יצחק קזס בן דניאל הוא סבא רבא שלי ז"ל.
תאריך לידה: 1908
תאריך פטירה: 4.3.1984
מקום לידה: קומוטיני, יוון
מקום פטירה : תל אביב, ישראל
עיסוק: רואה חשבון
מקום מגורים במהלך המלחמה: סופיה בולגריה, לאחר מכן כפרים בבולגריה
ניצל מרצח עם במלחמת העולם השנייה.
יצחק קזס, היה מבני משפחת קזס שככל הנראה הגיעה מהעיר קזס, אוביאדו בספרד (1400). המשפחה לקחה את השם קזס לאחר גירוש היהודים מספרד בשנת 1492. לכן מקור אחד לשם נובע משם העיר בה גרו בספרד. מקורו השני של שם המשפחה נובע מפרוש המילה קזס בספרדית, פירושו בתים. הייתה זו בזמנו משפחה עשירה ביותר עם קזות רבות (בתים רבים). משפחות קזס נדדו לצפון איטליה, סלוניקי, צרפת ואיזורים אחרים. את השם קזס אייתו מחדש לפי צורת הכתיבה בארץ החדשה שאליה הגיעו.
הייתה זו משפחה איטלקית מורחבת מאוד אשר כללה בתוכה מלומדים, רופאים ורבנים. חלקם חיו בפררה וחלקם הגרו לתורכיה ופלסטינה.
יצחק קזס, סבא רבא שלי, נולד בקומוטיני יוון. ככל הנראה, הגיעה המשפחה לשם בעקבות דוקטור "קזס" שהשתייך לצבא נפוליאון ונשלח למצרים בשנת 1800. הוא התבקש להגיע ליוון כדי לטפל בבתו של מושל סלוניקי (בזמנו הייתה סלוניקי חלק מהאימפריה האוטומנית). הרופא נשאר שם והקים את משפחתו בעיר קומוטני.
קומוטיני היא עיר בחבל טראקיה, צפון מזרח יוון. העיר נמצאת במרכז מסחרי בין תרבויות שונות. משפחת קזס גרה בעיר קומוטיני. הייתה זאת משפחה מאוד גדולה. אבי המשפחה, דניאל קזס, נולד ב-1851 באיטליה. מאיטליה עבר לקומוטיני. לא ידועה הסיבה שבגללה נדדה המשפחה ליוון. הוא נישא לרחל, ונולדו להם 8 ילדים: אברהם (1880), אסתר (1884), ישראל (1887), לאה ושרה (1892), שמואל (1902), פורטונה (1902) וסבא רבא שלי- יצחק (איזק) (1908).
היו להם בני דודים רבים בקומוטיני. לכולם היו משפחות עם מספר גדול של ילדים. יצחק קזס, כמו גם אחיו, למד ב"אליאנס". בנוסף ליוונית, ידעו בני המשפחה לדבר תורכית, ספרדית (לדינו), בולגרית וכמובן צרפתית. מכיוון שהיה פער גילים בין האחים , יצר הדור הצעיר לבית משפחת קזס , ובינהם גם יצחק, קשרי חברות עם האחיינים של האחים הבוגרים.
במלחמת הבלקן הראשונה, כוחות בולגריה לכדו את העיר, אך נכנעו במלחמת הבלקן השנייה ב- 14 ביולי, 1913. בתקופה זאת, קומוטיני הוכרזה כעיר הבירה של תרס. ב-1919, קומוטיני הוחזרה ליוון.
כשסיים יצחק את לימודיו, החליטו הוא ושני אחיו: שמואל ואברהם ואחותו לאה (ליזה) לעבור לסופיה בולגריה. הם ראו שם סיכוי לעתיד כלכלי טוב יותר. בנוסף בבולגריה היחס אל היהודים היה כאל שאר האוכלוסייה. רוב היהודים בבולגריה התחנכו בבתי ספר רגילים ולא יהודים, והאוכלוסייה המקומית לא התייחסה אל מוצאם. לכן היה כדאי לגור שם. יתר אחיו, ילדיהם והוריו המשיכו לגור בקומוטיני.
יצחק קזס ז"ל, סבא רבא שלי
ביוון המצב הפך לקשה יותר. בשנת 1941, נכבש חבל טראקיה על ידי הגרמנים והועבר לשליטת בולגריה. באותה תקופה הוחלו חוקי הגזע על היהודים. הם חויבו לענוד סימן היכר, לשאת תעודת זהות מיוחדת ולסמן את בתיהם. הדיבור ביוונית נאסר והיהודים חוייבו למסור רכושם לבנק הלאומי הבולגרי. יהודים מקומוטיני נמלטו לסאלוניקי ולאתונה. בפברואר 1943 החליטו הבולגרים לבודד את יהודי טראקיה משאר האוכלוסיה ולרכזם במחנות זמניים, כדי למסרם לידי הגרמנים בבוא הזמן. פניות של משלחת יהודים לשלטונות לא הועילו ובראשית מרס 1943 פרצו שוטרים בולגרים לבתי היהודים בקומוטיני ריכזו אותם בעיר והעבירום למחנות הריכוז הזמניים בבולגריה. ב- 22 וב- 23 לחודש הועברו כל יהודי מקדוניה וטראקיה מן המחנות לאניות בנמל לום (LOM ) על הנהר דנובה, במטרה להביאם לוינה וממנה לשלחם ברכבות למחנות ההשמדה.
יצחק עם אחיו שמואל (סמי) שגרו בסופיה, ניסו לעזור. עוד טרם תחילת הפרעות ביהודים הם שלחו להם מכתבים כדי לבקש מהם לעזוב את בתיהם ולהגיע לבולגריה. הם חשבו אולי הם יוכלו לעצור את הרכבת בנוסעה ולהציל את אמם רחל ואביהם דניאל. את אחיו ואחיותיו ואחייניו. דבר לא עזר. לא ניתן היה לעצור את הרכבת אשר הם הועלו עליה.
אחד מעדי הראיה אשר היה ברכבת והצליח לקפוץ ולהינצל במהלך הנסיעה סיפר שבקרון בו שהו בני המשפחה היו דחוסים כ-300 אנשים. נתנו להם לאכל דג מלוח כדי שיהיו צמאים עוד יותר. היה מחנק גדול ולא היה אויר או מים לשתייה. הרכבת נסעה שעות ארוכות. האם רחל והאב דניאל מתו עוד בזמן הנסיעה ברכבת, ונזרקו ממנה עוד טרם הגיעו לטרבלינקה.
בנוסף להם מתו או במהלך הנסיעה או במחנה יתר בני במשפחה. גם בני דודים רבים ממשפחת קזס הועלו על אותה רכבת ומצאו את מותם. חלקם במהלך הנסיעה חלקם בתאי הגזים בטרבלינקה.
משפחתו של סבא רבא שלי אשר נספתה בשואה
דניאל קזס (1851-1944)- אבי המשפחה
רחל קזס (1944 -?) אשתו
אסתר קזס (1884-1944), אחותו של סבא רבא שלי
שמואל קזס (1923-1944), בנה
שרה קזס (1925-1944), ביתה
ישראל קזס (1887-1944), אחיו של סבא רבא שלי
דניאל קזס (1924-1944), בנו
רחל קזס (1929-1944), ביתו
שרה קזס (1892-1944), אחותו של סבא רבא שלי
מטילדה קזס (1918-1944), ביתה
פורטונה קזס (1902-1944), אחותו של סבא רבא שלי
יהי זכרם ברוך.
בסופיה, בולגריה,נישא יצחק לאולגה (ילידת 31.8.1913 בפלבין, בולגריה)בשנת 1932 בסופיה ,בולגריה.
אולגה ויצחק ז"ל
אירוסין וחתונה
הם גרו ברח' ולאדיסקה 39, סופיה. יצחק עבד כרואה חשבון. נולדו להם 3 ילדים: אדי דניאל (על שם הסבא, אביו של יצחק) (1935-1941) נפטר מסקרלטינה בגיל 6. בלילה בו נפטר, נולדה סבתי לינדה (על שם הסבתא, אמא של אולגה) הבן השלישי שנולד לה היה אדוארד ב-1.12.1945.
יצחק (סבא רבא שלי, ז"ל) עם ביתו דידי (סבתי) בסופיה.
ב-1 במרץ 1941 הצטרפה בולגריה אל ההסכם התלת צדדי שבין גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית והאימפריה היפנית. ב-1943 החליטו לגרש את יהודי תרקיה ומקדוניה , מהלך שהביא לגירושם למחנה ההשמדה טרבלינקה, אולם מהלך זה נעשה בחשאי בבולגריה מכיוון שהייתה קיימת התנגדות בקרב העם הבולגרי ובקרב נציגיו בפרלמנט למהלכים אלו (משפחתו של יצחק ,סבא רבא שלי נרצחה כאמור בגרוש מקומו טיני , תרס לטרבלינקה). גם הכנסייה בבולגריה התנגדה לאורך כל המלחמה לצעדי השלטונות כנגד היהודים. "הסינוד הקדוש" (הגוף העליון של הכנסייה בבולגריה ) יצא כנגד "החוק להגנת האומה" ב-1940 ויזם תיקון בנוסח החוק שהקל במקצת על היהודים. במרץ 1943 כשנודעה התוכנית לגירוש היהודים נפגש המטרופוליט סטפן עם המלך ודרש ממנו לבטל את הגירוש תוך שהוא מאיים כי במידה והתוכנית תתממש, הוא הורה לפתוח את כל המנזרים לקליטת פליטים יהודים. באפריל 1943 נפגש המלך בוריס בברלין וסיכם איתו כי יהודי סופיה יגורשו אל כפרים וערי שדה בפרובינציות מרוחקות וזאת, כצעד מקדים לפני הגירוש למזרח. כך רצה המלך לנווט בין הלחץ מצד גרמניה ובין ההתנגדות הפנימית בבולגריה לתוכנית הגירוש. הגירוש אל הכפרים התבצע כמתוכנן ב-25 במאי, אך הגירוש למזרח נדחה שוב ושוב עד אשר הפך ללא אקטואלי.
נכון לזמן המלחמה, סבתי לינדה (אשר נקראה דידי למן היום הראשון שנולדה) הייתה הילדה היחידה בחיים. אחותה של אולגה, כלינה, נישאה לאחד השופטים הפשיסטים הבכירים ביותר בבולגריה. שופט נוצרי ממשפחת סטרסובה, אשר מתפקידו היה בתקופת מלחמת העולם השנייה לרשום את שמות היהודים אשר יגורשו אל מחנות הריכוז.
כאשר נישאה ישבה עליה המשפחה שבעה. אביה חיים הכריז שיותר אין לא בת. האחיות אשר היו קשורות אליה לא הורשו להשתתף בטקס החתונה, אך עמדו מחוץ לכנסיה כדי לראות את אחותם נישאת.
נישואיה של כלינה לשופט הצילו למעשה את בני משפחתי. הוא ביקש מאשתו כלינה שתיידע את אחיותיה שגורלם של היהודים בסכנה ועליהם להסתתר. אומנם בבולגריה המלך בוריס ניסה עד כמה שאפשר למנוע את כניסת הגרמנים ואת ההתאכזרות אל היהודים. אך הם כבר נאלצו ללבוש על בגדיהם את הטלאי הצהוב. אולגה ויצחק עם ביתם דידי (סבתי) כשהייתה בת שנה עברו לשנתיים לכפר בבולגריה בו התחזו לנוצרים. המשפחה שבה גרו הייתה נוצרית וידעה שהם יהודים אך הסכימה לארח אותם. יומיים לפני שעזבו לכפר, ארזו את המזוודות. באותו זמן המלך בוריס הכריז שהוא לא מסכים שיוציאו את יהודי סופיה למחנות ריכוז. למרות זאת מרבית יהודי סופיה ברחו. האחות כלינה מכרה את הדירה בסופיה כדי שיהיה להם כסף להתגורר בכפר. במקביל פנה יצחק סבא רבא שלי אל בני משפחתו אשר ביוון כדי שיברחו בזמן, אך כאמור ניסיונותיו נכשלו.
כשנתיים לאחר השהות בכפר, שבו אולגה ויצחק עם דידי סבתי אל סופיה. ב-1948 עם עליית יהודי בולגריה לישראל, עלו אף הם לארץ. בשנת 1948 החלו היהודים להתארגן למסע לארץ ישראל.
ב- 1948 עלו לארץ. סבתא שלי דידי ספרה כי "קודם נסענו ברכבת עד לקפריסין, עם אחותה של אמא שלי, טינקה ובתה שלי ועם אחיו של אבא שלי סמי, אשתו סטלה ובתו מרי. אחותה של אמי, כלינה, אשר נשארה בבולגריה, ליוותה אותנו בדמעות עד הרכבת. היא בכתה הרבה. הרכבת הייתה רכבת של חיות. היה מאוד צפוף שם, למעלה מ- 50 אנשים, לא היה מקום ישיבה, הם ישבו על הרצפה בצפיפות גדולה. אדוארד חלה באסטמה והיה צריך לקחת אותו לקרון הראשי עם אמא שלי". הם לקחו איתם רק 2 מזוודות עם בגדים. בקפריסין עלו לאוניות, אוניות עם שורות מדפים. הם שהו באוניה כשבוע שבועיים. יצחק התעלף מחוסר האוויר באוניה, והעלו אותו לסיפון העליון. הנסיעה ארכה כשבוע. הם הגיעו לחיפה. כשירדו חלקו כריכי ריבה וכולם התנפלו על האוכל כי היו מאוד רעבים. "זה היה נראה מעדן מלכים. התיזו עלינו, על כל העולים די.די.טי. כדי לחטא אותנו מחיידקים".
משם הועברו לבתי עולים בפרדס חנה. שם גרו שבועיים באוהל. אולגה, סבתא רבא שלי הייתה מוציאה את ילדיה דידי ואדוארד מחוץ לאוהל כדי לרחוץ אותם בדלי. מחוץ למחנה האוהלים היה בסיס צבאי שאליו היו הולכים כדי לקבל אוכל לפי כרטיסים שקיבלו מראש.
כעבור שבועיים חלק מהבולגרים עברו ליפו. משפחתה של סבתי עברו לרמלה כי אמרו להם ששם אפשר להשיג דירות. הם הגיעו לרמלה, כל אחד פלש לדירה שהוא מצא. הם פלשו לדירה אשר "עדיין היו תלויים בה הבגדים של האנשים, תמונות של בעלי הבית. כל אחד רץ לבתים אחרים למצוא רהיטים וכלים אשר חסרים לו". בחצר הבית היו עצי בננות.
פעם בשבוע היו הולכים לבסיס הצבאי ברמלה כי הייתה חלוקת אוכל. אף אחד בסביבה לא ידע עברית, סבתא שלי מיד נכנסה לבית ספר עממי, כתה א'. אדוארד נכנס לגן, ובכה כל הזמן.
הם גרו באותו בית בחצר גדולה עם ההורים של אולגה. חיים, אביה של אולגה (אבא של סבתא רבא שלי) נפטר כעבור שנה. אמה של סבתא רבא שלי, לינדה, נפטרה כעבור 4 שנים, אולגה החלה לעבוד כאחות ברמלה במוסד אמריקאי לילדים "אוזה".
יצחק, סבא רבא שלי, עבד עם הגיעו לארץ ב -1948 בפרדס. זמן קצר לאחר מכן החל לעבוד בעיריית רמלה כרואה חשבון. בשנת 1955 כאשר עברו להתגורר בתל-אביב, עבר לעבוד כרואה חשבון בעיריית תל-אביב. עבד שם שנים ארוכות, עד יציאתו לפנסיה.
כשאמא שלי הייתה ילדה, היא הלכה הרבה לכיכר מלכי ישראל כדי לאכול שם (היא לא אהבה לאכול) וגם כדי לפגוש אותו.
הוא היה איש שקט, עם עיניים בצבע טורקיז. הוא לקח את אמא שלי כילדה לקנות ספרים והיה עוצר לצחצח את נעליו אצל מנקי הנעליים. הוא היה איש מאוד חכם. ידע הרבה שפות על בוריין. הצטיין במתמטיקה. אף פעם לא רב עם אף אחד. היה אדם מאוד משפחתי. את אמא שלי הוא לימד צרפתית ומתמטיקה. בלילה כשאמא שלי הייתה ילדה היא מאוד פחדה מהחושך והוא היה מחזיק לה את היד ושומר עליה עד שהייתה מצליחה להירדם. אמא שלי, כמו אמא שלה קראה לו "פפה" כי הוא היה ממש כמו אבא.
הוא חלה בפרקינסון ונפטר 4.3.1983 כאשר אמי הייתה בת 19.
