רות בונדי
רות בונדי נולדה בשנת 1923 בפראג, צ'כוסלובקיה, לאביה, יוסף, ולאמה, פרנצישקה לבית הרמן. למדה בבתי ספר צ'כים וגרמנים. היא הייתה חברה בתנועת הנוער הציוני "נוער ציוני לוחם".
מקום מגורים בזמן המלחמה
במאי 1942 גורשה רות לגטו טרזין ובדצמבר 1943 גורשה לאושוויץ, שם טיפלה בילדים בגיל הרך. הילדים נשלחו בהמשך לתאי הגזים ונרצחו. ביולי 1944 הועברה למחנות עבודה באזור המבורג, שם עבדה בפינוי הריסות ההפצצות. לאחר מכן נכלאה בברגן בלזן. עם שחרורה שקלה רות בונדי 35 קילו. הוריה נספו בשואה.
טרזינשטט:
אושוויץ- בירקנאו:
מחנה הריכוז אושוויץ הי הגדול מבין מחנות הריכוז וההשמדה והוא שימש מחנה עבודה וריכוז ובמקביל מחנה מוות. אושוויץ בירקנאו נבחר להיות המחנה המרכזי לביצוע מלאכת ההשמדה של העם היהודי ונבנו בו כמה תאי גזים ומשרפות. ההשמדה בוצעה באמצעות גז ציקלון B . באוקטובר 1941 הוקם במרחק של 3 קילומטר מאושוויץ מחנה בירקנאו. במרץ 1942 התחילו פעולות ההשמדה במחנה החדש. היו 4 תאי גזים. המחנה היה "בית חרושת לרצח המוני". רק חלק קטן מן הבאים למחנה עברו סלקציה ונבחרו לעבודות כפיה במחנה עצמו. מהלך הסלקציה וההמתה היה מתוכנן ומאורגן היטב. המובאים עמדו בשני טורים: טור גברים וטור נשים וילדים. רופאים של ה- S.S ביצעו את הסלקציה. הנידונים למוות נדרשו להתפשט לפני כניסתם לתאים והאמינו כי הם נשלחים לחיטוי. בהיכנסם ננעלו הדלתות והוחל בהזרמת הגז. הגופות הובלו לשרפה בתנורי המשרפות, העצמות נטחנו ואפר הקורבנות פוזר בשדות. כל יום טמן בחובו סכנת חיים. בקרב האסירים שהוצבו לעבודה נערכו סלקציות נוספות במסדרים, שהתקיימו כמה פעמים ביום. החלשים והחולים נשלחו אל מחוץ לשורה ומשם אל תאי הגזים. במחנה שרר משטר נוקשה, שהיה מבוסס על מערכת ענישה ועינויים, ורק מעטים הצליחו לשרוד.
ברגן בלזן:
מחנה שמילא תפקיד מיוחד ברשת מחנות הריכוז בגרמניה הנאצית. ברגן-בלזן נמצא בסקסוניה התחתית שבצפון גרמניה, ליד העיר לה. באפריל 1943 הוקם מחנה ברגן-בלזן רשמית כמחנה מעצר למיועדים לחילופין בגרמנים שבמדינות בעלות-הברית, ששלטונות גרמניה הנאצית היו מעוניינים להחזירם לגרמניה. לשם בניית המחנה פונה חלק מהמחנה שהיה במקום לשבויי מלחמה, סטאלאג 311. מראשיתו היה מחנה ברגן-בלזן כפוף למדור D של ה'משרד הראשי למשק ולמנהל של ה- S.S ', שטיפל במחנות ריכוז. המפקד הראשון של המחנה היה אדולף האס.
לשם בניית המחנה הועברו לברגן-בלזן 500 אסירים יהודים ממחנות בוכנוואלד ונצוילר.
האסירים-הבונים לא היו מיועדים לחילופין אלא היו חלק מ'קומנדו הבנייה', שעליו הוטלו עבודות בנייה להכשרת קליטתם של המיועדים לכאורה לחילופין. ב- 18 החודשים הראשונים לקיומו של מחנה ברגן-בלזן קמו חמישה מחנות משנה, מבודדים זה מזה, ואלה הם: מחנה האסירים, המחנה המיוחד, מחנה הכוכבים ומחנה ההונגרים. ממרס 1944 הפך ברגן-בלזן בהדרגה למחנה ריכוז. עד סוף שנת 1944 הוסיפו להגיע למחנה משלוחי אסירים יהודים, רובם מהונגריה, ממחנות שונים, שהוגדרו כלא כשירים לעבודה. רובם שוכנו בשטח מחנה האסירים הקודם, שם היו התנאים הקשים ביותר והתמותה הגדולה ביותר.
סיפורה בזמן המלחמה
דבריה של רות בונדי מתוך המאמר "הומור כנשק":
"ההומור בגטו טרזין נבע משני מקורות בעלי שורשים עמוקים: התרבות היהודית
והתרבות הצ'כית, וקשה לקבוע היכן השפיעה האחת והיכן השנייה. הרי יסוד שתיהן
משותף: הומור הוא נשקם של החלשים. גם היהודים וגם הצ'כים התמודדו מאות בשנים
עם כוחות חזקים מהם שביקשו למחוק את זהותם; אלה ואלה היו מיעוט בסביבה עוינת...
אותו הומור סלחני לנוכח מצב שאי אפשר לשנותו, אלא רק להקל אותו, משתקף
בעשרות פיליטונים ופרודיות שכתבו בגטו גם מבוגרים וגם ילדים: על אבדן כרטיס האוכל,
שהיה כרוך בהפסד של ארוחה אחת לפחות ובביורוקרטיה אינסופית עד קבלת כרטיס חלופי,
על המלחמה בפשפשים ועל ה־Pischkollonne , שיירת המשתינים הלילית למחראות, על
סחיבת תפוחי אדמה ועל נושאים אחרים מהווי הגטו, ובין היתר כתבות "איך עושים מה"
רק מעטים, בעלי נפש רגישה, דוגמת פטר גינץ, עורכו המחונן 15 בהשראתו של קרל צ'אפק.
בן ה־15 של עיתון הילדים Vedem , הבינו שהומור פירושו השלמה, הרמת ידיים..."
הומור מאפשר ריחוק, והתרחקות מאפשרת הומור: כל מה שהזכיר את טרזין כעיר
נורמלית לפני שהפכה לגטו, היה מצחיק, כמו מודעות של קונדיטוריה, מעדנייה, מבשלת
בירה ובתי עסק מקומיים אחרים, שבעבר בישרו ברבים: "אמא שלנו קונה קפה רק אצל
ביצ'יק בטרזין", או "פרנטישק חורוואט, חנות מעדנים בכיכר העיר בטרזין, מציעה ללקוחותיה
56 הנכבדים יינות מעולים".
דבריה של רות בונדי מתוך יום עיון "ארכיטקטורה של רצח":
אני לא יכולה לעמוד כאן בשם ששת המיליונים הנרצחים, לא בשם מיליון מתי אושוויץ ואף לא בשם הקבוצה הקטנה של ילדים בני חמש ושש, שטיפלתי בהם במחנה המשפחות בבירקנאו. אני כאן אך ורק בזכות היחידה על ששרדתי שישה חודשים באושוויץ, במקרה, במזל, אולי גם בזכות הגיל, על שהייתי לא צעירה ולא מבוגרת מדי. תהום פעור בינינו, אלה ששרדו, ולבין המתים. הם לא יכולים להשמיע את קולם ואנחנו - או ליתר דיוק אני - לא מסוגלת עדיין, אחרי למעלה משישים שנה, אחרי כל המחקרים, עם כל ההסברים הפסיכולוגיים להבין איך הדבר היה אפשרי, ולא מבחינה ביצועית, שפרטיה ידועים כיום היטב - אלא מבחינה אנושית. אני מגיעה במחשבותיי רק עד לקצה הבור, עד לדלת תא הגז הנסגרת ונסוגה אל החיים. קשה לי לתפוס, גם כיום, את מימדי ההשמדה, אלא אם אני מתארת לעצמי את פאריס מתרוקנת מכל תושביה הצועדים, תרמילים על הגב, בשיירה ארוכה אל ההכחדה ומתירים אחריהם עיר ריקה מאדם, ורק כלבים עזובים משוטטים ברחובותיה. אושוויץ לא הייתה "פלנטה אחרת", כמטבע הלשון המטעה - הדברים התרחשו כאן, על כדור הארץ שלנו, בלבה של אירופה, והרכבות הגדושות עברו יומיום בערים רבות, רבבות ראו אותן חולפות או נעצרות, ואת העיניים המבוהלות המביטות מאשנביהן. ומבצעי ההשמדה לא היו בדמות חיה נאצית ולא של מפלצת, כנהוג לכנותם - הם היו בני אדם רגילים, שבלי מדים לא נבדלו במאומה מסתם אנשים ברחוב. היו אפילו בני תרבות, שחזרו אחרי יום עבודה מייגע אל משפחתם, ליטפו ראשי ילדיהם, אולי אף שמעו יצירות מוצארט או בטהובן. מאז אני יודעת, שתרבות אינה מגנה מפני ברבריות, שנאורות והשכלה וגם תארים של דוקטור או פרופסור אינם מונעים מעשי אכזריות נוראה, אם הם נעשים בשם אמונה קנאית, פוליטית או דתית, המעניקה היתר לרצח כצו עליון. ומה שהתרחש היה כה מבעית, שהיה צורך - למבצעם, לשורדים, לעומדים מן הצד – לכנותו בשמות המטשטשים את מה שנעשה, שמות כמו holocaust או שואה, מונחים מעורפלים, לא מכים כאגרוף בפרצוף, לא כואבים כמו הביטויים העובדתיים היבשים: הכחדת שליש של העם היהודי, או רצח מיליון וחצי ילדים. בקץ מלחמת שש השנים האמנתי, כמו רוב השורדים: מוות מתועש כזה של עם, של מיעוט, לא יכול לקרות עוד. כיום, אולי מחמת גילי, מול הנעשה בעולם, אני כבר לא בטוחה בכך. האדם מסוגל לדברים נוראים. ואולי כאן התהום הפעורה בין האנושות שמלפני השואה ואחריה: אבדה לה התמימות, האמונה של "לא יתכן". לא יתכן לקטול בני אדם בגז רעיל כמו חרקים. היהודים במלכוד כלל לא היו מסוגלים להעלות דבר כזה על דעתם, לא המאמינים בהשגחה העליונה ולא המאמינים במדע ובקידמה. ה"לא יתכן" הזה אבד עם התמימות. מאז אנו, היהודים, לוקחים ברצינות איומי השמדה, כי למדנו שאיומי השמדה אינם מילים ריקות של מטורפים, אלא תכנית פעולה. מייחסים ליהודים אופטימיות כרונית, שלא ניתנת לריפוי על ידי הניסיון, והם נאחזים במה שניתן כדי לא לאבד אותה. אחת מתרופות החיזוק הם חסידי האומות העולם. אם קרוב לעשרים ושמונה אלף בני אדם באירופה הכבושה – ומספרם אף היה גדול יותר, כי אנו יודעים רק על אלה שהוכרו על ידי יד ושם, לא על אלה שנתפסו והוצאו להורג יחד עם מי שניסו להגן עליו, ולא נותר מי שיעיד על מעשיהם - סיכנו לא רק את חייהם, אלא את חיי בני משפחתם, כדי להציל יהודים ממוות, הרי בזכותם אין לאבד את האמונה בבני אדם. אלוהים היה מוכן לסלוח לבני סדום על חטאיהם בזכות עשרה צדיקים. אנחנו לא סלחנו לרוצחים ולמסעייהם ולשותקים ולסוגרים את גבולותיהם, אך הם אינם עוד בחיים – ולדורות ההמשך אין על מה לסלוח, כי לא הם פשעו. דבר אחד מקומם אותי תמיד מחדש: הקלות בה משתמשים הבריות, וגם הישראלים, במונחי תקופת השואה כמו "נאצים" או "יודנריין", כדי לנגח מתנגדים להשקפתם. אין השוואה למעשי הנאצים, אין "גבולות אושוויץ" בימינו, ומי שמשתמש בביטויים אלה חוטא קודם כל כלפי הנרצחים, רק שאין להם קול לומר: "איך אתם מעזים?" לא ידענו, אנחנו, ניצולי השואה, שעברנו טראומה, המילה לא הייתה אז בשימוש, וגם משבר נפשי לא יכולנו להרשות לעצמו. רק רצינו להתחיל פרק חיים חדש בקרב יהודים, לא להיות עוד תלויים בחסדי אומות אחרות, רצינו לייסד משפחה, לזכות בדורות המשך. וזכינו. הנה, מקיימים טקס ביום השחרור של מחנה אושוויץ , אך גם הוא קודם כל עניין של החיים למען החיים, עניין של סידרי ביטחון ובעיות חניה, שיקולי הנואמים, זכר ונקבה, מה ללבוש בצבע המתאים, ובחירת המילים בקפידה בהתאם לזמן הקצוב, ואף תחושת הקלה כשהכול מאחורינו. בכל פעם שאני רואה בטלוויזיה את הטקס שנערך ביום השחרור באושוויץ, את המשתתפים בו במעילים מרופדים, בכובעי פרווה, בכפפות צמר, ואדים נשימתם עולים בכפור, אני שואלת את עצמי: איך החזקנו מעמד אז, עומדים שעות במפקד, בכפור של עשרים מעלות מתחת לאפס, בלבוש דק, בלי מעיל חם, בלי גרביים? והתשובה היחידה היא שבאדם טמונים כוחות עצומים שהוא לא מודע להם כל עוד הם לא עומדים למבחן. וזה אחד הדברים שלקחתי עמי משלוש שנות מחנות: אני לא מרשה לעצמי להתפנק, לומר "אני לא יכולה יותר", להרים ידיים – חייבים להחזיק מעמד ולפחות לנסות לשנות דברים, לא לקבל את המציאות כפי שהיא. ועוד דבר נותר בי: המודעות למקריות. איש במחנות לא היה יכול לעולם לדעת, מה יחזיק אותו בחיים, איפה הסיכוי רב יותר לשרוד. בעלי התפקידים במחנות נהנו מתנאים משופרים ומתוספת מזון, אולם רבים מהם חוסלו לקראת סוף המלחמה. במקצוע יכלה להיות הצלה, יום אחד נדרשו מסגרים או חייטים, וביום אחר לא היה עוד צורך בהם והם חוסלו עם כולם. הנה, המקרה של הסופר ברונו שולץ: הוא זכה לתנאים טובים יותר ולהגנת איש ס"ס בזכות כישרון הציור שלו - ודווקא היא הייתה סיבת הירצחו. גם כיום לא ניתן לצפות את הבלתי צפוי בעתיד ולכן על כולנו, גם על בעלי ידע בשטח התמחותם ובעלי מעמד, לנהוג בענווה. אף העבר משתנה כל העת ולא ניתן לגבש אותו סופית. אנחנו, השורדים, האחרונים הזוכרים עדיין את יהדות אירופה לפני שנחרבה, אנחנו עדיין רואים את הורינו, את חברינו, את המשפחה שנכחדה. עוד מעט ילמדו הבריות על השואה רק מספרים וצילומים ועדויות מוקלטות, היא תהפוך להיסטוריה רחוקה, לא מכאיבה עוד. הנצח של בני אנוש מוגבל וגם להנצחה גבולות של זמן, ואף על פי כן יש מידת נחמה בכך שכאן, ביד ושם, נותרו מקרוב לארבעה מיליונים הנרצחים (ועוד יתווספו) לפחות השם, תאריך לידה, מקום המגורים, אולי תצלום, נשמר לפחות זכר לקיומם עלי אדמות.
נשתדל להאריך את נצח ההנצחה כל כמה שאפשר.
מתוך ספרה- "שברים שלמים":
ע"מ 29: "ארבעה חזרנו מהשואה: סבתא הרמן, בן דודתי אוטה, אחותי, דיטה, ואני. עשרים וחמישה נמחקו בשואה. מבחינה סטטיסטית – משפחה בת מזל. מישהו בכל זאת שרד כדי לספר את סיפורה".
ע"מ 44-47 הישרדות: "...כאן, בישראל, ביקשו ממני היהודים לדעת: איך זה שנשארת בחיים? מה היה עלייך לעשות כדי לשרוד?... זו אחת הסיבות שהחלטתי, בשנה השנייה לעלייתי ארצה, להסיר את מספר אסירת אושוויץ שעל זרועי. ביצוע ההחלטה המעשי היה פשוט: רופא במרפאת קופת החולים המרכזית בחיפה, משתומם, ממלמל משהו על אות כבוד, חתך פיסת עור בהרדמה מקומית ותפר כמה תפרים. נותרה צלקת זעירה: המספר 72430 היה מקועקע בספרות קטנות ונאות, משום שאפודתי האדומה- כחולה, בסריגת יד, מתנת חברתי אירנקה לדרך מגטו טרזין אל היער המפחיד והמעורפל שבמזרח, מצאה חן בעיני האסירה הפולניה המקעקעת. אמרתי לה: קחי אותה ועשי לי מספר יפה וקטן. אלה היו דאגות בת עשרים בבואה אל הבלתי- נודע ששמו בירקנאו...".
"...הרגשתי שלא יכול להיות מקום נורא יותר מאושוויץ, ורציתי לצאת. בלילה זחלנו, חברתי, אווה רוזן, ואני, על אף העוצר והאיסור לצאת מהצריפים לכיוון ביתן המשרדים, שבו דלק האור, בתקווה למצוא שם את הלינקה, אחת האסירות של המפקידות הפולניות, שאותה הכרנו כי באה לעשות רישום במחנה המשפחות. אכן, (נס? מקרה? מזל?), הלינקה הייתה במקום, מכינה את רשימת העתידות לצאת... זחלנו בחזרה, שאלנו בבלוק, מי מהמועמדות ליציאה הייתה מעדיפה להישאר. מצאנו שלוש... ושוב זחילה לביתן המשרדים, עם מספרי המחליפות חרוטים בזיכרון. למחרת עלינו, לבושות שמלות אפרפרות אחידות, לקרונות מסע ברציף של בירקנאו. בשעת העלייה לקרון נפלה לי פרוסת תחליף לנקניק מקוביית הלחם הדביק שקיבלנו כל אחת ליד, כצידה לדרך. לא העזתי לקפוץ בחזרה לרציף, רק עמדתי בפתח הקרון והבטתי בעצבות בפרוסת הנקניק האבודה. זקיף גרמני, במדים ירקרקים, איש מבוגר, התכופף הרים את הפרוסה והושיט לי אותה. ברגע זה הרגשתי: נותרו עוד בני אדם בעולם...".
"...אכן, את צאתי מאושוויץ, אפשר לזקוף לזכות תושייתי והאינטואיציה שלי. ואף על פי כן, המקריות לא איבדה את כוחה: כמה בנות שעמן נשלחתי להאמבורג, לפינוי הריסות, נהרגו בהפצצות, אחרות מתו מטיפוס...".
"... הגעתי לסוף המלחמה במצב גופני, סבר, יחסית, ואז, בימי השחרור במחנה ברגן בלזן, חליתי בטיפוס בהרות, ונפלה עליי אימה שאמות על סף החיים החדשים, כפי שאכן אירע לאלפים. החזקתי מעמד. אולי זו תורשה. הנשים במשפחת אמי היו חזקות. וגם זה לא עזר להן. הנה, אמא, פרנציסקה בונדי לבית הרמן, מתה מהרעלת דם ומנמק כבר אחרי שלושה חודשי שהות בגטו טרזין, שם חזרה לעבוד כפקידה, כבימי רווקותה, גאה על שבמשרד יודעים להעריך את כתב- ידה היפה. ולפני כן לא הייתה חולה בכלל..."
"... ובכן שרדתי. לא בזכות אמונה בהשגחה עליונה, בשליחות עלי האדמות. כמעט לא בזכותי. אולם השואה נשארה בתוכי...".
לאחר המלחמה
ב-1949 עלתה ארצה כמתנדבת גח"ל, כשהיא דוברת צ'כית, גרמנית ואנגלית. את דרכה העיתונאית החלה כמתרגמת מאנגלית לצ'כית בסוכנות UP . בישראל למדה עברית באולפן והחלה לעבוד כעיתונאית בעיתון המפלגתי "הדור" של מפא"י, משם עברה לעיתון "אמר", עיתון בעברית למתחילים, ובהמשך התקבלה לעבודה ב"דבר" ככתבת שטח בחיפה ואחר-כך ככותבת במוסף "דבר השבוע". היא עבדה בעיתונות הישראלית במשך למעלה מ-30 שנה, והינה כלת פרס סוקולוב. בונדי הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס זה. בונדי פירסמה ב"דבר השבוע", מוסף סוף-השבוע של "דבר", טור סאטירי בגוון אישי בשם "יהיה טוב", שהעלה לישראל, בין היתר, את הז'אנר המרכז-אירופי של האשק (ירוסלב) וצ'אפק (קארל), שני הסופרים הנערצים עליה.
רות הייתה באותה עת חברה בצוות בתכנית הסאטירה הרדיופונית "שלושה בסירה אחת", ששודרה בקול-ישראל בשנות ה-50 לפני הצהריים בימי שבת, ושהשתתפו בה גם, בין היתר, חיים חפר ודן בן-אמוץ. הנה, למשל, דוגמאות מתוך טוריה לסגנון ההומור המאופק שלה: "איפה אותם הזמנים הטובים שלא אכלנו לשובע פשוט משום שלא היה מה לאכול", או "המליצה מכפרת תמיד על חוסר ידיעה. אם לא ידוע לך מהיכן באו משתתפי הכינוס לספרי נשים, תמיד תוכל לכתוב: מכל קצווי תבל".
בונדי פרסמה גם כמה ביוגרפיות, ביניהן "השליח" על אנצו סירני, שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית; "רופא לכל אדם", על חיים שיבא; ו"פליקס", על פנחס רוזן. ספרה "אדלשטיין נגד הזמן", על זקן היהודים בגטו טרזין, יעקב אדלשטיין, הוא מחקר מקיף על יהדות צ'כיה בתקופת השואה. הספר, כך סיפרה, שימש לה גם כלי טיפולי להתמודדות עם זכר אימי השואה. בספר זה התמודדה בין השאר עם הטענה כי "היודנראטים" היו עשויים מקשה אחת. מסקנתה: "רק מתוך יהירות נעדרת אהבה לאדם – אדם נבוך, כושל, תועה – אפשר להגיע, כדוגמת חנה ארנדט, לחריצת פסק דין כולל על היהודים המסייעים להשמדתם". בספר עסקה גם ביחסם הבעייתי של הישראלים הוותיקים לעולים ניצולי השואה.
בצד עבודתה העיתונאית תירגמה לעברית את מיטב הסופרים הצ'כים, ביניהם קארל צ'אפק, ירוסלב האשק, מילן קונדרה ובוהומיל הרבל (פרס השרה לאמנויות ומדע הוענק לה על התרגום לספרו "שירתתי את מלך אנגליה"), ורבים אחרים. בונדי היא הבולטת שבמתרגמות הספרות הצ'כית לעברית. עד היום פרסמה כ-35 תרגומים ו-20 ספרים פרי עטה. פסגת עבודת התרגום שלה היא ללא ספק "החייל האמיץ שווייק" של ירוסלב האשק.
בונדי גם לימדה במשך שנים הבעה בכתב בחוג ללימודי עיתונות שנוסד באוניברסיטת תל-אביב ואף כתבה ספר על כתיבה עיתונאית. אהבתה לפראג ("בעיני להיוולד בפראג כמוהו כתואר אצולה", היא כותבת באוטוביוגרפיה שלה, "שברים שלמים") היא חלק מנשמתה, שם ראשית תרבותה וחייה, "שהרי עולה חדש הוא תמיד עולה חדש, לפחות בעיני ילדיו, כל ימי חייו" (רות בונדי, "לפתע בלב המזרח", עמ' 11). בונדי הייתה נשואה לעיתונאי רפאל בשן משנת 1954 עד לפרידתם בשנת 1981, לאחר שנים בהן סבל מאלכוהוליזם. בתם היחידה היא העיתונאית טל בשן. בונדי היא תושבת רמת גן, ויקירת העיר.
בשנת 2014 הפקידה את ארכיונה (1945–2012) בספרייה הלאומית.
ביבליוגרפיה
סיפרה של רות בונדי- "שברים שלמים" הוצאת "גוונים".
דבריה של רות בונדי מתוך יום העיון ביד ושם– "ארכיטקטורה של רצח". https://www.youtube.com/watch?v=dJdxlEjE5P8
מאמרה של רות בונדי: "הומור כנשק" http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20
אתר ההנצחה- "יד ושם".
