משפחת אלטהוף הייתה הבעלים של 'קרקס אלטהוף' המפורסם מאז המאה ה-17.
אדולף אלטהוף נולד ב-25 ביוני בשנת 1913 בזונסבק, בכרכרת הקרקס המשפחתית, במהלך אחת ההופעות של הקרקס. כאשר אחיו ואחותו הגדולים קבלו לידיהם את ניהול העסק המשפחתי ב-1939, פרש אדולף והקים קרקס משלו. זמן קצר לאחר מכן הוא נשא לאישה את מריה, שהיתה גם היא בת למשפחה של אמני קרקס.
קרקס אדולף אלטהוף, שהורכב מכ-90 אומנים ובני משפחתם, נדד בכל רחבי אירופה והמשיך את פעילותו גם בשנות המלחמה, כשהוא נודד ממקום למקום.
בקיץ 1941, הקרקס חנה לסדרת הופעות ליד העיר דארמשטאט בהסה. אחת המבקרות במקום הייתה נערה צעירה בשם אירן דאנר. היא היתה צאצאית מצד אמה למשפחת לורך-שושלת יהודית-גרמנית מפורסמת של אמני קרקס, שהתיישבה במאה ה-19 בעיירה קטנה בשם אשולברוקן ליד דארמשטאט. אביה הלא-יהודי גויס לשורות הצבא הגרמני. על-אף היותה של אירן רק יהודייה למחצה, נחשבו היא ואחותה ליהודים על פי חוקי הגזע של ולכן הן סבלו מאפליה קשה. הן הוחרמו על ידי בני כיתתן ולאחר "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, הן סולקו לחלוטין מבית הספר.
כל הדלתות נסגרו בפניה של אירן דאנר. היא פנתה אל אדולף אלטהוף בתקווה שתוכל להצטרף אל הקרקס שלו. אלטהוף הסכים לקחת את אירן לקרקס תחת שם בדוי, זאת על אף שידע על מוצאה היהודי ואף שהיה נתון לפיקוח קפדני של משרד התרבות הגרמני.
ב-1942 עלתה רדיפת יהודי דארמשטאט מדרגה נוספת. ב-20 למרץ 1942 יצא המשלוח הראשון של יהודים מדארמשטאט ללובלין, פולין ולאחריו באו עוד שני משלוחים - בספטמבר 1942 ובפברואר 1943. סבתה היהודיה של אירן גורשה במשלוח האחרון מדארמשטאט ובית המשפחה הוחרם. אמא של אירן ואחותה הצליחו לברוח אל הקרקס, שבו הסתתרה אירן. פיטר סטורם-בנטו, שהיה בן זוגה של אירן ואותו היא הכירה בקרקס, פנה אל אלטהוף ובקש ממנו שיעזור למשפחה של בת-זוגו.
"היה ברור לנו שניתן להן להישאר..." הסביר אלטהוף לאחר המלחמה, "לא יכולתי להרשות שהם ייפלו לידי המרצחים. זה היה הופך אותי לרוצח גם כן". אלטהוף סיפק מחסה לשלושת הנשים בקרקס שלו עד סיום המלחמה. מאוחר יותר הצטרף אליהן גם אביה של אירן שכמו בני-זוג אחרים בנישואי תערובת נשלח מהחזית אל ביתו על מנת שיתגרש מאשתו היהודיה אך הוא החליט להתעלם מהוראות מפקדיו והצטרף למשפחתו המסתתרת בחשאי.
הסתרתם של ארבעה נמלטים בזמן המלחמה היתה מסוכנת מאוד עבור משפחת אלטהוף. אופיו המבודד יחסית של הקרקס איפשר הגנה מסוימת מעיניים חשדניות, אך הגסטאפו נהג לבדוק את הקרקס בכל פעם שהגיע למקום חדש. בני משפחת דאנר היו מסתתרים במתחם הקרקס עד חלוף הסכנה. הקרקס כולו שמר את סודם. אף אחד לא הסגיר את המשפחה אך בני משפחת אלטהוף היו צריכים לקחת בחשבון כל הזמן את אפשרות של הסגרה על ידי אחד או יותר מעובדיהם הממורמרים. החשש אף התממש פעם אחת, אך מנהל הקרקס הצליח להסיח את דעתם של קציני הגסטאפו עם משקה או שניים, ובכך נתן למסתתרים די זמן להעלם.
מתוך עדותו של אדולף אלטהוף:
"בדרך כלל, לפני שהאדונים הנאצים היו באים לבצע אצלנו בדיקה, קיבלתי התראה מראש מפרנץ (נציג המפלגה הנאצית בקרקס). הם רצו לדעת קודם כל שהאוהל הוא יציב ובטוח, לראות את תנאי חייהם של העובדים ולבדוק שאיננו מעסיקים זרים לא רצויים או אפילו יהודים. אחר כך שאלו על דעותיי הפוליטיות. חזרתי ואמרתי להם שאני איש קרקס ואנשי קרקס באים מכל העולם וחיים בכל העולם. לא יכולנו לפעול רק בגרמניה בה היו קרקסים רבים אחרים. היינו צריכים להסתגל ולהתנהג בכל מדינה בה התארחנו כאילו אנחנו בביתנו, כלומר – להתנהג היטב. תמיד היית אדיב אליהם במיוחד, נתתי להם כרטיסים חינם לבני משפחה, מזגתי להם קוניאק בנדיבות וסיפרתי להם סיפורים על עברי – כמו למשל כיצד נהגתי להופיע בקייב עם דובים. רוסיה היתה תמיד נושא שיחה מרתק עבורם. הם העריצו את הקרקס שלנו כיוון שהיה נקי ומסודר. על פי רוב, כשהם רצו לבדוק את המתחם, הצלחתי לשטות בהם. אמרתי להם שיש לי פגישה עם אחד הממונים עליהם, אך שאשתי מריה תשמח לטפל בהם. בינתיים היא היתה כבר מסדרת שולחן בקרון שלנו ומציעה להם קפה. היא גם לא שכחה להציע תמיד קוניאק. הכנסת האורחים שלנו הפכה לשם דבר."
ב-2 לינואר 1995, הכיר מוסד "יד ושם" באדולף ומריה אלטהוף כ"חסידי אומות עולם". "אנחנו, אנשי הקרקס, איננו עושים הבחנה בין גזעים או דתות", אמר אלטהוף בטקס קבלת התואר. אדולף אלטהוף נפטר ב-14 באוקטובר 1998 בעיר שטולברג שבגרמניה.
מקורות:
אתר יד ושם- http://www.yadvashem.org/yv/he/righteous/stories/althoff.asp
ויקיפדיה- http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%A3_%D7%90%D7%9C%D7%98%D7%94%D7%95%D7%A3
