מחנה עבודה טרנסניסטריה. נמצא בחבל ארץ בדרום מערב אוקראינה, בין הנהרות הבוג ודניסטר, בין הים השחור והעיר מוגילב פודולסקי. לפני המלחמה אזור זה היה בשליטת ברית המועצות.
מלכה נולדה ב – 15 בספטמבר בשנת 1934, בעיר אדג'וד שברומניה לבית משפחת זינגר. אביה שמעון, התפרנס מעבודת כפיים, הוא היה מכין פרסות לרגלי סוסים. אימה רבקה, היתה עקרת בית. מלכה היתה הבת הבכורה במשפחתה. משפחתה הרחבה מצד האב היו דתיים מאד ושימשו בתפקידים דתיים מרכזיים בקרב הקהילה היהודית באדג'וד, דוד אחד היה מוהל דוד אחר היה חזן בבית הכנסת. בשנותיה הראשונות, רוב הזמן מלכה בילתה בבית סבא וסבתא מצד אביה.
באחד הימים, בהיותה בת 5 שנים, מלכה שמה לב שסבתא ואימא מתלחששות והן נראות מודאגות. היא הקשיבה לשיחתן ושמעה את סבתא אומרת לאימה שהחיילים מתקרבים, המלחמה מתקרבת לעיר והאזור מתחיל להיות מסוכן. אימא הסכימה איתה ואמרה שתדבר עם שמעון, בעלה, ויחליטו מה לעשות.
באחד הימים לאחר מכן, בהיותה אצל סבתא, הגיעו אימה, אביה ואחותה התינוקת בת שנתיים וחצי ולקחו אותה משם. הוריה אמרו שלא כדאי להישאר יותר בעיר ולכן החליטו לעבור לבית אחר בעיר אחרת. הם עברו לגור בצד השני של רומניה, הצד הקרוב לגבול עם רוסיה. בהמשך התברר לה שעברו לגור באוקראינה.
באוקראינה הם התגוררו בבית מסתור, בית של משפחה נוצרית אשר הסכימה להסתיר אותם אצלה. באותה עת ביישוב זה היה מקובל מאד שמשפחות נוצריות שמרו והסתירו בבתיהן יהודים רבים, משפחות שלמות או ילדים בודדים, ללא כל תמורה.
בזמן שהסתתרו בבית המשפחה הנוצרית היו שומעים מעת לעת כי חיילים גרמנים עוברים בסביבה. הם חשו את הסכנה והפחד בכל פעם. חיי היום – יום התנהלו אך ורק בתוך הבית בצפיפות, במחסור ובפחד. המשפחה שהסתירה אותם דאגה לכל מחסורם, ככל יכולתה. הם התגוררו בבית המשפחה מספר חודשים. בחורף אחותה הקטנה, שאינה יודעת את שמה, חלתה בטיפוס. לא ניתן היה לגשת לרופא או לספק תרופות והאחות נפטרה מהמחלה. מלכה היתה קרובה מאד לאחותה הקטנה כיוון שהיתה הילדה - החברה היחידה שהייתה איתה. על מנת להגן על מלכה ולא לצער אותה, המשפחה הסתירה ממלכה את מות האחות וסיפרה כי לקחו אותה לטיול ארוך. שנים רבות מלכה כעסה על אחותה, שחשבה שהלכה לטיול, ובעצם נפטרה.
באחד הימים החיילים הגרמנים הגיעו לעיר ועברו מבית לבית לחפש יהודים שמסתתרים. הם הגיעו גם לבית המשפחה בו הם הסתתרו. מלכה היתה אז בת חמש וחצי – שש שנים. הגרמנים הוציאו אותם מהבית בצעקות ובדחיפות. הם הובילו אותה ואת הוריה למקום בו ריכזו את כל היהודים והיא זוכרת שצעקו בקול רם וללא הרף: מי שבריא לעמוד בטור בצד ימין ומי שחולה לעמוד בטור בצד שמאל. הם היו בריאים, לכן עמדו בטור הימני. לאחר שמיינו אותם לימין ולשמאל, העלו אותם לרכבות שהובילו אותם למחנה העבודה טרנסניסטריה.
במחנה העבודה טרנסניסטריה הפרידו את מלכה מהוריה. כך היה נהוג במחנה. מלכה נשלחה למחסן גדול בו היו עוד הרבה ילדים. רק בנות. במחנה העבודה היו הרבה מחסנים גדולים בהם התאכסנו ילדים רבים, ללא הוריהם. במחנה העבודה שררו תנאים פיזיים קשים מאד. התקלחו פעם בשבוע באמצעות צינור ממנו זרמו מים קרים. קיבלו ארוחה אחת ביום, שלרוב הייתה קליפות של תפוחי אדמה או מאכל מוזר, שעד היום אינה יודעת מהו. נאמר לה שהוא הוכן מאבקת ביצים. רוב הילדים ישנו על הרצפה הקרה ללא שמיכות ולמעט מהילדים, ברי המזל, היו מיטות עץ קשות. הביגוד היה מועט, בלוי ולא תאם את מידותיהם. במחסן בו שהתה היו בנות בגילאים 3 – 4 שנים ועד גיל 10 שנים. הבנות במחסן עזרו ושמרו אחת על השנייה. מלכה לא זוכרת קשר מיוחד או קרוב עם ילדה כלשהי. הייתה שמועה במחסן כי לפעמים באים ולוקחים בנות לרופאים שעושים עליהן ניסויים מכאיבים ומסוכנים. תמיד היה לה פחד גדול שיום אחד יבואו ויקחו אותה. היא כל הזמן ראתה בנות סביבה שלקחו אותן לעשות עליהן ניסויים. במחסן מלכה הייתה עדה לסבל גדול, צער וכאבים של הבנות. רוב הזמן הן היו רעבות, עייפות, היה להן קר מאד ועצוב. מי שחלתה לא טופלה ולרוב לא שרדה את המחלה ומתה. מלכה שהתה במחנה העבודה מספר חודשים, כשנה אחת.
מבחינת מלכה, המלחמה הסתיימה כאשר נכנסו החיילים הרוסים למחנה העבודה ושחררו אותם. מלכה לא זוכרת שהיו תחושות של שמחה על סיום המלחמה. כולם, קטנים וגדולים, היו בייאוש גדול וכבר לא האמינו לכלום. היו הרבה אבדות של בני משפחה קרובים, צער ואנשים תשושים, נפשית וגופנית.
לאחר שחרורם ממחנה העבודה, מלכה פגשה את הוריה ויחד הם חזרו לעיר מגוריהם אדג'וד שברומניה. הם מצאו את ביתם שננטש. הבית כמו כל הבתים האחרים של היהודים האזור היה ריק. לא פלשו אליו, אבל כן הבית נפרץ וכל הרכוש נבזז. הם חזרו לגור בבית ואליהם הצטרפו האחים והאחיות של אבא שמעון. גם הם היו ניצולים של אותו מחנה עבודה. לאחר מספר שנים נולדו שני אחיה יעקב ולאחריו אלי. כאשר אחיה יעקב היה בן שנתיים, הוריה שמעו הוריה על אנייה של עליית הנוער המיועדת להגיע לארץ ישראל. ההורים, שרצו לאפשר לילדתם סיכוי לחיים אחרים, שלחו אותה לבד עם הנוער לארץ ישראל. מלכה היתה בת 13 - 14 שנים.
מלכה הגיעה לארץ על אניית המעפילים. אינה זוכרת את שמה. האנייה הגיעה סמוך לחוף בחיפה והבריטים לא הרשו להם לרדת וגרו את האנייה לקפריסין. מלכה שהתה בקפריסין כ – 10 חודשים יחד עם כ – 500 בני נוער נוספים אשר הגיעו באניות ולא אישרו להם להיכנס לארץ. מוסדות שונים תרמו להם אוכל, בגדים וציוד.
לאחר כ – 10 חודשים ניסו שוב להגיע לארץ באנייה והפעם הצליחו. הם הגיעו לבית עולים בחדרה. משם לקחו אותה יחד עם בני נוער נוספים לקיבוץ דגניה א'. בקיבוץ שובצו כולם בעבודות השונות כמו חקלאות, תחזוקה. חברות של מלכה היו גדולות ממנה בשנתיים ולכן כאשר הגיע זמן גיוסן לצבא, מלכה שיקרה לגבי תאריך הלידה שלה ואמרה שהיא גדולה בשנתיים (בגיל חברותיה) כך היא גויסה לצבא יחד עם חברותיה.
לאחר 5 שנים הוריה עלו לארץ יחד עם אחיה והם נפגשו. תחילה הוריה הגיעו לחדרה ומשם עברו להקים את מושב חניאל. מלכה חזרה לגור בדגניה א' ולעיתים היתה מגיעה לבקר את הוריה ואחיה, אותם כמעט ולא הכירה. מלכה פגשה בקיבוץ את ז'אק ולאחר מספר חודשי חברות התחתנה איתו בהיותה בת 21. רוב שנות עבודתה היא עבדה בעסק הפרטי שהקים ז'אק בתחום התפירה. היא היתה תופרת בעצמה ואחראית על צוות של תופרות. בשנת 1959 עברו לגור ברמת גן, שם הם גרים עד היום. נולדו להם 4 ילדים. הצעיר מבינהם, יוחנן, נשוי לאחות של אימי.
