשונה, יחד עם אביו. שניהם נפצעו. סבא שלה, שקראו לו אריה ציק נפצע ברגלו, וסבא רבה שלה שקראו לו אפרים ציק איבד יד. רחל דאגה לשלומו של הסבא רבא שגר בסביבה והביאה לו אוכל שלוש פעמים בשבוע.
באזור בו חיו היו שדות, שם גידלו אגסים, שזיפים, תפוחים וירקות. בבית הספר שבו למדה, למדו בנים ובנות יחד עם גויים. הם למדו דת, אידיש, קרוא וכתוב. ללמוד בבית ספר היה חובה על פי חוק, לפחות פעמים בשבוע. בבית הם דיברו אידיש ובבית הספר צ'כית. רחל ידעה גם רוסית כי העיירה שלה גבלה בגבול רוסיה ולכן היא שמעה הרבה רוסית בסביבתה. הוריה דיברו גם גרמנית כי הם גרו בקניגספלד שגובלת בגרמניה.
היא וחבריה שיחקו במה שהיה להם. לכשנוסדה, עד שנוסדה תנועת בני עקיבא אליה היא הצטרפה, ותנועת הנוער הזאת העניקה לה מסגרת חברתית שהייתה חסרה לה באותה התקופה. בבני עקיבא דיברו איתם על ארץ ישראל. כשסבא שלה היה נותן לה לירה, שזה היה אז בערך כמו קרונה צ'כית, היא יכלה לצאת לרקוד 5 פעמים עם חברותיה. היו לה חברות יהודיות וחברה גויה אחת שגרה בבית מול סבא שלה. אביה של הילדה הגויה היה מנהל תחנת הרכבת ולכן הן הכירו. בפסח הם הזמינו יין מירושלים שנקרא "יין ירושלים". הייתה להם חצר גדולה עם ברווזים, עופות, 2 פרות, כלב וכמה חתולים. הכלב שמר בלילה מפני גנבים. לאחר שסבתא שלה נפטרה, סבא שלה התחתן שוב ובגלל חילוקי דעות שהיו לה עם אשתו החדשה, היא עברה לקניגספלד לגור עם הוריה ואחיה החדשים. היו לה בסך הכל 8 אחים: גולדה, פרידה, פצ'י, קלרה, דודי, ארני, אפרים, ובלומה.
אביה למד בלילה ועבד ביום. הוא היה גבר יפה, גבוה, סוחר, מבריק, קפדן ועקשן. הוא היה הצעיר מבין אחיו. אמא שלה הייתה שקטה, ללא השכלה ועשתה את כל משימות הבית. היא הייתה בת יחידה. גם להוריה הייתה מסעדה, קטנה יותר אך מספקת. בקניגספלד הייתה משטרה צ'כית, רופא, בית מרקחת, שוחט ורופא שיניים. היו שני בתי כנסת ראשיים וכל חצי שנה בא לעיירתם רב ראשי להתאכסן. כל השירותים של היהודים היו שם. בקניגספלד היא הלכה פעם ראשונה לקולנוע. בבית הוריה היו 5 חדרים.
החיים לאחר עליית הנאציזם :
האנטישמיות באזור שבו גרה, חבל קרפטוס בהרי הקרפטים, החלה רק כשההונגרים נכנסו. ב-1939 גירשו הנאצים את הצ'כים והביאו את ההונגרים לאזור במקומם. כשהיה השלטון הצ'כי בשלטון זכו היהודים ליחס טוב מצד האוכלוסייה והממשלה. ליהודים גם היה בסיס כלכלי טוב ולכן הם אהדו את השלטון הצ'כי. נורסנוצ'ה, היה האזור שבו היא גרה, שכןששכן במזרח חבל הקרפטוס ושימש כמרכז אזורי חשוב עם מוסדות ממשלה.
רחל הלכה לבית הספר רק עד שנת 1941 מכיוון שמאותה שנה נאסר על יהודים ללכת לבית הספר. אביה חלה בסוף 1941 ולכן נסע לבודפשט. ב1942 נאלצו לסגור את המסעדה שלהם. לאחר מכן הם ברחו בלילה לאזור של סבא שלה שוב, כי משם הוציאו את רוב היהודים ולכן היו הרבה דירות פנויות. הם עברו לדירת השלושה חדרים שהורישה להם סבתא שלה ושם פגשו את אביה שוב. את דירתם הישנה הם אפילו לא מכרו. כל מה שהם לקחו לדירה החדשה היו מיטות כדי שיהיה להם על מה לישון. הם נשארו שם יחד עם סבא שלה ואשתו עד פסח 1944. בדירה הישנה היה צפוף והיה מחסורחוסר גדול במזון מה שהקשה על שהותם והרבה את המתח בו חיו. פעם אחת הם שילמו לגוי שיחביא אותם. הוא אכן הסכים להחביא אותם בבונקר שלו ליומיים בתמורה לסכום כסף גדול. בבונקר הם היו יחד עם דוד שלה, אשתו ואחת מילדיהם. שני האחים של הילדה של דוד שלמה נשארו עם הסבתא שלהם ובסופו של דבר נשלחו למשרפות.
הגטו מטסלקהמטלסקה ומחנות ההשמדה אושוויץ, רבן ברוק וברט:
יום אחרי פסח 1944 המשטרה הגרמנית וההונגרית הוציאו אותם מבתיהם והעמיסו את כל היהודים שנשארו בעיירה על משאיות ורכבות. הגרמנים הזהירו אותם לא להחביא רכוש ולמסור את כל מה שיש להם לגסטאפו. רחל ומשפחתה החביאו קצת זהב וכסף במרתף ביתם אך לאחר המלחמה, הכסף והזהב לא נשאר.
הרכבות לקחו אותם מהעיירה טרנובה לגטו "מטסלקה", אליו נשלחו גם כל יהודי הכפרים שמסביבם. לפני שלקחו אותם אמא שלה אפתה עוגיות כי הם חשבו שלוקחים אותם לעבודה. הם לא חשבו שזהו ניסיון להשמדת העם היהודי. הם גם לא ידעו על מה שקורה ליהודים מסביבם כי הם לא שמעו רדיו או קראו עיתונים.
בגטו לא היו חיים אנושיים- לא היו שירותים, אוכל או מים. הם חויבו ללבוש בפעם הראשונה את הטלאי הצהוב בגטו. הגטו היה סגור ותמיד הייתה שמירה בתוכו ומחוץ לו. אביה יצא לעבודות מחוץ לגטו מספרכמה פעמים. בגטו מטסלקה הם היו 6 שבועות ואז באו הגסטאפו והמשטרה ההונגרית לקחת אותם לרכבות שנסעו לאושוויץ. הם נסעו כ-5-6 שעות ברכבת שהייתה מיועדת להובלת פרות. היה קצת מים ברכבת וחלון קטן עם סוגר. אביה אמר לרחל ולאחיה ברכבת שכולם יתפללו תפילת וידוי עכשיו כי אנחנו הולכים להשמדה. הוא הרגיש את זה.
בתחילת שבועות הם הגיעו לאושוויץ, עם הרגשה כי הם הולכים לעבודה כפי שנאמר להם. הגרמנים החלו להפריד גברים, נשים ואימהות עם ילדים. אביה הופרד מהם, ואמה עם 6 מאחיה הופרדו ממנה. אמה וששת אחיה הקטנים נשלחו למשרפות. רחל הבכורה בת 17, אחותה גולדה בת 16 ופרידה בת 15, נשארו לבדן. הגרמנים אמרו להן שאימא שלהן הלכה לעבוד. אז החלו להוריד להן את השערות והבגדים, ובמקומם הביאו להן את כותונת הפסים. באושוויץ היו הרבה גדרות, מגדלי שמירה, בלוקים, ובעיקר ריח של בשר שרוף.
אחותה פרידה שראתה את אמא שלהן נכנסת לדלת קטנה שנסגרה אחריה, רצה לכיוון הדלת עם בכי. לפני המלחמה פרידה הלכה לכל מקום שאימא שלהן הייתה הולכת, ולכן לה היה הכי קשה להיפרד.
אך לפני שהגיעה פרידה לדלת עצר אותה גרמני אחד ונתן לה סטירה או בעיטה, והיא נותרה בחוץ.
בצריף שלהן הייתה מיטה של 3 קומות ובכל קומה ישנו 4 בנות, בלי מזרונים. בצריף אחד היו בסביבות ה-200 בנות.
כל אחד קיבל כף למרק ומסרק כינים.
פעם אחת לפני שהוציאו את הגברים מהמחנה, הן ראו את אבא שלהן ורצו אליו בשמחה. הוא אמר להן לא להיפרד כי אין מי שישמור עליהן ושאימא שלהן איננה עוד. הוא עבד קצת במטבח והצליח להביא להן נקניק. מאז הן לא ראו אותו יותר. לאחר המלחמה הן גילו מחבר של אביהן שהיה איתו, שהוא עבר לדכאו, ומשם לברגן בלזן. בגלל הגירוש מהמחנות ליער הוא נפטר כמעט יום לפני השחרור, מרעב. הוא עישן הרבה ונתן את כל האוכל שהיה לו בשביל סיגריות. הוא ואמא שלהן מתו בגיל 42.
לאחר כמה ימים באושוויץ לקחו את אחותם גולדה לעבוד במטבח ולכן היא קיבלה מספר. היא הצליחה בזכותבגלל עבודתה במטבח כל פעם להבריח עוד קצת אוכל. מספר משמעותוהיה אומר חיים, לעוד קצת זמן, כי יש לך עבודה. לרחל ולפרידה לא היה מספר.
מסביבם דיברו האנשים שנשארו באושוויץ מהקמתו, כי העשן מהארובות הוא ההורים שלהם. אנשים אלו היו כמו אבן, כי סבלו יותר מידי זמן. באושוויץ היו גם כמה צוענים ומתנגדים לשלטון.
כל יום ראשון הייתה סלקציה של בנות עם מנגלה. הן עמדו ערומות מולו ואלו ששם את השוט שלו עליהן היו נשלחות למשרפות.
פעם ביום היו נותנים להן מרק, ובבוקר נתנו להם קפה מר או תה יחד עם שתי פרוסות לחם. היה ברז שתייה שממנו יכלו לשתות מים.
לאחר כמה חודשים באושוויץ לקחו את גולדה אחותם למחנה אחר בלי שידעו על כך, כדי שתעבוד בבית חרושת. רק לאחר המלחמה נפגשו שוב שלושת האחיות. רחל ופרידה נשארו למשך תקופה של עוד 5 חודשים באושוויץ, עד נובמבר 1944.
אז לקחו את שתיהן למחנה עבודה רבן ברוק, שם הן היו שבועיים שלושה. שם היה קר מהרגיל ולכן הן קיבלו גם מעיל.
משם, לקחו אותן למחנה עבודה שבו היה בית חרושת של חלקים אוויריים. קראו למחנה ברט, והיו בו בסביבות ה-200 בנות יהודיות, פולניות, רוסיות וצועניות.
רחל עבדה בלילות ולכן קיבלה תמיד עוד פרוסת לחם. פרידה עבדה ביום. במחנה זה היו להם תנאים יחסית טובים יותר כי היה להם יותר אוכל וגם מקלחת.
ביערות:
ב-20 באפריל 1945 הן גורשו מהמחנה והחלו ללכת ברגל ביערות. הן הלכו והתקרבו לעיר ריבניץ בגרמניה. הן קיבלו נעלים שבהן שמו סמרטוטים כדי שרגליהן לא יקפאו מהשלג. הן הלכו בין גופות של גברים מצעדות המוותמוות. כאשר הן הגיעו ליער בו היה פחות שלג הן מצאו בפחי הזבלפחי זבל שסיפקו להן מעט אוכל. לאחר צעידה זו נותרו כ- 30 בנות. במקום זה הן נשארו לישון, וכשקמו בבוקר הן ראו דגלים לבנים וכך הבינו כי המלחמה נגמרה.
סוף המלחמה:
לאחר רבע שעה בערך הגיעבא אופנוע עם 3 רוסים שהודיעו להן כי הן משוחררות. כולן התחילו לצעוק ולבכות משמחה. אך, השמחה הייתה קצרה.אך הרוסים אנסו את כל הבחורות שנותרו. כשהגיעועד שהגיעו האמריקאים הם החלושהחלו לחלק להן אוכל, ממתקים ובעיקר שוקולד אמריקאי. הם לקחו אותן לעיר ריבניץ שם הבנות נשארו שבוע בבתי הגרמנים. תושבי העיר הגרמנים ברחו מהעיר לפני שכוחות הברית פלשו לתוכה. אז הן התחילו ללכת עד לעיר נויברודנבורג, שהייתה עיר לאיסוף ניצולי שואה. בעיר זו היו ניצולים מכל גרמניה. היא נכבשה על ידי האמריקאים ולכן הניצולים קיבלו אוכל, ביגוד ומעט טיפול רפואי. לאחר כשבוע,עוד שבוע כל אחד חזר למדינה ממנה בא במקור. הן חזרו לצ'כיה, לפראג.
לאחר פראג רחל ופרידה נסעו לבודפשט, שם הן פגשו את גולדה באמצע הרחוב. בנוסף, שם הן שמעו שאביהן מת ביער, וכי קברו אותו שם כבר נקברו. חוץ מזה שם רחל, סבתא רבתא שלי פגשה את בעלה, אלכסנדר (נחמיה) איצקוביץ-שכטר.
החיים שאחרי המלחמה:
ב-1945 רחל ונחמיה התחתנו בפראג, חצי שנה לאחר שנפגשו בבודפשט.
ב-1946 הם הולידו את סבתא שלי מצד אבא, חנה איצקוביץ. סבא רבא נחמיה היה קצין גבוה בצבא הצ'כי. הוא פתח יחד עם גוי חנות לממתקים ולשוקולד בפראג. סבא רבא נחמיה רצה שהם יעלו לארץ ישראל מאחר ויהודים צריכים לחיות בארץ ישראל ולא בין גויים. לכן הם נסעו לבוקרשט ומשם לקחו את האוניה טרנסילבניה לנמל חיפה.
לבסוף, ב-1949 בחג פורים הם עלו לארץ ישראל ליישוב באר יעקב. הם נשארו בבאר יעקב עד פסח. באותו ערב הייתה הפעם הראשונה שבה רחל אכלה קניידלך. אז לקחו אותם לצפריה שם הם גרו בבתי ערבים נטושים. בבתים אלו לא היו בלטות או חלונות. הם קיבלו כמה תפוחי אדמה, 3 מיטות, 3 שמיכות, 3 מזרונים, ושתי פתיליות. ב1954 הם עברו לצפריה החדשה, שם קיבלו בית עם שירותים, מים ולאחר חודש גם חשמל.
ב-1950 נולד להם ילד שני, משה איצקוביץ. סבא רבא נחמיה עבד כשומר בפרדסים כשהוא רכוב על סוס. רחל התחילה לעבוד בצרכניה בכפר חב"ד ב-1964. נחמיה התחיל לנהל בית חרושת למשקאות קלים ברמלה. לאחר מכן הוא התחיל לעבוד במשאית של חברת השקם. בנובמבר 1969 הם עזבו את צפריה אחרי 20 שנה ועברו לעיר בני ברק, שם הם גרו כל השנים.
כיום:
סבא רבא שלי, נחמיה, נפטר עקב מחלת הסרטן לפני שנולדתי, בנובמבר 1994.
לצערי, סבתא רבתא שלי, רחל, חלתה בדמנציה, ונמצאת כיום במצב סיעודי בבית אבות בכפר סבא.
אני עוד הצלחתי להכיר את סבתא רבתא רחל לפני שחלתה וביקרתיוהייתי מבקרת אותה כשהייתי קטנה בביתה בבני ברק.
תודות:
אני רוצה להודות לאבא שלי ולסבתא שלי אשר סייעו לי להכין את העבודה הזאת. העבודה הראתה לי על קצה המזלג אירועים שלא היה בכוחי לדמיין מעולם.
יותר מכל אני רוצה להודות לסבתא רבתא שלי, רחל שהראתה לי באמצעות עבודה זאת את האומץ, הנחישות וכוח הסבל שיש לה. היא עברה דברים שלא ניתן לדמיין ואני גאה בה בכל מה שהיא עשתה אז והיום. היא הראתה לי את היהדות מצד אחר אשר גורם לי להתגאות בהיותי יהודייה, השייכת לעם היהודי. רחל הצליחה לשרוד את אושוויץ, רבן ברוק וברט, להוליד 2 ילדים, לעלות לארץ ישראל, להתיישב בארץ ולראות את משפחתה הולכת וגדלה מחדש.
