ערב מלחמת העולם השנייה, הייתה בלבוב הקהילה היהודית השלישית בגודלה בפולין, לאחר קהילות ורשה ולודז', עם יותר ממאה אלף יהודים.
ראשוני המתיישבים היהודיים הידועים לנו באו ללבוב בשנת 1256, והם הפכו לחלק חשוב של חיי התרבות בעיר , תוך שהם תורמים משמעותית למדע ולתרבות. מלבד היהודים האורתודוקסים היו בעיר יהודים קראים רבים, שהתיישבו בעיר מהמזרח והביזנטיון. לאחר שקזימיר השלישי כבש את לבוב בשנת 1349, קיבלו האזרחים היהודים זכויות שוות לשאר אזרחי פולין.
בלבוב היו שני רבעים יהודיים נפרדים, אחד בתוך חומות העיר ואחד מחוץ לפאתי העיר. לכל רובע היה בית כנסת נפרד, על אף ששניהם חלקו את אותו בית קברות, ששימש גם את הקהילה הקראית.
הקהילה הייתה בין הקהילות המרכזיות בוועד ארבע ארצות, שבו ייצגה את כלל יהדות גליציה. הקהילה היהודית, כמו שאר הקהילות היהודיות, סבלה בפרעות ת"ח ת"ט. כמו כן נחשפה להשפעות שבתאיות ופרנקיסטיות.
במאה ה-19 הייתה לבוב למרכז תרבותי יהודי. היה בה תיאטרון יידיש מפורסם. תיאטרון זה התפרסם בזכות תקליטים שהוקלטו בלמברג והופצו בכל העולם היהודי והם מהתקליטים הקדומים ביותר מהשנים 1906 עד 1911.[2] לבוב הייתה גם מרכז ציוני, באביב 1920 נערכה שם ועידת השומר הצעיר.
בלבוב פעל גם חוקר המדרשים והאגדה שלמה בובר.
לבוב הייתה מרכז מסחרי ואדמניסטרטיבי של גליציה המזרחית והייתה מרכז להשכלה, ככזו הפכה העיר לאבן שואבת ליהודים מרחבי גליציה שעקרו ללבוב (בנוסף למיעוט שרכשו בה בית מגורים בנוסף על בית המגורים הקבוע שלהם). עובדה זו הביאה לעליית מספרם של יהודי העיר ועלייה בכוח הקהילה
ברבנות הקהילה שימשו גדולי האחרונים, להלן רשימה חלקית:
לאחר פטירת הרב אורנשטיין גברה ידם של חוגי הנאורים. הם הקימו טמפל והביאו את המטיף הרב אברהם כהן, ואף מינוהו כרב עד שהורעל כשהחשוד היה אדם בשם ברל פילפל שהשתייך לחוגי החרדים, בשנת תר"ח (1848)אך בסופו של דבר בית המשפט האוסטרו הונגרי זיכה אותו מכל.
יהודי העיר היוו שליש מאוכלוסיית העיר לפני השואה. (יותר מ-100,000 ערב מלחמת העולם השנייה), והתקיימו בה 97 בתי כנסת. שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, נכנסו הסובייטים ללבוב וסיפחו אותה לתחום שליטתם, יחד עם גליציה המזרחית. בעיר הצטופפו באותה השעה יותר ממאה-אלף פליטים יהודיים ממערב פולין הכבושה בידי הנאצים, אך בקיץ 1940 הוגלו רבים מהם לירכתי ברית-המועצות.
עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 היה אזור העיר אחד מהראשונים שנכבשו על ידם. עם הפלישה ברחו מלבוב כעשרת אלפים יהודים בעקבות הצבא הסובייטי אל תוככי ברית המועצות. 6,000 יהודים נרצחו כבר בימים הראשונים לכיבוש העיר על ידי נאצים ומשתפי פעולה בשני פוגרומים.
בנובמבר 1941 הוקם גטו בעיר; ראש היודנרט שלו, יוסף פרנס, נרצח על ידי הנאצים, לאחר שסירב למסור לידיהם יהודים לעבודה במחנה העבודה ינובסקה. בשורה של גירושים להשמדה שהתרחשו במהלך השנים 1942–1943 גורשו דרך מחנה ינובסקה קרוב ל-80 אלף מיהודי גטו לבוב אל מותם במחנות השמדה, רובם בבלז'ץ ומיעוטם בסוביבור ובאושוויץ. רבבות אחרים מצאו את מותם במחנה ינובסקה או במהלך פעולות טרור בגטו. חלקים גדולים מהאוכלוסייה המקומית שתפה פעולה בהשמדת היהודים, ולכן מעטים ביותר שרדו עד לסוף המלחמה.
ביולי 1944 כבש הצבא האדום את העיר, והוקם בה "ועד הצלה" שברשומותיו מופיעים 820 יהודים בלבד ששרדו מגטו לבוב וכ-3,400 יהודים מתושבי לבוב שניצלו
בשנת 1970 חיו בעיר כ-30,000 יהודים (1.6% מהאוכלוסייה). כיום הצטמקה האוכלוסייה היהודית באופן משמעותי כתוצאה מהגירה, ובמידה מועטה גם בגלל התבוללות. מספר היהודים כיום מוערך ב-2000. מספר ארגונים מוסיפים לפעול בו. [8].
כרב העיר מכהן כיום הרב בולד, נציג חסידי סטולין קרלין.
בפולנית עם תרגום לעברית
שיר הלבובאים
Niech inni se jad? gdzie mog? gdzie chc?
do Wiednia Pary?a Londynu
A ja si? ze Lwowa nie rusz? za próg
ta mamciu ta skarz mnie Bóg
Bo gdzie jeszcze ludziom
Tak dobrze jak tu?
Tylko we Lwowie!
Gdzie ?piewem ci? tul?
l budz? ze snu?
Tylko we Lwowie!
l bogacz, i dziad
Tu s? za pan brat
l ka?dy ma u?miech na twarzy..
A panny to ma
S?odziutkie ten gród,
Jak sok, czekolada i miód...
l gdybym si? kiedy?
Urodzi? mia? znów,
To tylko we Lwowie!
Bo szkoda gadania,
Bo co chcesz, to mów
Nie ma jak Lwów!
Mo?liwe ?e wi?cej ?adniejszych jest miast
lecz Lwów jest jedyny na ?wiecie
i z niego wyjecha? ta gdziesz ja bym móg?
ta mamciu ta skarz
תן לאנשים לנסוע לאן שרוצים – לוינה, לפריז או לונדון
אני לא אזוז מלבוב
איפה עוד לבני אדם טוב?
רק בלבוב
איפה מחבקים אותך כשאתה הולך לישון וכשאתה מתעורר משינה
רק בלבוב
עשיר ועני בלבוב כמו אחים
לכל אחד יש חיוך בפנים
חיוך של הבנות כל כך מתוק
כמו מיץ שוקולד עם דבש
אם הייתי צריך להיוולד שנית אז רק בלבוב
חבל על כל מילה
תגיד מה שאתה רוצה
אבל אין כמו לבוב
ייתכן שיש ערים יותר יפות בעולם
אבל לבוב הכי יפה בעולם
וממנה תוכל לנסוע לאן שאימך תכוון אותך
אם רוצים שלבני האדם יהיה טוב אז להיוולד רק בלבוב
הפריחה התרבותית נגדעה עם סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית ב-1938 (ה"אנשלוס"). ערב הסיפוח חיו באוסטריה 181,882 יהודים, כאשר מתוכם 167,249 איש חיו בווינה. אף על פי שאלפי יהודים היגרו החוצה מהמדינה לפני מועד זה. יחד עם האנשים אשר אחד מהוריהם או אחד מהסבים שלהם היה יהודי, אשר גם כן נרדפו על ידי הנאצים, מספרם הכולל של היהודים והאנשים אשר היו בעלי מוצא יהודי מוערך בסביבות 201,000 עד 214,000 אנשים.[14] כשני שלישים מיהודי אוסטריה היגרו ממנה בתקופה שלאחר הכיבוש הגרמני ב-1938 ועד 1941 כאשר הייתה עדיין אפשרות לעזוב. רוב המהגרים התיישבו בארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום-אמריקה. כמעט כל אלה שלא עזבו בזמן ניספו בשואה.
הנאצים נכנסו לאוסטריה ללא שום התנגדות צבאית, ואף התקבלו באהדה על ידי רוב האוסטרים. מיד עם כניסתם לאוסטריה החלו הנאצים במדיניות אנטי-יהודית גלויה בכל רחבי המדינה. היהודים גורשו מכל החיים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים של אוסטריה והושפלו עד עפר כשאולצו לבצע משימות משפילות שונות, ללא הבדלי גיל מעמד ומין[15]. הקהילה היהודית של אוסטריה בוטלה באופן רשמי.
באותה שנה של הסיפוח, אירע בגרמניה ליל הבדולח, בעקבות התנקשותו של היהודי הרשל גרינשפן בדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט בצרפת. בתי כנסת ומבנים יהודים רבים בכל רחבי גרמניה נופצו ונבזזו על ידי ההיטלריוגנד והאס אה, וכמו כן בתי יהודים רבים. במהלך אותו הלילה נהרגו 100 יהודים.
לאחר האנשלוס מיהרו רוב היהודים להגר מאוסטריה. מרכז ההגירה היה הבירה וינה, וכך ויזות ומסמכים המאשרים יציאה מהמדינה נדרשו בה בצורה אינטנסיבית יום ולילה. המהגרים נאלצו להשאיר באוסטריה את כל רכושם. כמו כן, על מנת לעזוב את המדינה המהגרים היו חייבים לשלם "מס" גבוה במיוחד. המהגרים מיהרו לאסוף אך ורק את חפציהם החשובים ואת דמי היציאה, ואת כל השאר השאירו מאחוריהם. אלה שלא הזדרזו לברוח נספו בשואה, מלבד ניצולים מעטים.
בתקופת השואה האוסטרית פעל בווינה הקונסול הסיני הכללי בווינה, פנג שאן הו. פנגשאן סיכן את הקריירה שלו ואת חייו בעת שהציל אלפי יהודים שנמלטו מידי הנאצים, על ידי כך שאישר במהירות אלפי ויזות ליהודים שמיהרו לברוח מהמדינה. בשל מעשיו הוא הוכר לאחר השואה כחסיד אומות העולםבידי יד ושם.
ב-1939 החלו הנאצים בתהליך השמדת היהודים. נכבדי הקהילה, כ-6,000, נשלחו למחנה הריכוז דכאו, ולבוכנוולד. מחנה הריכוז העיקרי באוסטריה היהמאוטהאוזן, ששכן בקרבת העיר לינץ. יהודים רבים אחרים נשלחו למחנות הריכוז טרזינשטט ולודז' ומשם למחנה ההשמדה שלאושוויץ. בקיץ אותה שנה נסגרו מאות מפעלים וחנויות יהודיות בידי הממשלה. באוקטובר 1941 נאסר על היהודים באופן סופי לצאת מגבולות אוסטריה. מספר היהודים הכולל של היהודים שהצליחו לצאת מאוסטריה עומד על כ 28,000. חלק מיהודי וינה נשלחו למחנה האיסוף ניסקו שבפולין. בסוף חורף 1941 נשלחו 4,500 יהודים נוספים מוינה למחנות השמדה וריכוז שונים בפולין (בעיקר לאיזביצה ולגטאות אחרים באזור לובלין). ביוני אותה שנה יצא משלוח ישיר מהעיר למחנה ההשמדה סוביבור ובו היו כאלף יהודים. בסתיו 1942 שלחו הנאצים יהודים נוספים לגטאות בערי האזורים שכבשו מברית המועצות: ריגה, קובנו, וילנהומינסק. יהודים אלו נרצחו בידי חילי האס אס בעיקר ביריות.
באוקטובר 1942 נותרו על אדמת אוסטריה בסביבות 2,000 עד 5,000 יהודים בלבד.[14] כ-1,900 מהם נשלחו אל מחוץ למדינה בשנתיים הבאות, והשאר נותרו במסתור. רבים מאלו שהצליחו לשרוד את השואה בווינה נטמעו בהתבוללות. מספרם הכולל של יהודי אוסטריה שנספו בשואה הוא 70,000. שאר האוכלוסייה היהודית של אוסטריה, למעט היהודים שנותרים באוסטריה, הצליחו להגר החוצה מהמדינה.
עד שנת 1955, כ-250,000 עד 300,000 עקורים חיו באוסטריה. קרוב ל-3,000 מתוכם נשארו באוסטריה והקימו את הקהילה היהודית החדשה. בשנת 1956, כתוצאה מהמרד ההונגרי, קרוב ל-200,000 הונגרים ברחו דרך אוסטריה למערב, בהם 17,000 יהודים. 70,000 הונגרים נשארו באוסטריה, וביניהם גם יהודים רבים.
לאחר השואה התרכזו במחנות העקורים באוסטריה יהודים רבים מרחבי אירופה ששרדו את השואה לצורך זיהוי ומיון. אלה שלא היה להם לאן לחזור נשארו במחנות, ולעזרתם באו קבוצות של מתנדבים ושליחים מישראל. יהודי מחנות העקורים עלו בחלקם לישראל בסופו של דבר, והשאר השתקעו בגרמניה ובאוסטריה. ב אוקטובר 2000 הוקמה במוזיאון היהודי בווינה אנדרטה לזכר יהודי אוסטריה שנספו בשואה.
במחנה מאוטהאוזן היה כלוא שמעון ויזנטל, שלאחר שחרורו בידי הכוחות האמריקאים עבד יחד עם צבא ארצות הברית באיתור פושעי מלחמה נאצים. לאחר שנתיים הקים את "המרכז לתיעוד יהודי" בעיר לינץ שבאוסטריה. פעילותו בתחום זה זיכתה אותו בכינוי "צייד הנאצים".
לאחר השואה התחדשה קהילת יהודי אוסטריה, אך היא קטנה יותר ואין בה כדי לשחזר את גודל הקהילה והשפעתה הקודמים. בשנות החמישים הגיע לאוסטריה זרם של יהודים ממדינות ברית המועצות. כיום גרים באוסטריה כ- 12-15 אלף יהודים, רובם בווינה, בגראץ ובזלצבורג. כ- 800 מהם ניצולי שואה שהתגורר בווינה לפני 1938, וכ 1,500 מהם הם מהגרים מארצות הגוש הסובייטי לשעבר במזרח אירופה.
בשנת 1970 נבחר בפעם הראשונה בתולדות אוסטריה יהודי לתפקיד הקנצלר. ברונו קרייסקי שימש בתפקיד עד שנת 1983 לאחר שזכה לפופולריות רבה וניצח בשלוש מערכות בחירות.
ביולי 1991 הכירה הממשלה האוסטרית בהיותה שותפה לפשעי הרייך השלישי במלחמת העולם השנייה. בתור מעין לקיחת אחריות על מעשיה, שחזרה ממשלת אוסטריה ב 1993 את בית הכנסת באינסברוק שנהרס בליל הבדולח ושנה לאחר מכן הספרייה היהודית בווינה נפתחה מחדש.
הנאו נאציזם והאנטישמיות שבים וצצים מפעם לפעם בחיים הציבוריים באוסטריה. בשנות ה-90 נשלחו מכתבי איומים רבים לפוליטיקאים ועיתונאים, וגם היום אנשים בכירים שונים עדיין משמיעים סימפטיה כלפי הנאציזם בהזדמנויות שונות. אחד הנודעים שבהם היה הפוליטיקאי הימניירג היידר.
דוגמה טובה לאנטישמיות של היידר היא פרשת אריאל מוזיקנט, נשיא הקהילה היהודית באוסטריה. בכנס בו נוהגים ללעוג לפוליטיקאים, אמר היידר על מוזיקנט כי "איני מבין כיצד אדם ששמו אריאל יכול להיות בעל ידיים מלוכלכות כל כך" (משחק מילים עם אבקת הכביסה "אריאל"). ההתבטאות הזו גרמה להתרגזות רחבה, בגלל שהשימוש בביטוי "ידיים מלוכלכות" היה כינוי מקובל של הנאצים ליהודים. בעקבות ההתבטאות הזו הגיש מוזיקנט תביעת דיבה נגד היידר. בסופו של דבר היידר התנצל ואמר "אני חוזר בי מהדברים שנאמרו ב-28 בפברואר 2001, מביע חרטה ומבקש סליחה". עקב ההתנצלות ביטל מוזיקנט את תביעת הדיבה.[16]
מקרה נוסף המעיד על קשייה של אוסטריה בהתמודדות עם עברה בתקופת הרייך השלישי הוא מינויו ב-1986 של קורט ולדהיים לנשיא אוסטריה. ולדהיים היה ידוע בעברו המפוקפק בתקופת שירותו כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה. למרות עברו הוא נבחר לתפקיד, שבו החזיק עד 1992. בתקופת נשיאותו נחשב "אישיות בלתי רצויה" בחלק גדול ממדינות העולם ובתוכן כמובן ישראל והיהודים בכלל.
כחלק מתהליך לקיחת האחריות על מעשיה של אוסטריה בזמן השואה, נתבעה ממשלת אוסטריה לפצות את ניצולי השואה היהודיים שבה. בהתחלה התעכבה הממשלה עם עניין הפיצויים, עד שהופעל נגדה לחץ אמריקאי. בנובמבר 2005 אוסטריה נכנעה ללחץ ושלחה מכתבי פיצויים ל 19,300 ניצולי שואה אוסטרים-יהודים. הסכום הכולל שהשקיעה אוסטריה בפיצויים הגיעה ללמעלה מ-2 מיליון דולר, שאותם שילמה לניצולים עצמם, לעסקים שנפגעו, חשבונות בנק שנבזזו וכו'. בנוסף לכך, אוסטריה פיצתה את קרן יהודי אוסטריה ב 40 מיליון דולר.[17]
מרכז היהדות הגדול ביותר באוסטריה הוא הבירה וינה, ופועלים בה בתי כנסת, בית אבות יהודי, מוזיאון יהודי (הוקם ב- 1993), ומוסדות קהילה שונים. בווינה ישנם זרמים יהודים רבים, מחרדים ועד רפורמים. בקהילה קיימת גם פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד המנהלת בעיר גנים, בתי ספר, מרכז קהילתי ואף אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום גם סניפים של בני עקיבא והשומר הצעיר. נשיא הקהילה הוא אוסקר דויטש, והרב הראשי הוא חיים פאול אייזנברג. כיום, המיעוט הגדול ביותר בקהילה היהודית בווינה הוא מיוצאי גאורגיה, ומיעוט אחר הוא מיוצאי בוכרה, ולהם בתי כנסת נפרדים, וכמוכן מרכז קהילתי גדול, הנקרא "המרכז הספרדי".
מספר יהודים השתלבו בפוליטיקה האוסטרית. הידוע ביניהם הוא ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה. קרייסקי היה ביקורתי כלפי עמדות ממשלת ישראל בנושא הסכסוך אך סייע רבות ליציאת יהודים מברית המועצות שעברו דרך וינה בדרכם לישראל ולארצות המערב. פוליטיקאים יהודים נוספים הם אליזבט פיטרמן חברת הפרלמנט האוסטרי, מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית ופטר זיכרובסקי חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר ונציג בפרלמנט האירופי לשעבר.
בווינה ישנו ריכוז חרדי בן כמה מאות משפחות. בקהילות הספרדיות (הבוכרים והג'ורג'ים) ישנם חרדים, וכן בקהילת חב"ד. מלבד קהילות אלו ישנן 4 קהילות חרדיות-אשכנזיות נוספות, המתרכזות בעיקר ברובע 2 (Leopoldstadt)[18]. הקהילות מחזיקות בתי כנסת וכוללי אברכים.
