סיפורה של בילי לניאדו על הילדה המדהימה שנרצחה ע"ח הנאצים.
המלחמה פרצה לפתע, השמיים השחירו..חיות הטרף נכנסו לקרקוב והעולם השתנה לחלוטין. על שרוולה הקצר של בת דודתי הקטנה ניושה, מופיע מגן דוד כחול וניושה, ילדה יהודייה קטנה ויפיפייה הופכת לאויבת הגדולה ביותר של המשטר הנאצי. אמה, דודתי רנה מחליטה להסתיר את ניושה אצל האומנת הנאמנה שמסכימה להסתכן ולקחת את הילדה. עכשיו ניושה היא האחיינית היתומה של האומנת שהובאה מהעיר הגדולה משום שאמה נפטרה ממחלה. והיא מקבלת שם נוצרי – אולי מאריה, אולי באשיה, אולי אנה?.
ניושה, ילדה חכמה, שמבינה עד כמה מסוכן מצבה, לוקחת על עצמה ברצינות את תפקידה החדש.
"אני ילדה נוצרייה" – היא משננת לעצמה – "אין לי שום קשר עם משפחתי הקודמת אף פעם לא הייתי יהודייה, אני נוצרייה מבטן ומלידה".
אני רואה אותה בדמיוני מתלווה לאומנת שלה לתפילת יום ראשון בכנסייה, מסמנת על עצמה את סימן הצלב, בכריסטמס היא מדליקה נרות על עץ האשוח ומקשטת אותו בשרשראות צלב. ואולי... אולי היא חיה בעוני נורא, כי המלחמה פוגעת גם בכפריים וצריך לעבוד קשה בשדה כדי להשיג מזון.
היא בודאי מתגעגעת לאימא ולאבא אבל איננה בוכה ואיננה מתלוננת, היא משחקת את המשחק עד הסוף. והסוף מהיר ומר...
שכניה של האומנת בוחשים ורוחשים: "מי זו הילדה, מאיפה הבאת אותה לכאן, היא לבטח ילדה יהודייה, איך את מעזה להביאה לכאן ולסכן את כולנו". בסופו של דבר הם פונים לשלטונות ומלשינים על ניושה והאומנת שלה.
והשתיים נתפסות.
יום אחד , מספרת לי אמא שלי רוניה , דודתה של הילדה - הובאה ניושה עם קבוצה של ילדים למחנה פלאשוב. פלאשוב היה מחנה ריכוז אכזרי ביותר, בו נכלאו בעיקר יהודי קרקוב. המחנה הוקם בשטח בית הקברות היהודי שכונה - כמה ציני - ירוזולימסקה – ירושלים. שטח חשוף וקר מלא ביצות, שנשלט על ידי רוצח מטורף נאצי אוסטרי בשם אמון גט, שהיה נכנס לשערי המחנה מידי יום עם שניים מכלביו הענקיים והמאיימים ומשחרר אותם על כל יהודי שנקרה בדרכו.
ניושה הקטנה הובאה למחנה הנשים של פלאשוב, שם הוחזקו באותה תקופה אמה ואמי. השתיים עבדו בעבודת פרך במחצבות שמסביב, מזריחת החמה ועד שקיעה ובלילה היו מצטופפות יחדיו על הדרגשים בצריפים הרותחים בקיץ, והקפואים בחורף, נתונות במו האסירים האחרים לאלימות יומיומית.
ציידיה של ניושה הפגישו אותה בציניות עם אמה רנה, שכל כך נבהלה לראות אותה פתאום במחנה, כי קיוותה כל הזמן שהיא נמצאת במקום אצל האומנת - וניושה לא רצתה להביט באמה אלא הנידה את ראשה בנחישות מצד לצד ואמרה להם "לא,לא, זו לא אמא שלי"
האם היא לא הכירה את אמה לאחר שלוש שנים, או אולי היא ניסתה להציל את עצמה כדי שלא יחשדו בה שהיא יהודייה. היא נלקחה משם ואמה לא ידעה את נפשה מרוב צער ...
על גורלה של ניושה נודע לאימא שלי כמה ימים מאוחר יותר, כאשר הושלכה לכלא של המחנה לאחר שספגה 25 מלקות, משום שאיחרה להגיע לעבודתה במחצבה, ושם בחדר הקר והעכור, בעודה נאנקת מכאבי המלקות, סיפר לה האסיר היהודי הממונה, כי ניושה כבר איננה בין החיים וכי היא הוצאה להורג בחצר הכלא, מיד לאחר פגישתה הנוראה עם אמה.
ניושה הייתה בת 9 כשנרצחה .
את סיפור מותה לא סיפרה אמי לאחותה עד לאותו יום גורלי בו נשלחו השתיים לאושוויץ-בירקנאו. שם מתחת לסככה, לפתחם של תאי הגזים – כשהן מחכות יומיים תמימים למותן, וכאשר אמה של ניושה, שהאמינה כי בתה חיה עדיין, החלה לבכות את מר גורלה על כי תצטרך להישאר לבדה בעולם, רק אז העזה אמי לספר לה, בניסיון להרגיע את סערת רוחה, כי ניושה כבר איננה בין החיים מזה זמן רב.
כן, ברגע שבו רנה עצמה עמדה בפתחו של הגיהינום, מצפה למותה, היא החלה להתאבל על בתה.
לפתע נשמעו צעקות הקלגסים הנאציים. הקורבנות שישבו מתחת לסככה צוו לקום על רגליהם, נערכה סלקציה ודודתי רנה יחד עם אמי הועברו לצד החיים. החיים הקשים באושוויץ-בירקנאו.
שנים רבות התייסרה אמי על כך שסיפרה לאחותה על רצח בתה דווקא בדקות הנוראות הללו בהן עמדו שתיהן אל מול פני המוות. ואת ההתייסרות הזו העבירה לנו לבנותיה.
זהו סיפורה העצוב של ילדה קטנה, אחת מיני מליון וחצי הילדים היהודיים שנספו בשואה - שהייתה במקרה הבת הדודה שלי.
ניושה - שתמונתה עומדת בסלון ביתי לצד תמונות הורי, ילדי ונכדי – משמשת לי כאנדרטה פרטית לשואה, ומול התמונה הזו אני מדליקה מידי שנה, בערב יום השואה, נר נשמה לזכרה.
