שם מלא: ארנסטינה (אסתי) כץ, מאור
תאריך לידה:1937
מקום הלידה: Chernowitz, Romania
עיסוק: אחות
מקום המגורים במהלך המלחמה: גטו Mogilev
סיפורה של הדמות לפני המלחמה:
נולדה בת יחידה לאדולף ולבטיאס. היא מספרת :" עברתי הרבה דירות ובתים אך הבית עם הזיכרונות החזקים ביותר היה בית ילדותי שבו גרתי במשך 3 שנים- בית ברחוב ארון פומונול מס' 16.בבית זה גרנו הורי ואני ובאותה חצר היה ביתם של סבא וסבתא. בחצר היה עץ אגוז, שכל עובר אורח היה קוטף את יבולו. בעת ביקורי בבית סבא וסבתא הם קיבלו אותי תמיד בסבר פנים יפות. אף שביתם המה ממבקרים, לא היו שם ילדים בני גילי, ולכן לא תמיד מצאתי שם את מקומי. אני זוכרת את יציאותינו המשותפות למסעדה, שבה הוגשו נקניקיות חמות. גם בשנת 1941, כשכבר הייתה אווירה של מלחמה אהבתי ללכת לשם, ובכלל – היה משהו מיוחד בעיר הזו – כולם למדו שם. זו הייתה עיר של דוקטורים ואינטלקטואלים".
סיפורה של הדמות במהלך מלחמה:
עולמי התהפך ביום אחד כששלושה גרמנים נכנסו אלינו הביתה והרגו את הכלב שלי. באותו יום נגמרו החיים היפים, הצחוק, מצב הרוח נעלם אצל הורי , והם הפכו לעצובים ומודאגים. הוציאו אותנו מהבית וסגרו אותנו בגטו .חייבו אותנו לענוד לנו טלאי צהוב, שהיה כתוב עליו ״יודא״ . האמת , שם לי לא היה כ"כ רע אך היה לי חסרה המיטה , השמיכה, הבגדים היפים והצעצועים . האנשים היו עצובים , שרו כל הזמן שירים באידייש . לא הבנתי את המילים , אבל המנגינות היו כל כך עצובות . האנשים חששו שהרע עוד לפניהם... וצדקו.
אז התחיל המסע. אף אחד לא ידע בדיוק לאן. הדרך לשם הייתה מאוד קשה, ומה שראיתי אז , לא בדיוק הבנתי , אבל זה זעזע אותי. המון, המון אנשים צעירים , זקנים, ילדים כולם הולכים והולכים , ומסביבנו הולכים הזנדרמים הרומנים . הם היו מכים עם הרובה שלהם, באלה שנותרו מאחור.
לי הייתה כרית קטנה, שאמא שלי קשרה סביב צווארי ועוד עגלה קטנה מאוד עם בובה בתוכה. נוסף לאלה, היה לי עוד תיק קטן עם כמה דברים , וביניהם גם חפיסת שוקולד .
היה לי מאוד קשה ללכת ונשארתי מאחור , אבל דאגתי תמיד להיות באמצע בין השורות כדי שלא יראו אותי וכך לא אקבל מכות . ראיתי זקנה שסחבה אחריה שק , והשומר כל הזמן שם את הרגל שלו על השק כדי שיהיה לה עוד יותר להתקדם.
איתה הייתה עוד בת , בהיריון . בשלב מסוים , הבת עצרה וחשבתי שהיא עושה פיפי, אך בפועל הייתה לה ירידת מים. אני זוכרת שגם לשניים מהם היה סוג של משחק בצעידות, הם היו לוקחים ילדים קטנים, אומרים שהם ציפורים, זורקים אותם לאויר והשני היה יורה בו כשהוא עדיין באויר, כך שכשהיה נוחת על הרצפה הוא כבר היה מת.
הספקתי עוד לראות איך הרומני עומד לידה ומכריח לחפור בור , כנראה, כדי לקבור את התינוק שלה. הייתי חייבת להתקדם . הורי היו הרבה יותר קדימה. אני התקדמתי לאט יותר גם בגלל הבוץ . הרגליים נכנסו לבוץ והיה לי קשה להוציא אותן ממנו. בסופו של דבר, הגענו לאיזה רכבת של חיות , דחפו אותנו פנימה אל תוך קרון מלא אנשים . בקרון היה חלון קטן עם סורגים, ואמא תלתה את המעיל שלה ושלי על החלון הזה. ישנו על רצפת הקרון , ובבוקר ראינו שאת המעיל שלי הצליחו המקומיים למשוך החוצה , אבל את המעיל של אמא שלי- לא. הפרידה מהמעיל גרמה לי סבל רב .
סוף סוף ירדנו מהרכבת, שכל כל כך שנאתי, כי שם גנבו לי את המעיל האהוב והיפה, עשוי מבד חום בהיר כמו קפה עם חלב עם צווארון ומגנטים מקטיפה חומה עם כובע. המשכתי לחשוב על המעיל גם כשהמשכנו ללכת בבוץ ובגשם.
מוגילב , הייתה יישוב אוקריאני . אנחנו מצאנו שם מקום יחד עם הדי , רוזה, אמא שלהם, סבתא שלי ( משפחה קרובה) וכעשרים- שלושים אנשים.
כל אחד תפס איזו פינה קטנה. היה מאוד קר ואנשים החלו לחלות. השנה הראשונה הייתה הקשה ביותר. קשה היה להתרגל לצפיפות , לחוסר פרטיות, לקור , לרעב , לפחד, למחלות .
את הגברים הוציאו לעבודה. גם אבא שלי היה יוצא איתם בכל בוקר. לאחר זמן מה אבי חלה בטיפוס, יצא לעבודה בבוקר ולא חזר . הרגו אותו כמו את האחרים .
גם הנשים והילדים בבית היו נעלמים אט אט .. למשל , מגפת הטיפוס גרמה למוות רב, ללא סוף . גם אמא ואני חלינו. וסגרו אותנו בבידוד. לפני הבידוד , אמא שמרה לי , להדי ולאוזה קקאו אך כשהיינו בבידוד סבתא שלי השתמשה בקקאו, ואמא שלי מאוד כעסה. כולם שם היו מאוד רעבים , עצבניים , רגישים ובעצם "חיפשו את הריב" . לאחר זמן מה עזבנו אמא ואני בגלל הריב עם סבתא. לאחר שעזבנו מצאנו מחסה בחדר עם פחות אנשים, ביניהם קלרה, עם הבת של סילביה , אנה,עם בתה מדי ועם רגינה שהייתה לבדה. איתן נשארנו עד סוף המלחמה . רגינה, שהייתה במקצועה תופרת, שעבדה אצל האוקראינים הייתה מקבלת בתמורה קמח תירס, לחם או תפוח אדמה . אמא הייתה מנקה ועוזרת לרגינה בפינה שלה. רגינה הייתה עוזרת לי, דואגת לי לתרופות כשהייתי חולה, למשל, בטיפוס , בצהבת, בשעלת, בחזרת, וגם במחלות של ילדים כמו אבעבועות רוח. .
מה שעברנו בתקופה הזאת אינה ניתן לתיאור . עבור מי שלא חווה זאת בעצמו, זה בלתי ניתן להבנה. אלה שחוו את זה , והיום רואים בטלוויזיה, זה בעצם לחיות את הסיוט הזה עוד פעם.
מתברר שזה נמצא כל הזמן בלב , עמוק, כמו אש ללא להבות , קצת מזיזים אותו והוא חוזר לבעור.
בני משפחתה ויתר יהודי צ'רנוביץ שולחו מזרחה ברכבות משא, לעומת תושבי הכפרים בצפון בוקובינה (כמו קדובשט), ששולחו לרוב ברגל או בעגלות. יהודי צ'רנוביץ היו בעלי מעמד באזורם. הם היוו 50% מאוכלוסיית העיר והיו בעלי מקצועות חופשיים, נחשבו בעלי השפעה רבה ואפילו ראש העיר היה יהודי. לכן השלטונות הרומנים זיכו אותם ביחס טוב יותר מאשר זה שנקטו כלפי יהודי הכפרים. הם הוסעו ברכבת (המיועדת לבהמות), שהובילו אותם עד למעבר הגבול - אטאקי. מוגילב היתה העיר הגדולה הראשונה באוקראינה (כשחוצים את גשר האטאקי, שמעל נהר הדנייסטר) אולם, רוב היהודים המגורשים מזרחה לא נעצרו במוגילב, אלא דורבנו ביריות ובמכות והוצעדו הלאה אל תוככי טרנסניסטריה.
