סיפורה של מתילדה כהן- סרנו
הקדמה
רוחות מלחמה
אבא ואמא נפגשו במילאנו, התאהבו ונישאו ב-1938. נולדתי בשנת 1939 אל רוחות המלחמה, שנה אחרי נולדה אחותי ויקטוריה, וכשברחנו ממילאנו עם כניסת הנאצים, היו הורי מטופלים בשתי קטנטנות ובסבתא. איטלקים טובים בעיר הציעו שהורי ישאירו את הבנות אצלם ויברחו אך אבא ואמא סירבו, גורלנו-גורלן, אנחנו ביחד בטוב וברע, הם אמרו. היו משפחות שמסרו את הילדים, אצל הורי זה לא בא בחשבון.
השם עזר לנו וכולנו ניצלנו במלחמה הזו.
אמא שלי
אמי, דיאנה סרנו לבית חאג'ס (HADJES ), נולדה ב-1914 באיידין שבטורקיה ליד העיר איזמיר. בזמן המלחמה שהתנהלה בין טורקיה לאיטליה בשנים 1911-1912 דרש השלטון הטורקי מנתינים איטלקיים לוותר על הנתינות האיטלקית כתנאי להמשך המגורים בטורקיה או לעזוב את המדינה. משפחת אמי בחרה לקבל נתינות טורקית ולהישאר בטורקיה.
בגמר לימודיה בתיכון אנגלי באיזמיר נשלחה דיאנה למילאנו לבקר את אחיה שברחו משרות בצבא הטורקי. הוריה של דיאנה חאג'ס מאיזמיר והוריו של אלפרדו סרנו ממילאנו החליטו לשדך בין השניים. דיאנה סירבה. בסך הכל רצתה לראות את אחיה ולחזור הביתה. הפצירו בה, תיפגשי אתו לפחות פעם אחת, והיא נענתה. נפגשה עם אלפרדו סרנו, והשאר היסטוריה.
אבא שלי
אבא אלפרדו סרנו נולד באיידין שבטורקיה בשנת 1906. הוריו, אלגרה ומשה היו בני דודים, שניהם ממשפחת סרנו. עוד בעריסה הוחלט על נישואיהם אך משהגיעה אלגרה לפרקה לא רצתה את משה. היא רצתה להתחתן עם רב. משה, כרבי עקיבא בשעתו, הלך, אם כן, בגיל לא צעיר, ללמוד רבנות. קבל הסמכה אך בחר שלא לעסוק ברבנות, אינני יכול, כיוון שאני מעשן בשבת, הסביר.
לבני הזוג נולדו שני בנים, אבי אלפרדו ואחיו, ארתורו.
גם אלגרה ומשה סרנו נאלצו לבחור בין נתינות איטלקית לנתינות טורקית בעת שהתנהלה המלחמה בין טורקיה לאיטליה (1911-1912). הם בחרו בנתינות האיטלקית וגורשו מטורקיה. באופן טבעי חזרו אל מקום הולדתם, האי רודוס. (האי היה תחת שלטון איטליה ורק לאחר מלחמת העולם השנייה עבר לידי יוון).
אבא היה בן שש כשצעד לכתה א' בבית הספר "אליאנס" ברודוס. המשמעת הנוקשה בבית הספר, וסטירה שאבא חטף יום אחד מן המורה (כמקובל בשיטת החינוך באותה תקופה), קוממו את אביו, משה סרנו. הוא הוציא אותו מבית הספר היהודי והעבירו לבית הספר של הכמרים הצרפתיים, ומאוחר יותר בית הספר של הכמרים האיטלקיים. שם לא הכו. אבא סיים את לימודיו התיכוניים בגיל 18, וקבל תעודת הסמכה של רג'וניירה, מנהל חשבונות. הוא היה תלמיד מוכשר וחכם ונשלח לאוניברסיטת מילאנו ללימודים אקדמיים. בעקבותיו עזבה המשפחה כולה את רודוס ועברה להתגורר במילאנו. סבי, משה שימש כחזן בעיר מילאנו. אינני יכולה לשכוח את המראה, יום הכיפורים וסבי קורע את שערי השמיים בתקיעותיו החזקות בשופר, בבית הכנסת במילאנו.
נישואין
אלפרדו היה בן 32 כשהכיר את דיאנה, הם נקשרו זה בזו בתקופה פוליטית קשה. השנה 1938, וחוקי הגזע נכנסו לתוקפם. אלפרדו, שהרומן שלו עם דיאנה בשיא פריחתו, ניסה לשכנעה להציל את חייה, לנצל את נתינותה הטורקית ולחזור לאיזמיר. דיאנה סירבה. בשלב ההוא התאהבה באלפרדו ובחרה בחיים לצידו. הם נישאו בבית הכנסת במילאנו.
שנות המלחמה
מילאנו
אמא שלי, דיאנה, הגיעה ממשפחה חילונית אך התאימה עצמה לאורחות חייו של אבא, ואילו אבא הלך והעמיק בדתיותו, בעיקר לאחר השואה כשראה איך השם הציל את המשפחה. אבא מצא עבודה כגזבר הקהילה היהודית במילאנו.
זיכרון מוקדם. הייתי בת שלוש או ארבע, פטפטנית וחברותית, מדברת עם כולם. אמא נאלצה להפחיד אותי, "אם תגידי שאנחנו יהודים ייקחו אותנו". האיום נשאר בתוכי מלווה בפחד שיופיע בסיוטי הלילה, בתקופות שונות בחיי.
החלו הפצצות על מילאנו, והסתתרנו במקלט. בשנת 1943 המצב החמיר ואבא שהיה בעל ראייה רחבה ועמוקה, ניתח את העתיד לקרות, הבין את גודל הזוועה. מעט יהודים שברחו מפולין ספרו ששורפים יהודים. מוסוליני בקש להכין רשימות של יהודים. אבא היה זה שהכין את הרשימות שכן היה ממונה על תקציבי הקהילה היהודית והכיר את כל בני הקהילה. הוא ידע שאם ייקחו אותו, נשקפת סכנה לכולם, והחליט לברוח.
פזארו
בשלב ראשון, ברחנו לעיר פזארו שעל חוף הים האדריאטי. אבא המשיך לעבוד במילאנו והגיע לביקורים אלא שאז נכנסו הגרמנים לאיטליה וגם פזארו נכבשה. המטה הגרמני התמקם ממש מול הבית בו התגוררנו בפזארו ואבא הרגיש שמחפשים יהודים. איטלקים טובים בעיר הציעו שהורי ישאירו את הבנות הקטנות אצלם ויברחו אך אבא ואמא סירבו, לא היתה זו דרכם.
אבא עזב את מילאנו והגיע אלינו, לקח עגלה עם חמור ועלינו לכפר מומברוצ'ו יחד עם סבתי.
הרפת במומברוצ'ו
הוא שכר רפת בכפר, ללא מים, חשמל ושירותים ועשה ממנה מקום למגורים. הרפת הזו עדין קיימת. בעל הרפת איג'ינו צ'פוני ידע שאנו יהודים, אבא לא הסתיר זאת ממנו, אך שמר את הסוד. הוא הציל את חיינו. עד היום אנו בקשר עם ילדיו.
סבלנו מרעב ומחלות. סבתי, אלגרה סרנו, חלתה ולא יכולנו למצוא עבורה תרופות. סבתא בקשה למות, וכעבור זמן מה אכן נפטרה. כומר העיירה הסכים לקברה בבית הקברות הנוצרי ובלבד, שנטביל אותה לנצרות אך אבא התנגד. היה ברור לו שסבתא נולדה ותיקבר כיהודייה. הורי טיכסו עצה ולבסוף מצאו מסמך כתוב בטורקית שנשאר אצל אמא. איש לא ידע לקרוא טורקית וההורים ספרו שסבתא מוסלמית. היא נקברה כמוסלמית ורק לאחר השחרור הוציאו חיילי הבריגאדה היהודית את גופתה וקברו אותה בבית הקברות היהודי במילאנו.
סבא סרב לעזוב את מילאנו וכעבור כמה חודשים נעצר בעיר פרמה. הוא הוחזק במעצר זמן מה ובאורח נס שוחרר והגיע לכפר מומברוצ'ו. אנו הבנו שהכומר, עליו עוד יסופר בהמשך, ידו היתה בשחרורו של סבא מן המעצר.
כשהגיעו הגרמנים למומברוצ'ו, בקשו לישון אצלנו ברפת. אבא הביט בהם ואמר, אין אצלנו מקום עבור גנרלים, הכל פה פשוט מידי. הגרמנים הסתכלו ואמרו, זה בסדר!
ובינתיים התמלאה הרפת בפליטים איטלקים שנמלטו מן הערים המופצצות על ידי בעלות הברית. גם קולות ההפצצות באו אלי בבגרותי בסיוטי הלילה. הייתי אז בת ארבע וסקרנית. ראיתי, שמעתי וזכרתי הכל. עד היום.
אנשים טובים בכפר נתנו לנו תלושי מזון ואמא קנתה בהם גרעיני חיטה מהם הכינה לחם. אמא היתה קטנה וחלשה, אני זוכרת אותה לשה את הבצק, אופה ומאפסנת בארגזים. ככרות הלחם הללו הזינו אותנו הרבה שבועות. אבא הסתפק באכילת לחם. הוא סרב לאכול בשר חזיר או בשר חיות מתות, כפי שאכלו רבים.
מנזר אידטו סנטו
נסיגת החיילים הגרמנים נעשתה בהדרגה. הם פוצצו כל מקום ממנו נסוגו. באחד הלילות הם הגיעו לרפת שלנו על ראש הגבעה ואמרו שכדאי שנברח כי הלילה יתנהל קרב. אבא לקח את אחותי ויקטוריה על הידיים, ואמא – אותי, וכולנו ברחנו למנזר אידטו סנטו. הכומר ידע שאנו יהודים אך לא סיפר דבר. במנזר היה רפוג'ו – מקלט ואנשים רבים הסתתרו בתוכו. היינו שם במשך 24 שעות. בתחילה, הציבו הגרמנים תותח בראש צריח הכנסייה, אך כל תותחן שנשלח למעלה נהרג, עד שהובסו והחליטו לסגת.
לפתע השתרר שקט, רעש ההפצצות נדם. הכומר ירד למטה לרפוג'ו ושאל, אם מישהו מהאנשים דובר אנגלית. אבא שלי דבר אנגלית ועלה למעלה, עמו עלתה אשה דוברת גרמנית. אבא שאל את אחד החיילים האם הוא דובר אנגלית והלה ענה לו בעגה קנדית או אוסטרלית ב"ייהה" ארוך. אבא שמע וחשב בבהלה שהנה שוב חזרו הגרמנים...
אני זוכרת את רגע היציאה מהמקלט. גופה חסמה את הדרך ומישהו עזר לי לקפוץ מעל הגופה. הרבה חיילים עם קיטבגים ענקיים הגיעו וחילקו לנו לחם ושוקולד. הסתיימה המלחמה.
כעבור 70 שנה נגלה את גודל הנס. מקומות אחרים הופצצו עד ליסוד ואילו בכפר שלנו היו ניצולים רבים. לימים יספר הכומר שמפקד הפלוגה הגרמנית בקש את ברכתו ואמר, אני יודע שמסתתרים אצלך יהודים, אבל לא אגע בהם לרעה. אני רוצה ממך ברכה כדי לחזור חי לאמי ולספר לה שנהגתי על פי העקרונות עליהם חינכה אותי! אם אנצל, אחזור לבקר אצלך. ואכן חזר ובקר. היו גם אנשים כאלו.
הימים שאחרי
למחרת חזרנו לרפת בכפר מומברוצ'ו לגלות שכל הרכוש המועט שהיה ברפת נבזז. כוחות הברית החליטו לפנות אותנו אל מחנה עקורים בדרום איטליה. היינו שם למשך זמן מה אךהוריי בחרו לחזור לכפר, שכן מילאנו עדין לא שוחררה מן הגרמנים.
יום אחד כשאבא נסע לקנות לחם בעיר הסמוכה, פזארו, ראה חייל שעל כתפו תגית ועליה כתוב, פלסטיין. אבא רץ אחריו וקרא, שלום אדוני, האם אתה יהודי?
כן, ענה החייל וסיפר לאבא על חיילי הבריגאדה היהודית שלחמו באיטליה. אבא פרץ בבכי.
וכך הצטרפנו לחיילי הבריגאדה היהודית. התגוררנו עמם בבית מפואר בעיר פזארו, שהוחרם מידי גנרל פשיסט. קירות הבית ותקרתו המקומרת היו מחופים בציורי קיר מרהיבים. בנוסף לחיילי הבריגאדה, התגוררו עמנו גם פרטיזנים יהודיים.
אחותי מרים נולדה ב-1945 לאחר המלחמה. אני קרויה מתילדה על שם דודתו של אבי, אשה יפה ואלגנטית, שהיתה חשוכת ילדים. אולם לאחותי נבחר שם ישראלי. ומעשה שהיה כך היה, אבא למד עברית עם חייל ארצישראלי. החייל שאל את אבא איך יקרא לילד שייוולד ואבא ענה שאינו יודע. החייל הציע שאם ייוולד בן, ייקרא שמו גד, ואילו הבת תיקרא מרים. וכך היה. נולדה בת וניתן לה השם מרים.
לאחר חודשים ספורים עברנו עם חיילי הבריגאדה לרומא, שם היתה קהילה יהודית גדולה ואבא מונה למנהל מחלקת העלייה של הקהילה.
רגע מכונן
לראשונה בחיי נכנסתי לגן ילדים. הייתי בת חמש. היה זה רגע גורלי עבורי. הגננת לקחה את ילדי הגן לחדר גדול. היתה שם מורה לפסנתר והיא ניגנה שיר. זה ההמנון של הארץ שלנו, אמרה הגננת ואני חשבתי, אם יש ארץ שלנו, אני רוצה להיות בה. הייתי רק בת חמש אבל ההחלטה היתה נחושה.
גם אבא רצה לעלות לארץ, אלא שאז השתחררה מילאנו מן הגרמנים וכתבו לאבא שרוצים למנות אותו לתפקיד מזכיר הקהילה היהודית בעיר. אבא ראה בכך ייעוד. בשנת 1946 חזרנו למילאנו. לאבא היה תפקיד מאוד קשה כי למילאנו הגיעו יהודים מכל רחבי אירופה, שניצלו ממחנות ההשמדה.
נכנסתי לכיתה א' בבית הספר היהודי שהוקם בעיר לאחר החלת חוקי הגזע באיטליה. חיילים יהודיים ניקו את מבנה בית הספר והוא התמלא בילדים יהודיים, ניצולי מחנות ההשמדה. היו עמי ארבעים ילדים בכתה, והם היו שונים בהתנהגות ובמראה. גרנו עימם בבית הקהילה. לא יכולנו לחזור לבית שלנו במילאנו כיוון שהאיטלקים השתלטו עליו. רק לאחר תביעה משפטית חזר אלינו הבית.
המפגש עם ילדים ניצולי מחנות השמדה הבהיל אותי. באופן מוחשי הבנתי את גודל הזוועה שעברו ילדים רכים אלו. ואז, מתוך הזדהות עמם, הופיעו הסיוטים, שהנה באים לקחת אותי לשם. במקביל, הבנתי גם את גודל הנס שארע למשפחתי.
סיימתי במילאנו ביה"ס עממי, חטיבת ביניים ותיכון והחלטתי להירשם לאוניברסיטה. הורי קיוו שאלמד משפטים אך אני התעקשתי ללמוד שפות, ובינתיים, כיון שלא יכלו לממן את לימודיי התחלתי לעבוד כמזכירה בבית הספר של הקהילה.
זוגיות
אהרון כהן הגיע לאיטליה כשליח מן הארץ. המטרה: להקים סניפים של ארגון בני עקיבא באיטליה. הוא רכש במהירות את השפה האיטלקית וכשהתלבש בסגנון איטלקי נראה כמי שנולד וחי מאז ומעולם באיטליה. אהרון התמסר למשימה בכל מרצו והצליח לרשת את איטליה בסניפים רבים של בני עקיבא.
הוא היה מבוגר ממני בחמש שנים, ומרגע שנפגשנו החליט שזהו זה. אני היססתי, רציתי ללמוד לפני שנינשא אבל אהרון לחץ ולא עמדתי בפני חיזוריו האינטנסיביים ואישיותו המיוחדת. התאהבתי בו. נישאנו בשנת 1960 בבית הכנסת במילאנו, הוריו הגיעו לחתונה מן הארץ, והיה ברור שנעלה בהקדם ארצה. גם אם ברור היה לי שמקומי בישראל, חששתי מאוד מן השפה העברית והחיים הבלתי מוכרים, כמו גם מן המרחק מהוריי, אך משפחתו של אהרון, הוריו ותשעת אחיו קבלו אותי באהבה רבה.
החיים בארץ
הגענו היישר לכפר בתיה. אהרון החל לעבוד כמורה בפנימיית כפר בתיה ואני נכנסתי לתפקידי כאם במשרה מלאה. בשנת 1961 נולדה ליאורה, בתנו הבכורה. בשנת 1965 נולד יוסי ובשנת 1970 נולדה לימור. כל אותם שנים, הציעו לאהרון שליחויות רבות בחו"ל אך לאחר הולדת שלושת ילדינו החלטתי שדי, לא זזים. גרנו בירושלים מאז 1962, ואהרון ניהל את מדרשיית עמליה, בית ספר תיכון לבנות, במשך 25 שנים. אחר כך במשך עשר שנים היה מנכ"ל הרשות ללדינו. אביו היה תימני אך אמו ספרדייה ותרבות הלדינו זרמה בתוכו. מידי פעם נשלח למשימות לאומיות במקומות מסוכנים, כמו הנסיעה לאתיופיה בשנת 1976 עם ארבעה ישראלים נוספים, בשליחות המוסד והרב עובדיה. הם תבקשו לבדוק האם אכן יש יהודים אתיופים.
כשבאנו לארץ אחרי החתונה גאולה כהן, גיסתי, לקחה את מסמכיי כדי לרשום אותי לאוניברסיטה אך אני כבר הייתי בהריון הראשון, וכמקובל באותה תקופה, נשארתי בבית עם ילדיי הרבה שנים. זה לא התאים לטמפרמנט שלי וייחלתי לצאת לעבודה, והיה גם חלום הלימודים שעדין לא הגשמתי.
אבא ואמא עולים לארץ
לאחר מלחמת ששת הימים, הבשילה תוכניתם של הורי לעלות לארץ. קיוויתי שיתיישבו לידי בירושלים אך אמי העדיפה את מזג האוויר החמים של מישור החוף. די היה לה מן הקור של מילאנו. הם בחרו להתיישב בבני ברק. אחיותיי, ויקטוריה ומרים עלו לארץ עוד קודם והקימו משפחות. היו להורי עשרים שנים טובות ומאושרות עם הבנות והנכדים. אבא נפטר בשנת 1990 ואמא בשנת 1993. המלחמה העולמית השאירה צלקות אצל אמי, כל רעש קטן הבהיל אותה והיתה תלויה מאוד באבא. לאחר מותו בקשה למות אף היא. ראיתי אותה ונשבעתי שלא אנהג כך. החיים זו מתנה שעלינו לחיות עד תומה.
לימודים וקריירה
לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהמצב הכלכלי בארץ הורע, החלטתי לצאת לעבודה, השתלבתי במשרד החוץ בעבודה ככתבנית ועברתי במספר מחלקות. כשהגעתי לארכיון משרד החוץ, סדרתי מסמכים לא דחופים של האו"ם ולא ידעתי מה לעשות עם הזמן הנותר. כשהתלוננתי אצל אבא, הוא אמר לי, היה סופר צרפתי ידוע שעבד כארכיבר וכתב ספרים, גם את תכתבי...
ועד שאכתוב נרשמתי ללימודים אקדמיים. בגיל ארבעים יצאתי ללמוד בתמיכתו הפעילה של אהרון. למדתי ספרות איטלקית, לדינו ופולקלור, ובשנים שבאו אחר כך, כתבתי את הספרים שלי, כולם בנושא תרבות הלדינו. זו האהבה שלי.
בגיל 58 עזבתי את משרד החוץ והתחלתי להעביר שיעורי לדינו באוניברסיטת בן גוריון עד שהתעייפתי מן הנסיעות והפסקתי. התנדבתי לעבודה בקול ישראל במחלקה ללדינו. תרגמתי חדשות ללדינו וגם קריינתי. בגיל 65 אמרתי די לחדשות, ומעכשיו רק תוכניות תרבות. התנדבתי בקול ישראל עד לשנת 2013, השנה בה עברתי להתגורר בבית האבות על שם רקנאטי.
שנתיים קודם לכן החלטתי להעביר את אהרון, בעלי, למחלקה הסיעודית בבית האבות על שם רקנאטי בפתח תקווה. מצבו של אהרון התדרדר בהדרגה, הוא נפל ונחבל לעיתים קרובות עד שנזקק לעזרה סיעודית צמודה. מאחר וסרב לקבל עזרה של מטפל בבית, נאלצתי, בלב כבד, להכניס אותו, למחלקה הסיעודית בבית האבות. הוא נפטר כאן בשנת 2011.
המשכתי לגור בירושלים עד שהחלטתי שגם אני זקוקה לדיור מוגן. התניתי את המעבר שלי בכך שהארכיון שצברתי יעבור עמי. פתחנו פה את "חדר אהרון" המכיל את כל ספרי הלדינו שאהרון ואני צברנו במשך השנים, כמו גם מסמכים רבים.
אני ממשיכה לעבוד על ספרים חדשים. כבר לא מסתובבת בארץ ומספרת סיפורים מפולקלור הלדינו, התעייפתי והרגליים אינן חזקות כמו פעם.
הילדים
ליאורה בתי הבכורה נשואה לרב אורתודוכסי ומתגוררת בארה"ב. יש לה שלושה ילדים ושתי נכדות. היא מלמדת בישול ועזרה לי להוציא את ספר הבישול שלי.
יוסי סיים דוקטוראט בהיסטוריה ועוסק בהוראה, ניהול והכשרת מורים. הוא אב לששה ילדים.
לימור הצעירה, אמא לחמישה. היא מורה לספרות ועזרה לי בהוצאת המילון הלדינו-עברי.
אני צוחקת ואומרת שבתי האחת היא בלשנית ואילו השניה בשלנית. בזמני הפנוי, אני בקשר עם ילדיי, נכדיי, שתי נינותיי ואחיותיי – משפחה גדולה ואוהבת.
