EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
חיים רפאל
1924-2015
יוצר הדף: קורן מיוחס קשר לדף: אחר
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
תנחומים ומחוות
סיפור חיים

חיים רפאל  נולד בשנת 1924 ונפטר באפריל 2014.


חיים רפאל נולד בסלוניקי שביוון,כשהיה נער הוא השתתף בקביעות בפעילות המוזיקאלית של מקהלת הילדים שאורגנה בבית הכנסת "בית שאול" בעיר סלוניקי.במקביל הוא למד לנגן בפסנתר,באקורדיון ובמפוחית – פה.

עם פרוץ מלחמת יוון-איטליה החלו חיים ואחיו לסייע בפרנסת המשפחה,הם עזרו לאביהם למכור פחמים בחנותו הקטנה הממוקמת באחד הרחובות המרכזיים של סלוניקי היהודית. כל המשפחה גורשה למחנה אושוויץ בפולין בפסח 1943.  

אמו,אחיותיו ואחד מאחיו נשלחו להשמדה וחיים נשלח עם אביו ואחיו הקטן דוד לעבודה המחנה "בונה מונוביץ" אשר באושוויץ.

לאחר שעבר ב-11 מחנות ריכוז ועבר תלאות רבות, היה רפאל היחיד ממשפחתו ששרד את השואה .

 

"קצין אס-אס ניסה לנגן במפוחית פה ללא הצלחה. ניגשתי אליו וביקשתי ממנו שייתן לי את הכלי לנגן בו. הוא נתן לי אותו וניגנתי לו את "לילי מרלן"... שעה שניגנתי הכו את אבי ואני הפסקתי לנגן. הקצין שאל אותי למה הפסקתי. אמרתי לו שמכים את אבי. מיד הורה להפסיק להכותו. אבי לא האמין בנס שקרה לו, ואמר לי 'הייתכן שהמשרוקית הזו הצילה אותנו?'" (חיים רפאל, שירת חיים, ע' 49-50).

הדבר שעזר לחיים לשרוד היה יכולתו הטובה לנגן,כאשר הוא ואביו עבדו בפרך והשומר שלהם ניסה לנגן ללא הצלחה חיים ניגש אליו והראה לו כיצד מנגנים את השיר "לילי מרלן" שהיה השיר הגרמני היחידי שידע לנגן.כאשר חיים ניגן הכו את אביו וחיים עצר את הנגינה,כאשר עצר השומר שאל אותו למה עצר והוא ענה לו מכיוון שמכים את אביו השומר מיד הורה לחייליו להפסיק להכות את אביו של חיים שלא האמין  שמה שהציל אותו היה בסך הכול כלי נגינה.

באפריל 1944 העבירו את חיים ל"קנדה קומנדו",שם חויב לעבוד בפריקת מטענים של יהודים שהגיעו למחנה ונשלחו לתאי גזים.

בסוף 1944 הועבר חיים למחנה מלצבאכדל שליד ברסלאו, לעבודה בחפירת מנהרות, ובינואר 1945 נשלח בצעדת מוות למחנות פלוסנבורג ואורדרוף.

חיים ניסה לברוח אך נתפס והועבר לבוכנוואלד ומשם לטרזיינשטט, שם שוחרר. בטרזיינשטט התוודע חיים לאסתר ויוונטה, ילידת קורפו, ולימים – אשתו. יחד שבו לסלוניקי, שם נישאו וביוני 1946 עלו לארץ ישראל באניית המעפילים "חביבה רייק".

חיים היה חבר המועצה של המכון "יד לצלילי השואה", וכן היה מיוזמיה וממקימיה של "מקהלת ניצולי השואה יוצאי יוון בישראל", שאת הופעותיה ליווה באקורדיון. חברי המקהלה הביאו באמצעות שירתם וסיפוריהם האישיים את דבר השמדתם של יהודי סלוניקי במחנות ההשמדה, ובכך הם קירבו רבים בישראל ומחוצה לה לסיפור המיוחד של שואת יהודי יוון. פעילותו של חיים רפאל זכתה לעידודו של הנשיא החמישי של מדינת ישראל, מר יצחק נבון.

חיים הצטרף כאיש עדות במשלחות תלמידים לפולין, הרצה וניגן בבתי ספר וכן השתתף בהפקת סרטים תיעודיים בארץ ובחו"ל. בין היתר היה חיים בין נושאי הדברים בסרטו התיעודי של חיים גורי "הים האחרון" (1979). בכך סייע חיים בהנצחת תרבות יהודי סלוניקי וזכר השואה.

מדברי חיים לאחר עדותו הראשונה בפני תלמידים: "ליווה אותי החשש אם טוב עשיתי כשסיפרתי לתלמידים הקטנים את כל האמת על מה שקרה לנו שם. והנה קיבלתי בדואר רשום אל ביתי אוגדן ובו עשרות מכתבי התרשמות נרגשים של התלמידים, שהאזינו בדממה לדברי. התלמידים שלחו אלי ציורים, מכתבים נוגעים ללב ובעיקר מילות עידוד להוסיף ולספר באוזני תלמידים. אז ידעתי שעלי להמשיך במשימה" (שירת חיים, ע' 12).

בסיועה של רעייתו אסתר הקים חיים רפאל חנות מכולת בשוק לוינסקי שבתל-אביב – חנות אשר לימים הפכה להיות מעדנייה מוערכת. חיים רפאל תיעד את סיפור חייו בספר הזיכרונות "שירת חיים" שאלפי עותקים ממנו חולקו בישראל ומחוצה לה. לחיים ולאסתר נולדו שלושה ילדים ועד כה (2012) עשרה נכדים. בנו הבכור צדיק רפאל מנהל את העסק המשפחתי; בתו שמחה היא מורה בגמלאות ובן הזקונים שמואל משמש כפרופסור לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר-אילן.


קשרים
תמונת פרופיל
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text