דב שפירא
דב נולד בצ'כיה. עוד בהיותו ילד נשלח לגטו טרזיינשטט שבצ'כיה. מתוך 160,000 אסירים יהודים שנשלחו לגטו, נותרו בו בסוף המלחמה 19,000 בני אדם. דב שפירא כינה את הגטו כ"מטחנת בשר אדירה" והוסיף כי החיים בגטו היו בלתי נסבלים. מגטו זה נשלחו דב ומשפחתו לאושוויץ.
משפחתו של דב כללה 11 נפשות וכולם הובלו יחד ברכבת צפופה, שבה נדחסו 80 אנשים בקרון קטן, למחנה אושוויץ בפולין. ברכבת היה דלי אחד לעשיית צרכים ושני דליי מים קטנים לשתיה. בהגיעם לאושוויץ הופרדה המשפחה המורחבת ונשארו רק דב ואחיו הגדול, מרדכי. דב הבין במהרה כי לא הגיע למחנה עבודה, אלא למחנה השמדה. הוא מספר כי באוויר הייתה צחנה קשה וגופות היו פזורות בכל מקום. דב מספר כי ראה ציפורים עפות בשמיים וקינא בהן. משפחתו של דב נספתה במשרפות שבאותו מחנה מוות. הוא מספר כי מספר האנשים המתאבדים עלה מיום ליום ואפילו הוא ואחיו שקלו את האפשרות הזו.
כעבור שבועיים הועבר דב למחנה הריכוז בוכנוואלד ומשם נשלח למחנה עבודה בגרמניה, במפעל גדול לזיקוק דלק על יד העיר ציץ. באוגוסט 1944 שרר חום כבד. השתייה הייתה מצומצמת ולחלק מהמים היה ריח של נפט. הקבוצה של דב הייתה "קבוצת עונשין", כיוון שהתפללו בעת עבודתם והם קיבלו את כל העבודות הקשות. באחת מהפעמים נתפסו דב ואסיר נוסף ישנים בעת עבודתם. נגזרו עליו 10 מלקות כי היה נער, ועל האסיר השני 25. דב הופשט ונקשר ובסופו של דבר הוצלף על ידי שוטים. הוא מתאר כי בזמן ששכב חסר אונים, הביט למעלה וראה ציפורי דרור מצייצות. הוא קינא בהן, כיוון שברגע אחד הן במחנה וברגע אחר כבר לא.
מרדכי היה גם הוא במחנה העבודה אך בקבוצה אחרת. דב ואחיו חזרו אל מחנה הריכוז בוכנוואלד כיוון שאחיו היה חולה. אחיו נשלח בחזרה לאושוויץ, שם נספה. בתחילת אפריל 1945 נשלח דב אל "צעדת המוות" שנמשכה עד גרמניה. בדרך הוא וחברו הצליחו לברוח, כאשר בזמן הבריחה ירו בהם, אך הם מצאו בור והסתתרו בו. חברו נפצע ובבוקר שלאחר מכן מת. דב נשאר לבד וברח לצ'כיה. הוא הוסתר על ידי משפחה צ'כית עד סוף המלחמה והם נהפכו ל"חסידי אומות עולם".
דב עלה לארץ והצטרף לצה"ל, ליחידת גבעתי, והקים משפחה יחד עם רעייתו, אביבה.
דב כתב ספר בשם "האיש שהיה לציפור". בגיל 70 החליט לעשות סגירת מעגל ועשה צניחה חופשית- כדי להמחיש את הציפור שכל כך רצה להיות כמוה.
