דף לכבוד / לזכר

מחנה העקורים לנדסברג.

רקע – מחנות באזור לנדסברג במהלך השנה האחרונה למלחמה.

במהלך השנה האחרונה למלחמה, 1944/45, בסביבות העיירה לנדסברג, הייתה רשת ענפה של מחנות ריכוז ועבודה לעובדים זרים, שבויי מלחמה ומחנות ריכוז ליהודים (Judenlager ). ב- 9 לאוקטובר 1944, ד"ר מוס, חבר הממשל המחוזי, שלח דו"ח סטטיסטי לראשי העיריות השונים במחוזות לנדסברג ושונגאו (Schongau ) אשר כלל רשימה של 21 מחנות עם 5251 אסירים אשר כללו שבויי מלחמה מפולין, רוסיה וצרפת ועובדים זרים אשר גורשו למזרח גרמניה לעבודות. האסירים הנ"ל עבדו עבור חברות גרמניות כגון DAG (חברה ליצור חומרי נפץ) BAWA (חברה לעבודות עפר), חברת המים של בוואריה ו- Organization Todt (הארגון אשר סיפק עובדי כפייה לתעשיית החימוש).

בנוסף, היו במחוז 9 מחנות ריכוז ליהודים (ובנוסף אחד בתהליכי בניה שלא סופקו לגביו נתונים) אשר הועסקו כעובדי כפייה במפעלים השונים – רובם בבניית בונקרים ענקיים שיועדו למפעל מטוסים תת קרקעיים, אשר שם הקוד שניתן לפרויקט זה היה Ringeltaube .

כאשר כוחות בעלות הברית החלו להתקדם ולכבוש חלקים מגרמניה, למרות שהרשויות הגרמניות (האזרחיות והצבאיות) היו ערות למסות של העובדים הזרים באזור, אף אחד לא שם דעתו לנושא זה ולאפשרות החזרת העובדים הזרים למדינותיהם ולהיפך, הם נוצלו עד הרגע האחרון.

המצב בסוף המלחמה

ב- 27 לאפריל 1945 עם כניסת הכוחות האמריקאים לאזור לנדסברג, הם נחשפו לזוועות במחנה הריכוז Kaufering IV (בו אסירים רבים נשרפו חיים ע"י אנשי ה- SS עם עזיבתם את המחנה), אך בו בזמן הם נתקלו בקבוצות רבות של ניצולי המחנות באזור, ממדינות שונות, דבר אשר גרם לא פעם לבעיות וקונפליקטים רבים. לדוגמא, הניצולים הצרפתים חברו לשבויי המלחמה מצרפת והחלו בתנועה מערבה לכיוון צרפת. דבר זה למשל, לא היה אפשרי לניצולים מפולין ולשבויי המלחמה הרוסיים והעובדים הזרים מארצות המזרח, אשר ארצותיהם היו כבושות ע"י הכוחות הסובייטים. בעיקר בשל כך שמסילות הברזל מזרחה נהרסו במהלך הקרבות על העיר מינכן והאזור, ובשל כך הרשויות היו צריכות למצוא פתרון לאנשים אלו (היכן לאכלסם) בלנדסברג.

הקבוצה הגדולה ביותר של אנשים אלו היו היהודים ניצולי המחנות באזור. לאחר שעברו את מאורעות השואה ושרדו, לא הייתה באפשרותם לחזור למדינותיהם. הם היו יותר מידי תשושים פיזית ונפשית ולא היו מסוגלים למסע כזה (הגם שרבים מהם לא רצו לחזור למדינותיהם).

הרשויות החלו להשתמש בביטוי "עקורים" (Displaced Persons ) לאנשים אלו אשר גורשו ממדינותיהם.

הקמת מחנה העקורים לנדסברג

המחנה העקורים לנדסברג נוסד ב- 9 למאי 1945, יומיים לאחר כניעתה הרשמית של גרמניה. בנקודת זמן זו, מחנה העקורים הכיל אנשים אשר גורשו למחנות בלנדסברג ובסביבה. כמיקום למחנה העקורים, הממשל הצבאי האמריקאי בחר מחנה לשעבר של הצבא הגרמני שנקרא קסרקטין סארבורג (Saarburg Kaserne ). למרות שבסיס זה קיבל את שמו מאדולף היטלר עצמו, הוא סיפק תנאים נוחים לעקורים. באופן טבעי, מתחים התפתחו במהרה בין הקבוצות השונות של העקורים. שתי הקבוצות העיקריות היו ניצולי השואה היהודים וקבוצות של בני לאומים שונים (לא יהודים ובעיקר מזרח אירופאים) אשר נרדפו ע"י הנאצים בשל דעותיהם הפוליטיות. בעוד קבוצה אחת הבינה שבני משפחתם וכל אשר הכירו הושמד ע"י הנאצים, אנשי הקבוצה השנייה ידעו והבינו שבמהרה הם יחזרו לארצותיהם, בתיהם ומשפחתם שנותרה מאחור.

רגשותיהם של העקורים תואר ברהיטות בשלב מאוחר יותר ע"י שמואל פיזר, ניצול שואה מאחד המחנות באזור לנדסברג אשר לימים הפך להיות עורך דין המתמחה בזכויות אדם של בני מיעוטים. הוא קרא למחנה העקורים "תא לחץ" אשר אפשר שחרור לחצים ועזר לו להבין ולתפוס את זוועות השואה שעבר ולמצוא את דרכו חזרה לסדר של קיום חיים נורמאליים יום יומיים.

השבועות הראשונים במחנה העקורים לנדסברג

הפעם הראשונה בה נציג כלשהו של העקורים, ד"ר וולסונוק, דיבר באופן פומבי, הייתה במהלך פגישה של ועד פעולה של העיר לנדסברג אשר אורגנה ע"י האמריקאים ב- 11 למאי 1945. בפעם הראשונה נודעו אומדנים לגבי מספר האסירים במחנות השונים באזור. בסנט אוטיליין (St. Ottilien ) כ-406, באוטלינג (Uttling ) כמה מאות, בהולצהאוזן (Holzhausen ) ו- אונטריגלינג (Unterigling ) כ-250 והייתה שמועה על כ-800 נוספים שהיו בדרכם ממחנה בהבסבורג (Augsburg ). בנוסף, ד"ר וולסונוק העריך שבכל עיירה באזור ישנם בין 20 ל- 100 זרים. בשלב זה מחנה העקורים הכיל כ-4400 אנשים. המצב היה לא נעים ואפשר אף לתאר אותו ככאוטי. אספקת המים הייתה מעטה מידי, כך שבשלב זה רק במטבח ובמרפאה היו מים זורמים. ברצינות רבה, ד"ר וולסונוק ציין שבינות לאנשים שבמחנה הצבאי לשעבר היו גם ניצולים חולים ממחנות הריכוז Kaufering I ו- Kaufering IV ויש אפשרות להתפתחות מגפת טיפוס בשל כך. שני מקרי טיפוס כבר דווחו  במחנה סנט אוטיליין, אך בינתיים לא ממחנה העקורים לנדסברג.

בפגישת ועד הפעולה בתאריך 25 למאי 1945, אנו למדים לראשונה על המספר המדויק של האנשים ששהו במחנה העקורים לנדסברג. המספר הוא 6870 איש, שהיוו 65% מסך כל התושבים של לנדסברג באותו תאריך שהיה 10,245 תושבים. התנאים במחנה העקורים היו מדכאים, במיוחד מאז שהרשויות האמריקאיות הקימו גדר תיל כפולה סביב המחנה הצבאי לשעבר (שהוסב להיות מחנה העקורים) על מנת לאבטח את המקום. גדר זו לא פורקה עד ספטמבר 1945 כאשר רב-סרן אירווינג היימונט (Major Irving Heymony ) קיבל פיקוד על מחנה העקורים.

מחנה העקורים היהודי

עד ספטמבר 1945 המחנה הכיל קבוצות רבות ומגוונות של מגורשים. אך לאחר שרב-סרן אירווינג היימונט קיבל פיקוד על מחנה העקורים, הוא הפך להיות מחנה עקורים ליהודים בלבד. זו הסיבה מדוע ההיסטוריה של המחנה כל כך חשובה. כפי שפרופסור שמעון סנופקובסקי (Prof. Simon Snopkowski ), יושב הראש של הקהילות היהודיות בבוואריה תיאר זאת, במחנה העקורים לנדסברג "נוסתה מדינת ישראל בשלב טרום ממשלתי ומדינתי".

הניצולים במחנה העקורים החשיבו עצמם כ- "שארית הפליטה" אשר יתנו משמעות חדשה לעולם אשר נחרב ע"י גזענות וטוטליטריות. גברים ונשים כתבו באותיות עבריות (אל גם מילים ביידיש) סיסמאות על קירות המטות המפלגתיים שלהם על מנת להראות  את הדרך בה ראו את משימתם: "ארץ ישראל אמנם קטנה היא, אך יכולה היא לגדול באמצעות עבודתכם – דברו מעט אך עשו הרבה!". את מילים אלו ניתן עדיין היה לראות בשנת 1989 על אחד הקירות של בית מלאכה לשעבר מחוץ לשערים של מחנה העקורים בלנדסברג.

ניתן לראות בשני הרעיונות העיקריים במשפט זה כאבני הנגף של מדינת היהודים החדשה אשר תקום, שהתחילה לגבש את צורתה במחנה העקורים לנדסברג.

החזרה לחיים

ההיסטוריון היהודי-אמריקאי אברהם פק (Abraham Peck ) אמר שהשואה "נולדה" בלנדסברג (בזמן מאסרו של אדולף היטלר בכלא לנדסברג במהלך שנת 1924 הוא כתב את ספרו "מיין קמפף"), המקום בו השואה קרתה בשלבה האחרון והאכזרי ביותר בו אנשים עונו למוות תחת הסיסמא הנאצית "Arbeit Macht Frei – העבודה משחררת", אך הוא ציין גם כן שזה המקום שבו "שארית הפליטה" ניסתה להמשיך "מעבר לשואה", היכן שהם אספו את עצמם מחדש ואספו כוחות וכבוד עצמי מחודש והחלו שוב לעבוד ולחיות כבני אנוש ובעבור ערך עצמי ואנושי (ולא כחיות או עבדים עבור מישהו אחר) – ערך אשר היה מכריע בבניה של מדינתם הם בעתיד. לפיכך מחנה העקורים לנדסברג ייצג לא רק את סופה של השואה, אלא גם כן את לידתם מחדש של החיים. רבים מהגברים והנשים שעזרו לבנות את מדינת ישראל כמדינה שהיא כיום, היו ניצולים מאחד המחנות באזור לנדסברג, הם רכשו מקצוע במחנה העקורים ולמדו כיצד לבנות דמוקרטיה, איך לרכוש מחדש את ערכי דתם וכיצד להתכונן לארץ ישראל.

במחנה העקורים לנדסברג, צעירים רבים לקחו חלק בניסוי שלימד אותם על חיים סוציאליים מילדות לבגרות. זו הייתה חוויית הקיבוצים, במיוחד לילדים שאיבדו את הוריהם בשואה. זה היה ניסוי שנערך בתשע קבוצות שונות. בקבוצות אלו נלמדו העקרונות של חיים פוליטיים ע"י חברי הקבוצה הצעירים.

בתי ספר במחנה העקורים

בתי הספר במחנה העקורים נוהלו ע"י ד"ר אוליסקי (Dr. Oleiski ), ניצול שואה מליטא. הוא ביצע את תפקידו באופן מופתי והקים כיתות לימוד ובתי מלאכה רבים. הוא השפיע גם רבות בעניינים תרבותיים במחנה. בשלב מאוחר יותר ד"ר אוליסקי השפיע רבות על מערכת החינוך המקצועי במדינת ישראל. כבר במחנה לנדסברג היה בעל כישרון גדול בשכנוע לפנות לחינוך מקצועי והיה ידוע בכישרונו במציאת פתרונות מעשיים לבעיות רבות במחנה.

תנועת הקיבוץ במחנה העקורים

חברי תנועת הקיבוצים במחנה הפליטים ביקשו שכל  עוד הם ממתינים לעלייה לארץ ישראל, תינתן להם האפשרות לעבד מספר חוות חקלאיות שהיו שייכות בעבר לבעלי תפקידים נאצים. הם סרבו בכל תוקף לעבוד בחוות אשר היו שייכים לגרמנים. בשנים לאחר 1945 נוסדו תשעה קיבוצים במחוז סביב לנדסברג והם היו שונים ומגוונים אחד מהשני בתפיסותיהם האידאולוגיות, החל מסוציאליזם וכלה  בדתיות אורתודוכסית.

עיתון מחנה הפליטים לנדסברג.

מכיוון שרב-סרן היימונט, מפקד מחנה העקורים, לא הצליח למצוא מכונת דפוס עם אותיות עבריות, הוא הציע להשתמש בפונטים לטינים ומיידיש פונטית ולכן העיתון הופיע תחת השם "Jiddische Landsberger Cajtung ". הוא הודפס ע"י חברת הדפוס נאומייר (Neumayer ) מלנדסברג והחשבון לבית הדפוס שולם ע"י המועצה המחוזית. זה היה העיתון היהודי הראשון שהופיע באזור לנדסברג. עורך העיתון היה ד"ר וולסונוק (Dr. Volsonok ), יהודי ליטאי אשר היה הדובר הראשון של העקורים מול השלטונות האזרחיים הגרמנים החל מה- 8 למאי 1945. הגיליון הראשון של העיתון הופיע בתאריך ה- 6 לאוקטובר 1945. העיתון הכיל חדשות מכל העולם, חדשות ממחנה העקורים ונהלים של מחנה העקורים, מאמרים ספרותיים ומאמרי ביקורת. אין זה מפתיע שמאמרים רבים עסקו בחיי היהודים בליטא טרום מלחמת העולם השנייה. להלן שמות של מספר מאמרים אשר הופיעו בעיתון: "Jidiszer wisnszaftlecher institute (JIWO) cu zajn 20 jorikn kilum " (מאמר לגבי שנת ה- 20 לייסוד ארגון איב"ו), "Far Cwej-jom in Kowner geto " (מאמר לגבי החיים בגטו קובנא), "Di Likwidacje fon Kowner Geto " מאמר לגבי חיסול גטו קובנא.

בכותבו בעיתון היידי היוצא לאור בניו יורק, העיתונאי ל. שניידרמן (L. Sznajderman ), קרא לעיתון מחנה העקורים בלנדסברג העיתון היהודי הטוב ביותר במחנות הגרמנים.

עיתון המחנה כלל גם כן מודעות דרושים, הודעות נישואין וידיעות פוליטיות שונות מהמחנה עצמו. כמו כן, העיתון הפך להיות אמצעי הקשר הראשי של הנהגת המחנה לאנשים שבו.

בחירות במחנה העקורים

בספטמבר 1945 נערכו ההכנות לבחירות הדמוקרטיות הראשונות במחנה העקורים. הבחירות היו מיועדות להתקיים בתאריך 21 לאוקטובר 1945, והתמודדו בהן מפלגות מהקבוצות השונות במחנה העקורים. עיתון היה כלי חשוב להעברת מסרים ודעות פוליטיות. בנוסף חולקו פליירים, התקיימו עצרות בחירות ועימותי בחירות בין המועמדים. בזמן עצרת פוליטית אחת גדולה בלילה שלפני הבחירות, אמר אחד המועמדים כי ראוי וסמלי שהבחירות הדמוקרטיות הראשונות של יהודים מאז השחרור יתקיימו בעיר בה אדולף היטלר כתב את "מיין קמפף". גוש האיחוד זכה בבחירות אלו ביתרון גדול על פני יתר המועמדים.

ביקור של בן גוריון במחנה העקורים.

ביום הבחירות, בן גוריון, מייסדה של מדינת ישראל, הגיע למחנה העקורים לנדסברג לביקור במפתיע. אחד מתושבי המחנה נזכר: "לאנשים כאן, בן גוריון נראה כאלוהים בכבודו ובעצמו. נראה היה כאילו הוא מייצג את התקווה של כולם לעלות לארץ ישראל. לעולם לא חווינו לפני כן פרץ כזה של אנרגיה. אינני מאמין שאפילו ביקורו של הנשיא טרומן במחנה גרר כזו התלהבות".

בן גוריון לא רק נכח בפגישות פוליטיות עם הנהגת המחנה, אלא גם הצטלם עם רב-סרן היימונט, מפקד מחנה העקורים האמריקאי. רב-סרן היימונט הגיע למסקנה הבאה: "מר בן גוריון נראה כאיש בעל מח חריף אשר יודע בדיוק כיצד למצוא פתרונות מעשיים לבעיות שונות ומגוונות. הוא ציין שבפלסטינה הוא ניצב בפני בעיות דומות לשלנו במחנה. לפני לכתו, בן גוריון הביע את תמיכתו בבקשה של העקורים היהודים לקבל חוות גרמניות להקמת קיבוצים".

ארוך הוא המסע

ההיסטוריה של מחנה העקורים לנדסברג היה נושא לסרט תיעודי משנת 1949 של השחקן והבמאי ישראל בקר. שמו של הסרט היה "Lang ist der weg " (ארוך הוא המסע). סרטו של בקר לא עורר רגשות של נקמה אלא כיוון  ליצור אצל הצופה רגשות של פשרה והבנה. ב-24 ליוני 1949, עיתון גרמני בשם Die Landsberger Nachrichten , כתב זאת לגבי הסרט: "לנו, תושבי לנדסברג, הסצנות אשר צולמו בלנדסברג הן בעלות חשיבות מיוחדת עבורנו. אנו רואים את המחנה הגדול, את בתי המלאכה השונים, ההכשרה של העקורים במגוון מקצועות מועילים וכלכליים ואנו צופים בכנס גדול שנערך באולם רכיבת הסוסים לשעבר – כנס שבסופו של דבר הוביל להקמתה של מדינת ישראל".

הצהרת סנט. אוטיליין

ב- 27 למאי 1945, קונצרט לכבוד השחרור אורגן במנזר סנט. אוטיליין (St. Ottilien ). נכחו בקונצרט כ-400 אשר חזו באירוע שהיה בו זמנית אירוע דתי ופוליטי כאחד.

את החלק הדתי של האירוע הוביל הרב שמואל סניג (Rabbi Samuel Snieg ) מקובנה, ליטא, אשר היה ניצול מחנה Kaufering I . לאחר מכן, מספר ניצולים שהיו חלק מתזמורת גטו קובנה ניגנו יצירות של ביזט וגריג. על התזמורת ניצח ניצול השואה מיכאל הופמקלר (Michael Hofmekler ). בסיום הקונצרט, המוזיקאים והקהל שרו את "התקווה" אשר מאוחר יותר הפך להיות ההמנון הלאומי של מדינת ישראל.

חוקר השואה המפורסם יהודה באואר קרא לאירוע זה "ההופעה הראשונה בפומבי של שארית הפליטה".

כאשר אנשי "שארית הפליטה" נפגשו במנזר סנט. אוטיליין בתאריך ה-25 ליולי 1945, זה בעצם היה הקונגרס הראשון של ניצולי השואה בכל אירופה. המזכיר הכללי היה מר. בנש טקטאטש (Mr. Benesh Tktatsch ), משפטן מלומד מקובנה, ליטא וניצול שואה של מחנות הריכוז Kaufering . הוא הכריז שבקונגרס נוכחים נציגי ניצולים של יותר מ-30 מחנות ריכוז גדולים שהכילו אסירים יהודים, והם מייצגים כ-40,000 איש.

החיים מנצחים – שיעור הילודה עולה

נשים שיחקו תפקיד מרכזי בתנועת שארית הפליטה. אנשי התנועה החליטו כמובן שאל לאנשים לשקוע במרה שחורה ולגווע מבפנים מפני שזה יהיה ניצחון של דרכו של היטלר. לפיכך, האוכלוסייה היהודית של ניצולי השואה פיתחה רצון עז להנציח את חייהם דרך צאצאיהם. אהבתם לילדים מתוארת בצורה הטובה ביותר בשיר שנקרא "Cum Jidiszn kind " שפורסם בעיתון המחנה "Jiddische Landsberger Cajtung ".

בשנת 1946 חלה עליה משמעותית בשעורי הילודה במחנות העקורים היהודיים. למרות שחוקי הגנת הפרטיות של המועצה המחוזית של לנדסברג מנעו פרסום של שעורי הילודה, אנו יודעים ממקורות נוספים ששעורי הילודה במחנות העקורים היו גבוהים מהרגיל. לדוגמא, אנו יודעים שבין דצמבר 1946 ויוני 1947 היו בין 30 ל-50 לידות בחודש בין הניצולים במחנה העקורים סנט. אוטיליין.

אחד מני רבים שנולדו במחנה העקורים לנדסברג היה מנהל הארכיון של העיר סינסינטי בארה"ב, אברהם פק. הוא נולד ב-4 למאי 1946. הוריו החשיבו עצמם חברים בארגון שארית הפליטה. בנם, נצר בלבו את זיכרונותיהם של הוריו במחנה העקורים והיה להוט בבגרותו לחקור ולהנחיל לדורות הבאים את ההיסטוריה של מחנה העקורים לנדסברג. למשל, ב-10 לספטמבר 1989 הוא נאם בזמן קביעת לוח זיכרון במיקום של מחנה העקורים לשעבר בלנדסברג.

תמונות רבות נשתמרו של אימהות גאות מחזיקות את ילדיהן בזרועותיהן ומטיילות איתם ברחבי העיר לנדסברג בעגלות הילדים. זאת אומרת שלנדסברג לא היה רק מקום הולדתם של ילדים אלו אלא גם מקור לזיכרונותיהם המוקדמים ביותר של ילדים אלו.

ביקור של נציגי העיר לנדסברג במחנה העקורים

ב-1 לדצמבר 1948 Jacques F. Palustre וההנהגה של ארגון הפליטים העולמי, הזמינו מספר נציגים רשמיים של העיר לנדסברג לבקר במחנה העקורים בפעם הראשונה. בזמן זה מספר העקורים במחנה ירד כבר מתחת ל- 3,000.

ישנו דו"ח בן חמישה עמודים שנכתב ע"י ראש העיר של לנדסברג, טומה (Thoma ) אשר מתאר את הביקור. בדו"ח, הנציג של ארגוני העובדים בעיר לנדסברג, פושל (Poschl ), מציין את הדברים הבאים: "במפגשים פומביים אנו נתקלים מדי פעם בהערות אנטישמיות. על פניו אנשים בסביבה שכחו שמחנות הריכוז באזור היו הסיבה העיקרית מדוע בעלות הברית לא הפציצו את לנדסברג. יש צורך להבהיר באופן חד משמעי לאנשים אלו שהיהודים ואנשים אנטי-פשיסטים נרדפו ע"י הגסטפו במשך 12 שנים. אסור שדבר כזה יחזור על עצמו שאנו, כדמוקרטים נרשה לאנשים כאלו לתפוס את השלטון פעם נוספת. זו כוונתנו לוודא שהשלטונות האמריקאים יסייעו לעקורים לחזור לחיים בטוחים ונורמליים. אנו מקווים שהבקשות של ארגוני העובדים יתקבלו על מנת לוודא שאנו חיים בחברה דמוקרטית.

ז'ק פלוסטר (Jacques Palustre ), יו"ר ארגון הפליטים העולמי, אמר את הדברים הבאים בדברי הסיכום שלו לנציגי העיר לנדסברג: "בדוברי בשם מועצת מחנה העקורים, אני מקווים שביקורכם השיג את מטרתו. לא היו בינינו קשרים עד היום. המפגש הראה שאזרחים רבים בלנדסברג לא ידעו כיצד החיים במחנה העקורים לנדסברג מתנהלים. כמו מחוצה לו, גם במחנה העקורים אנשים משקיעים שמונה שעות של עבודה מאומצת בכל יום. אני משוכנע שאחרי הביקור אתם תחשבו באופן שונה לגבי מחנה העקורים".

ביקור הקונסול הישראלי

ב-13 לינואר 1949, הנציג הרשמי הראשון של מדינת ישראל ביקר במחנה העקורים לנדסברג. ד"ר חיים הופמן, בעצמו ניצול של מחנות הריכוז Kaufering , נאם נאום בפני ניצולי השואה. נושא הנאום היה "יום השנה הראשון ליסודה של מדינת ישראל". בנאום זה, ד"ר הופמן, שמדינת ישראל היא תוצר של עבודה קשה ושל הרצון העז והנחישות של העם היהודי אשר מסוגלים לקיים מנהל עצמי. האירועים בשנה האחרונה הביאו לעם היהודי יותר כבוד מאשר ב-2000 שנים האחרונות. "הצטרפו אלינו" אמר ד"ר הופמן לעקורים במחנה. לאחר מכן הוא הזכיר להם שהוא עצמו היה מספר שנים קודם לכן אסיר במחנות הריכוז בלנדסברג, אך הוא גם אמר שבמחנה העקורים לנדסברג נוסד הארגון הציוני הראשון בכל גרמניה ושבלנדסברג הוקם בית הספר המקצועי היהודי הראשון, בית ספר שהיווה השראה ודוגמא לרבים אחרים שנוסדו בהמשך במדינת ישראל.

למרות שמדינות רבות הסכימו לקבל את העקורים, ד"ר הופמן קרא להם להפוך "לאזרחים חופשיים במדינת היהודים החופשית".

בסופו של הביקור של ד"ר הופמן בינואר 1949, יו"ר מועצת המחנה, ולדמן, הביע תקווה שמחנה העקורים יפונה במלואו במהלך החודשים הקרובים. עד אפריל 1950 מספר העקורים צנח מתחת ל-1,500 איש. בסופו של דבר מחנה לנדסברג הפך למקום מפלט לעקורים ממחנות אחרים אשר נסגרו.

סגירת מחנה העקורים לנדסברג

באוקטובר 1950 נותרו כ-1,100 עקורים במחנה. בתאריך ה-10 לאוקטובר 1950 הופיעה כתבה בעיתון הגרמני "Suddeutsche Zeitung " אשר נכתב בה "בהוראתו של ראש הממשל של בעלות הברית בגרמניה, ג'ון מק'קוי, על העקורים לפנות את המחנה עבור חיילים אמריקאים". המחנה בלנדסברג היה אמור להיות מפונה עד ה-1 לנובמבר 1950, באותו זמן עדיין היו בו כ- 1,096 אנשים, אך למעשה המחנה פורק ונסגר סופית בתאריך 24 לאפריל 1951.