שם התלמיד המתעד: תומר כהן
כיתה: י"א 7
עבודת הנצחה:
שם מלא של הדמות: דליה אהרונסון Dalia Aronson
שם נעורים: Zizi Garti
הקרבה: סבתא מצד אמא.
תאריך לידה: 1.6.1936
מקום לידה: פלובדיב, בולגריה.
עיסוק/מקצוע: מורה מוסמכת.
מקום המגורים במהלך המלחמה: פלובדיב, רחוב "פרסלב" 26.
הקדמה:
סבתא, עובדת בבית הספר לאומנויות. לפני 11 שנים אחי התאום אלון החל ללמוד בכיתה א' בבית הספר. בחגיגת "סבא סבתא", הנערכת בכל שנה לכיתות א' כאשר לומדים את האות סמ"ך. ביקשה המחנכת, רונית, מסבתא לספר איך זה היה כשהיא למדה בכיתה א' בבולגריה.
סבתא הסכימה כמובן, אך כאשר הגיעה הביתה, גילתה פתאום שהיא אף פעם לא הייתה בכיתה א', וגם לא בב'.
חייה של סבתא דליה לפני המלחמה:
את חייה לפני המלחמה לא זוכרת סבתא משום שנולדה שנים ספורות לפני פריצתה, אך מסיפורים של אמא של סבתי רשל מספרת סבתא שמשפחתה חייה חיים טובים ורגועים.
עד לפרוץ המלחמה.
סיפורה של סבתא דליה במהלך המלחמה:
בשל מלחמת העולם ה-2 נסגרו כל בתי הספר והגנים. בולגריה לא נכבשה ע"י גרמניה אבל היא הפכה לבת ברית, ונאצלה למלא אחר כל ההוראות שהגיעו מברלין.
ראשית, נאסר על ילדים יהודים ללכת לבית הספר.
שנית, נאסר על כל הגברים לא להגיע למקום העבודה ולהחזיק במפעלים ובתי חרושת שלהם. וכך סבא עזריאל (אביה של סבתי), שהיה בעלים של שלושה בתי חרושת לטקסטיל. נאלץ להעביר את ההנהלה של בתי החרושת לידי אחד הפקידים. והוא עצמו, אשתו, ושתי בנותיו. נאלצו להישאר בבית ולמעשה זה היה עוצר מוחלט. שהוטל על כל יהודי בולגריה. שעתיים ביום מותר היה לצאת, למשך שעה בבוקר ולמשך שעה בערב. לצורך קניות וסידורים. במהלכן הייתה חובה על לבישת תלאי צהוב על שולי הבגד.
וכך, מצאה המשפחה את עצמה במעצר בית, במשך שנתיים.
בתקופה זו נשארו סבתא ואחותה בבית. עם ההורים שניסו להעסיק אותן בכל דרך אפשרית.
בתקופה זו החלה המשטרה הבולגרית על פי דרישת הגרמנים, לערוך רשימות של יהודים שיש להגלותם למחנות ההשמדה.
האופן שבו זה נעשה היה דפיקות חזקות על הדלת באמצע הלילה קבוצה של שוטרים פורצת לדירה, ודורשת מהדיירים לפי הרשימה שבידיהם להתלבש, לקחת מס' חפצים במזוודה, ולעקוב אחריהם.
להוריה של סבתי עזריאל ורשל שהיו כבר מוכנים לדפיקות הללו לא היה דרוש זמן רב להתכונן, כיוון שכבר זמן רב הם הלכו לישון בבגדים ובנעליים ושתי מזוודות ארוזות ליד הדלת מוכנות ליציאה.
כאשר הגיע היום בו נשמעו הדפיקות על הדלת הוריה של סבתי יצאו מהבית והשתדלו מאוד לא להרעיש, כדי "לא להעיר את השכנים..."
לאחר הליכה קצרה, הגיעו לתחנת הרכבת אל האולם המרכזי, שבו כבר המתינו מאות משפחות, לפי הוראת השוטרים הופרדו
סבתא רבא רשל וסבא רבא עזריאל
הגברים מן הנשים והילדים. כמובן שהכול לווה בבכי מר ובזעקות קורעות לב.
לאחר מספר שעות של חוסר ידיעה לעתיד לקרות. נתנה הוראה ברמקול, שכל האנשים הנמצאים באולם חוזרים לבתיהם לפי הוראה של המלך בוריס השלישי ודרישת הכנסייה.
הם שבו הביתה מותשים, ומציפים ללילה הבא בו ישמעו הדפיקות בדלת. (עד יומה האחרון סבתא רבא רשל הייתה קופאת מפחד בכל פעם ששמעה דפיקה בדלת)...
הפעם השנייה לא אחרה לבוא, אך הפעם היה הרבה יותר מסוכן, מפני שהוריה של סבתי החביאו בביתם בחור יווני שברח מרכבת שהובילה יוונים לאושוויץ.
באותן שנים שיהודים היו סגורים בבתיהם היה קשה מאד להשיג אינפורמציה על מה שקורה בעולם. ולכן ביום שבת, היו נוהגים הגברים (שלא היה להם קשר לבית הכנסת או ליהדות). להתקבץ בבית הכנסת בשעה שהיה מותר לצאת מהבית, כדי להחליף אינפורמציה, דעות ומידע מודיעיני.
באחת השבתות חזר סבא רבא מבית הכנסת מלווה בבחור צעיר בשם: "ניסו קפטא". סבתא זוכרת שבחור נראה כמו שלד עצמות וכמעט ללא שיניים בפיו. בגידו לא היו אלא סמרטוטים בלויים תלויים עליו וקשורים בחבל. הבחור, סיפר שהוא ועוד קבוצה של צעירים שנלקחו מסלוניקי במטרה להעסיק אותם בעבודות כפייה בסלילת רכבת באלפים.
באחת הפניות ניסו וכמה מחבריו קפצו מהרכבת תוך כדי נסיעה, ובמשך ימים הלכו ברגל עד שהגיעו לבולגריה.
שם הבינו שיוכלו למצוא מחבוא אצל משפחות יהודיות והדרך הטובה ביותר לעשות זאת מבלי להסתכן, היא להיכנס לבית הכנסת.
הם סיפרו את סיפורם וכל אחד מהמתפללים אימץ מיד את אחד הבחורים, והביאו הביתה.
סבתא רבא הייתה אומרת שסבא רבא כדרכו הביא את הבחור שהיה במצב המסכן ביותר מביניהם...
סבתא מספרת שבתור ילדה היא ואחותה נהנו מאוד מזה שניסו הצטרף למשפחה כיוון שהיה צעיר ובהיותו סגור בדירה, היה לו זמן לשחק איתן, וכך עבר הזמן ביתר קלות.
באותו הלילה שהגיעו בשנית לקחת את המשפחה לרכבות, סבתא רבא נעלה את ניסו בחדר
הילדים, והורתה לו לא לזוז ולא לדבר.
אבל סבתא בהיותה ילדה חשבה ששכחו אותו שם וכל הדרך בכתה וצרחה מדוע השעירו את ניסו בבית, "אם הולכים לטייל".. גם ניסו צריך לבוא לטיול הזה.
אם היו מוצאים, את ניסו, בבית היו מוציאים את כל המשפחה להורג. כבוגדים.
גם בפעם הזו, כינסו את כולם באולם הגדול של תחנת הרכבת. ולאחר מספר שעות, שוחררו הביתה בשנית.
השמועה אומרת שכדי לשלוח את היהודים הללו למחנה הריכוז, דרושה הייתה חתימה של המלך בוריס השלישי.
הצאר, לא רצה לתת יד למעשה זה ובכך לתמוך בתופת הנאצית. והדרך היחידה שלו לא לחתום, הייתה להיעלם.
שנים לאחר מכן שבכדי לא לחתום הוא הסתתר, בבקת צייד שהייתה לו בהרים.
הבולגרים, היו אזרחים נאמנים ופטריוטים וסבא רבא, נתן לבתי החרושת שלו שמות של בני משפחת המלוכה.
בית החרושת הגדול נקרא "צאריצה" בית החרושת השני נקרא "צאר בוריס" והשלישי נקרא על שם הבן "צאר סמיון".
יהודי בולגריה, היו אסירי תודה, למלך ולכנסייה, שבזכותם נשארו כולם בחיים.
סיפורה של סבתא דליה אחרי המלחמה:
כשמשפחתה של סבתא קיבלה ויזה לעלות לארץ בשנת 1944, כשסבתא בת 8. התברר כי סבתא לא ידעה קרוא וכתוב, מה שכמובן היה בלתי נתפס לגבי ילדה ממשפחה של אקדמאיים. סבתא רשל וסבא עזריאל ושתי הבנות דליה ואתי, הגיעו ארצה עם שתי מזוודות בלבד.
הם גרו, אצל אח של סבא בשם ז'ול, במושב בית חנן.
בגלל הצפיפות ובגלל שסבא וסבתא רבא לא חשבו להישאר בארץ אחרי המלחמה, אלא לחזור לבולגריה.
החליטו לשלוח את בתם דליה בת השמונה, לקיבוץ.
הילדה, לא ידעה עברית, לא ידעה קרוא וכתוב, והייתה ילדה ששהתה עם ההורים ימים כלילות במשך שמונה שנים.
השנים שבילתה בקיבוץ היו קשות מאוד, כיוון שאנשי הקיבוץ לא ידעו אז כיצד לקבל עולים חדשים, ובוודאי לא ילדה, שהרגישה שנטשו אותה.
כאשר המלחמה הסתיימה לחלוטין התברר לסבא שאין לו לאן לחזור בבולגריה, כיוון שהבולגרים הלאימו את בתי החרושת שלו, ובתור תעשיין הוא עלול היה להיאסר בהגיעו לבולגריה.
וכך נשארה המשפחה בארץ החזירו את בתם דליה מהקיבוץ ולאחר עשר שנים, הגיעו
לחולון.
סבא קיבל עבודה במשביר המרכזי ועבד קשה עד יומו האחרון, כשהיה מתלונן, על כל מה שהפסיד, הייתה סבתא רשל אומרת לו, "מה שחשוב שנשארנו כולנו בחיים". וכך השתכנה לה המשפחה בארץ והתרחבה.
דליה (שהיום היא סבתא שלי) התחתנה, ילדה 3 ילדים, וכיום יש לה 6 נכדים.
במרוצת שנים ביקרה המשפחה פעמיים בבולגריה לצורך טיול שורשים.
סבתא הראתה לנו את הבית שבו היא נולדה וגדלה עד גיל שמונה, ולצערנו הדיירים החדשים לא הרשו לנו להיכנס לדירה. אבל סבתא הראתה לנו מבחוץ את החלון של המקלט שבו היו מסתתרים כל לילה כשבעלות הברית הפציצו את בולגריה.
בפעם השנייה הרשו הדיירים למשפחתנו להיכנס לדירה ויחדיו העלו סבתי ושכניה שנשארו בבניין עוד מתקופת המלחמה זיכרונות (חשוב לציין שהשכנים אף זיהו את סבתי אף על פי שעברו שישים שנה)
