|
קהילת וילנה נוסדה במאה ה-16 (בשנת 1543), כאשר המלך זיגמונד III נתן ליהודים כתב זכויות לפיו מותר להם לשכור ולקנות בתים בעיר ולסחור בה. כמו כן, מותר להם לייסד מוסדות ציבוריים הדרושים לקהילה. מאידך גיסא, לא נזכרת בכתב זכויות זה הרשות לעסוק במלאכה. את הזכות הזאת קיבלו כמאה שנה מאוחר יותר (ב-1633) מהמלך ולדיסלב IV. אולם, כתבי זכויות הם דבר אחד, והמצב בשטח הוא דבר אחר. למעשה, היו מאבקים מתמידים בין היהודים לבין העירונים הנוצריים על זכויות המסחר, המלאכה ואיזורי המגורים. היות והאצילים התנגדו לעירונים - הם תמכו ביהודים, והמלך ניסה לפשר בין הצדדים. מה שהעירונים לא השיגו בדרך של הגבלות מצד החוק - ניסו להשיג באלימות, בהתנפלויות על בעלי מלאכה יהודיים ועל בתיהם . |
שנת 1655 שמה קץ לפריחה זו. הרוסים כבשו את העיר. רובע היהודים נשרף, וכמעט כל היהודים נמלטו מהעיר. כמה שנים לאחר מכן (1661) שחררו צבאות פולין וליטא את העיר מידי הרוסים, והיהודים התחילו לחזור לעיר. נקודת הפתיחה לשיקום הקהילה לא הייתה קלה; המספרים מעידים על כך: ב-1645 היו בוילנה 2,630 יהודים (וזאת לפני זרם הפליטים היהודים של ת"ח ות"ט), ב-1662 היו בה רק 415 יהודים. בראשית המאה ה-18 הם סבלו ממלחמה נוספת, "מלחמת הצפון" בין רוסיה לבין שבדיה (1721-1700). שני הצבאות הטילו מיסים כבדים על הקהילה. גם אסונות טבע לא חסרו - היו שריפות גדולות בעיר, וגם מגיפות. אלה פגעו באוכלוסיית העיר בכלל אך ביהודים בפרט, בהיותם מוגבלים לאיזור מוגדר, רובע היהודים (הגבלה זו בוטלה כמעט כליל ב-1783 , ובאופן סופי ב-1851). אם לא די בצרות החדשות, נמשכה הצרה הישנה של המאבק עם הסוחרים ובעלי המלאכה הנוצריים, אשר התנגדו לשילובם של היהודים במסחר ובמלאכה בעיר.
באותם ימים קשים היו בין היהודים בעלי הון אחדים אשר עזרו לקהילה להתמודד עם העירונים בענייני מסחר. הראשון ביניהם היה ר' יהודה בן אליעזר, אשר שימש כ"ספרא ודיינא" (סו"ד) בקהילה. הוא בנה בכספו בית מדרש חדש, שנקרא על שמו "קלויז היסו"ד" . השני היה אליהו בן צבי פעסעלס, נכדו של ר' משה קרעמער. הגר"א נימנה עם משפחתו.
למרות הצרות שתוארו לעיל, יש לציין נקודות אור בקהילת וילנה דאז. היהודים נהנו מאוטונומיה מלאה בענייניהם הפנימיים - "הקהל" (שמו של הארגון הקהילתי הפנימי) טיפל בצרכי היהודים מבחוץ ומבפנים - הוא ייצג את היהודים בפני השלטונות, וגבה ושילם מיסים לממשלה. כמו כן הוא טיפל בעניינים הפנימיים של היהודים - בניקיון, בבריאות, בסעד ובחינוך ברובע היהודים. דוגמאות לפעילותו הן ועדות בשם "צדקה גדולה", "בדק בית", "ביקור חולים", "גחש"א" ו"תלמוד תורה". השמות מדברים בעד עצמם.
כמו כן, וילנה של סוף המאה ה-17, ובהמשך במאה ה-18, הייתה יכולה להתגאות בגדולי התורה שבה, ביניהם:
· ר' צבי הירש מקוידנוב, בעל ספר המוסר "קב הישר";
· ר' יוסף, חתנו של ר' משה קרעמער (אבי משפחת הגר"א), בעל הספר "ראש יוסף", חידושים בהלכות ואגדות;
· ר' יקותיאל גורדון, אשר למד רפואה בפדואה והושפע מר' משה חיים לוצאטו;
· ר' עזריאל ובניו, המדקדקים בלשון העברית;
· ר' ברוך כהנא רפפורט (ר' ברוך חריף);
· ועל כולם - הגר"א, ר' אליהו הגאון מוילנה, הענק אשר אחראי יותר מכל גדול אחר לשמה של וילנה כ"ירושלים דליטא". שנות חייו - ת"פ-תקנ"ח (1797-1720). הוא הראה כשרונות לימוד בלתי רגילים מילדותו. בתחילה למד ביחידות, כשהוא נתמך בידי ועד הקהל ומעזבונו של ר' משה רבקה"ש, שהשאיר קרן לסיוע ללמדנים מבני משפחתו. משנת הארבעים לחייו התחיל להרביץ תורה בחוג למדנים מרוסיה הלבנה ומליטא שבאו לשמוע תורה מפיו. היקף למדנותו היה עצום - הוא כתב פירושים על המשנה, על מדרשי ההלכה, על התוספתא, על התלמוד הבבלי, על התלמוד הירושלמי ועל הפוסקים; הקדיש תשומת לב רבה לתנ"ך ולדקדוק השפה העברית; עסק בלימוד הקבלה; כתב פירוש על ההגדה של פסח; כתב ספר על גבולות ארץ ישראל לפי ספר יהושע ועל בניין בית המקדש. כל הספרים האלה הוצאו לאור אחרי פטירתו על ידי תלמידיו ובני משפחתו. לימודיו והתעניינותו התרחבו למדעים שונים ומגוונים, מפני שהוא סבר שהם יכולים לשמש כלי עזר ללימוד התורה. לדעתו לימוד המתמטיקה, הגיאוגרפיה והדקדוק יכול לעזור להבנת הלכות וסוגיות מסוימות בגמרא, ולכן עסק בהם אישית או עודד את תלמידיו לעשות כן.
במאה ה-19 גדלה אוכלוסיית היהודים בוילנה בעקביות - מ-6,971 בשנת 1800 ל-20,706 בשנת 1832 (בה היוו היהודים רוב מוחלט בעיר), ועד 63,996 ב-1897 (40.9% מהאוכלוסיה). אולם, למרות הגידול המספרי, הזמנים לא היו פשוטים כל עיקר. שלטון הצארים הרוסיים בוילנה (1916-1795) היה תקופת ירידה נוספת ל"קהל", הוועד האוטונומי היהודי. ב-1827 הונהג גיוס חובה לצבא ל-25 שנה. ה"קהל" היה אחראי למילוי מכסת הנערים, וכך השניא את עצמו על היהודים שגזרת הגיוס פגעה בהם או בבניהם. המכה הניצחת הגיעה ב-1844, כשהשלטונות הרוסיים ביטלו את ה"קהל" והשאירו רק "הנהלות בתי כנסת", בעלי תפקידים מצומצמים בהרבה מכוחו של ה"קהל". נוסף על כך, ממשלת הצאר ייסדה בית מדרש לרבנים, כיון שרצתה לחנך דור של רבנים נאורים אשר יאמצו את השפה ואת התרבות הרוסית. בוגרי בתי המדרש האלה היו ל"רבנים מטעם". תפקידם היה לרשום רישומים טכניים של האוכלוסייה היהודית, ולדרוש דרשות הלל לממשלת הצאר. המשכילים תמכו בהם, אך ההשפעה הדתית האמיתית נשארה בידי הרבנים המסורתיים. ב-1873 הפך בית המדרש לרבנים לבית מדרש למורים. גם במתכונת זו לא השתנתה המטרה - להפיץ את הלשון הרוסית ואת ההשכלה הכללית בקרב הנוער היהודי.
השינויים ברחוב היהודי ובהנהגה היהודית בוילנה של המאה ה-19 לא באו רק מבחוץ, מטעם הצאר. גם מבפנים, מתוך היהודים עצמם קמו תנועות שונות. מצד אחד, המרכז הראשון לתנועת המוסר היה בוילנה. ר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, הציע לייסד "מוסר שטיבל", חדר מיוחד בו יוכלו סוחרים עסוקים להתאסף במטרה לקיים חשבון נפש ולימוד מוסר. ה"מוסר שטיבל" הראשון נוסד בביתו של ר' זלמן בן אוריה, בפרוור של וילנה. ר' ישראל סלנטר עצמו ישב בוילנה שבע שנים
(1867-1860). הוא עזב את וילנה ב-1867 ועבר לקובנה, כדי להוריד מעליו את לחץ המשכילים שיעמוד בראש בית המדרש לרבנים הרוסי שהוזכר לעיל.
לעומת שרשי תנועת המוסר שצמחו בוילנה, היא הפכה גם למרכז תרבות עברית ואידישאית, לציונות ולמפלגות המאפיינות את סוף המאה ה-19 ואת תחילת המאה ה-20.
הרי כמה דוגמאות לכך:
· בוילנה התקבצו סופרים משכילים עבריים: אד"ם הכהן לוינסון ובנו מיכה יוסף; שמואל פין (היסטוריון של קהילת וילנה); שלמה זלקינד; קלמן שולמן ומתתיהו סטראשון.
· וילנה הייתה אחד המרכזים החשובים של התנועה הציונית: אחד העם ייסד את תנועתו "בני משה" בוילנה (1888); ועידת "חובבי ציון" התקיימה בוילנה (ב-1889); תנועת "המזרחי" נוסדה ע"י הרב יצחק יעקב ריינס בוילנה (1902), ובכך נוצרה התנועה הציונית הדתית הממוסדת.
· אולם וילנה לא הייתה רק מרכז ציוני, אלא גם מרכז סוציאליסטי-אידישאי. ארגון ה"בונד" נוסד בוילנה ב-1897 כמפלגה סוציאל-דמוקרטית יהודית. הייתה תחרות בין הזרמים ההשקפתיים השונים בוילנה. כל זרם הקים מוסדות תרבות, ספרות, חינוך ותעמולה.
ממלחמת העולם הראשונה עד השנייה
מלחמת העולם הראשונה הביאה לוילנה פליטים רבים שגורשו מאיזורים הקרובים יותר לחזית.
לאחר שהעיר נכבשה על ידי הגרמנים (יום הכיפורים ע"ו - 1916) החלה תקופה קשה של רעב, של חוסר עבודה ושל מיסים גבוהים שהוטלו על היהודים. העזרה ליהודי וילנה אורגנה על ידי "ועד הסיוע היהודי" בראשות ד"ר יעקב ויגודסקי, וכן על ידי הג'וינט. משנת 1919 עד 1922 עברה העיר מיד ליד כמה פעמים - מהגרמנים לפולנים (1919), מהם לצבא האדום הרוסי (יולי 20'), ממנו לליטאים (בין אוגוסט לאוקטובר 20' מסרו הרוסים את השלטון לליטאים), כיבוש מחדש על ידי הפולנים (אוקטובר 20') וסיפוח סופי לפולין (בראשית 1922). מאז ועד מלחמת העולם השנייה נשארה העיר בתחומה של פולין. לעובדה זו היו השלכות רבות על יהודי וילנה, שהחשובה בהן הייתה ניתוקה של וילנה וסביבתה ממדינת ליטא העצמאית. עובדה זו הייתה קשה ליהודי ליטא וליהודי וילנה גם יחד, אך כשהיא הייתה סופית - ניגשו יהודי וילנה למלאכת שיקום מוסדות הקהילה מבחינה דתית, תרבותית וכלכלית. הוקם ועד קהילה אשר בו זכו תחילה הציונים לרוב, אך מפלגות השמאל עלו בכוחם בשנות ה-30'. את העולם החרדי המשיך להנהיג ר' חיים עוזר גרודז'נסקי, אשר זכה להערכה רבה בעולם התורני. נמשכה ביתר שאת הפעילות התרבותית העניפה בעברית ובאידיש. נוסדו בתי מדרש למורים, גימנסיות, בתי ספר יסודיים, תיאטרונים, אגודות לתרבות ולספורט. כמו כן למדו באוניברסיטה בוילנה סטודנטים יהודיים רבים. האידישאים הקימו בוילנה מכון מדעי אשר אסף חומר רב של פולקלור יהודי ושל לשון האידיש. נוסף לכך נוסד חוג של סופרים צעירים באידיש ("יונג ווילנע"). וילנה הפכה מרכז לאידישאים.
מלחמת העולם השנייה והשואה
כבכל אירופה הורגשה בשנות ה-30' גם בוילנה מתיחות רבה בין היהודים לבין האוכלוסיה הכללית, הפולנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, במשך כמה חודשים (אוקטובר 39 - יוני 40) הייתה וילנה חלק מליטא. עם פלישת הנאצים לפולין מצאו פליטים יהודיים מפולין מפלט בוילנה, ומוסדות הקהילה עזרו להם. ביוני 1940 סופחו המדינות הבלטיות, ובתוכן וילנה, לרוסיה הסובייטית. השלטונות הסובייטים פגעו קשות במוסדות הדת והתרבות העבריים והאידישאים. ביוני 1941 נכבשה וילנה על ידי הנאצים, הוקם גטו והחלו האקציות והרציחות.
רחוב בגטו וילנה
בווילנה היו מספר תאי-מחתרת נפרדים. ב-21 בינואר 1942 הוקם "הארגון הפרטיזאני המאוחד", ה- פ.פ.או (FPO ). מפקדו היה יצחק ויטנברג וסגניו היו אבא קובנר ויוסף גלאזמן. הם באו תנועות הנוער וממפלגות שונות, מימין ושמאל. ב-1943 התאחדה המחתרת עם "ארגון המאבק יחיאל", בראשות יחיאל שיינבוים. חברי המחתרת ביצעו פעולות חבלה ונקמה בווילנה ובסביבתה.
לוחמי גטו וילנה (אבא קובנר עומד במרכז, ויטקה קמפנר ניצבת ראשונה מימין,
יצחק (פשה) אבידב כורע ובידיו מקלע). התמונה צולמה עם שחרור וילנה.
לאחר השואה נעשה ניסיון לשקם במידת מה את הקהילה. כמו כן נוסד מוזיאון להנצחת השואה בוילנה, מזכרת עצובה לקהילת הפאר שהייתה ואיננה עוד.
קהילת ליטא
היהודים הראשונים בליטא התיישבו בימי הנסיך הגדול של ליטא – גדימינאס (Gediminas ), במחצית הראשונה של המאה ה-14.
הראשונים מביניהם שנזכרים בתעודות הם יהודי טראקיי, שקיבלו כתב זכויות ב-14 ביוני 1388.
לגבי מוצאם של המתיישבים היהודים הראשונים, אין הסכמה בין החוקרים, כנראה שמיעוטם באו מדרום-מזרח אירופה, מחופי הים השחור ומקייב. רוב היהודים, פליטי חרב ורדיפות מפרעות מסעי הצלב ו"המגפה השחורה", הגיעו לאזור ממערב אירופה דרך פולין.
בוילנה לא הותר ליהודים להתיישב בשל התנגדותם של העירוניים, לכן הם התיישבו בתחילה בפרברי העיר באחוזות השייכות לאצילים, רק במאה ה-16 הוסדר מעמדם גם בתוך העיר.
בסוף המאה ה-14 ותחילת המאה ה-15, בימי הנסיך ויטאוטס (vytautas ), הגיע מספר היהודים בליטא רבתי ל- 6000.
היהודים בתקופה זו נחשבו לבני חסותו של השליט המקומי ומעמדם המשפטי הוסדר בכתב זכויות מיוחד שנקרא "כתב קיום". כתבי הזכויות הבטיחו ליהודים הגנה על גופם ורכושם, חופש מסחר ומלאכה וחופש דת. ניתנה להם הזכות לבנות בתי כנסת ומקוואות ולהחזיק בתי עלמין. בחלק מהמקומות ניתנה ליהודים סמכות שיפוט לבית דין יהודי בסכסוכים פנימיים.
למעמד דומה זכו גם הקראים : ב-1441 העניק הנסיך הגדול יאגלו (Jagello) לקראים בטראקיי זכויות, שעל פיהן הורשו בין השאר לבחור בעצמם את בית הדין שבפניו יישפטו.
|
|
בנו של יאגלו, הנסיך הגדול אלכסנדר, ציוה באפריל 1495 לגרש את כל היהודים מליטא. ככל הנראה, הוא נקט בצעד זה בגלל שהושפע מגרוש ספרד (שהתרחש שלוש שנים לפני כן), ואולי גם בגלל שרצה למחוק את חובותיו ליהודים, לאחר שהסתבך כספית במלחמותיו נגד הרוסים והטטרים.
רוב המגורשים עברו לפולין, שם התקבלו בסבר פנים יפות על ידי מלך פולין – יאן אולברכט.
בשנת 1501 נבחר הנסיך הגדול אלכסנדר גם למלך פולין, שהייתה אז מאוחדת עם ליטא, הוא התחיל לנהל משא ומתן עם היהודים, ובסופו של דבר הרשה להם לחזור לליטא בשנת 1503.
הצלחתם הכלכלית ועסקיהם המשגשגים של הסוחרים היהודים עוררו עליהם את קנאת העירונים והם ניהלו נגדם מאבקים ממושכים. כתוצאה מכך נעתר להם המלך וב-1527 גורשו היהודים מוילנה.
בתקופה זו פורסמו מספר רב של עלילות נגד היהודים. המלך ניסה להגן על היהודים ולשמור על זכויותיהם, אך לא תמיד עמד בלחץ, ולכן נשללו מהיהודים זכויות מסוימות.
במאה ה-16, רוב יהודי ליטא התפרנסו בדוחק, בעיקר ממסחר זעיר ומהלוואה בריבית לאיכרים ולעירונים. באמצע המאה ה-16 הורע מצב היהודים בליטא והם חויבו במיסים רבים למלוכה. במחצית המאה ה-16 מוערך מספר היהודים בליטא בין 1000 ל- 2500.
הגוף הידוע כ"וועד ארבע הארצות" היה מוסד שריכז את השלטון העצמי (האוטונומי) של יהודי פולין בשנים 1580-1764 . תחילה כלל הוועד חמש ארצות: פולין הגדולה, פולין הקטנה, רוסיה האדומה, וואלין וליטא.
מפגש רבני ועד ארבע ארצות; מיצג בבית התפוצות בתל אביב
ראשי הקהילות הגדולות היו מתכנסים במהלך ירידים מרכזיים, שם דנו במגוון רחב של ענייני הציבור, בין השאר תיקנו תקנות וקבעו את שומות המס של כל קהילה. בשנת 1623 פרשה יהדות ליטא והקימה וועד נפרד, וכך נשארו ארבע ארצות בלבד .
הקהילות היהודיות בליטא סבלו גם מהפלישות של צבא שוודיה באמצע המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18, דבר שגרם להתרוששות הקופות הציבוריות ולפירוקם של חלק מהקהילות. בשנת 1740 שררו בליטא מחסור ורעב עקב פלישת הרוסים לקורלנד (מחוז בלטביה). בתקופה זו עברה ההגמוניה לקהילות בצפון ליטא ולוילנה.
במפקד שנערך במדינת ליטא רבתי, התפקדו בשנת 1764 – 157,250 יהודים חייבי מס גולגולת .
בעקבות המצב הכספי הקשה של הקהילות היהודיות, החלו הקהילות למכור את משרת הרבנות ושאר משרות ציבור בכסף, נוהג שפתח פתח לסכסוכים בין הנהגות הקהילות לבין רבנים .
במרוצת המאה ה-18 הלך ונחלש השלטון המרכזי של המלך ואילו כוחם של האצילים גבר. במאבקים שהיו בין הפולנים והרוסים חוזקו הרוסים גם על ידי האצילים וגם על ידי היהודים, בעיקר בגדוד שפיקד עליו ברק יוסלביץ'.
בסוף המאה ה-18 חולקה פולין ורוב שטחי הנסיכות הליטאית סופחו לאימפריה הרוסית. ברוסיה של אותה תקופה התקיים משטר מעמדי והיהודים צורפו למעמד העירוני, שנחלק לסוחרים ולעירונים. השלטון הרוסי החל להצר את רגלי הקהילות היהודיות והוציא שורה של תיקונים, שמטרתם הייתה להשאיר בידי הקהילות את ענייני הדת בלבד .
בשנת 1812 פלשו צבאות נפוליאון לרוסיה ולליטא, במלחמה הזו תמכו רוב היהודים ברוסיה, וזאת בעיקר בגלל שהרוסים לא פגעו בדת ישראל, בעוד שבצרפתים ראתה ההנהגה היהודית איום וחששה פן ינהיגו שינויים וחידושים דתיים דוגמת הסנהדרין שהקימו בפריס.
אחרי נסיגת צבאות נפוליאון הביע הצהר הרוסי אלכסנדר ה-1 את קורת רוחו מתמיכת היהודים ברוסיה, בעקבות זה הוא מינה נציגות יהודית מוסמכת שכללה את שני ספקי הצבא הגדולים זוננברג ודילון ומייסד ישיבת וולוז'ין ר' חיים. הנציגות הזאת הביאה בפני השלטונות מגוון גדול של בעיות ייחודיות שהעסיקו את הקהילות היהודיות בליטא ועסקה בשתדלנות מול השלטונות.
רוחות חדשות –- משכילים בונדיסטים
בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, לאחר סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1795), האזורים המערביים של רוסיה עוברים שינוי והיהודים נכללים בשינוי הזה. בשנת 1825 עלה לשלטון הצאר ניקולאי הראשון אשר גזר על היהודים גזרות קשות וכואבות. הוא רצה להכריח את היהודים להידמות לעם הארץ ולהתמזג אתו. לשם כך נקט בשיטה של הפצת השכלה מאונס ושל גיוס ילדי היהודים לצבא. עיקר הנטל של חוק זה נפל על העניים, שכן המבוססים יכלו לשלם כופר ולפטור עצמם.
תקוות רבות לשיפור המצב ולהקלת הלחץ בימי שלטונו של ניקולאי ה-1 תלו היהודים במשה מונטפיורי, שבדרכו חזרה לאנגליה ב-1842 עבר דרך וילנה. כמה מנהיגי ציבור נפגשו עמו ומסרו לו תזכירים שעניינם המצוקה הכלכלית והתרבותית הקשה, מונטפיורי נפגש גם עם גורמי ממשל, אולם מלבד מעט עידוד לא תרם ביקורו של מונטיפיורי הרבה לשיפור המצב.
הפרעות וההסתות גרמו להתגברות ההגירה של היהודים. ראשי הקהילה בליטא כוונו את המהגרים לארץ ישראל, אך בסופו של דבר רוב המהגרים נסעו לארצות הברית ודרום אפריקה, את תלאותיהם של המהגרים האלה הנציח שלום עליכם בספרו "מוטיל בן פייסי החזן". רק כמה "חובבי ציון" עלו לארץ ישראל ובניהם היו ממייסדי פתח-תקוה, עקרון, רחובות וחדרה .
מוטיל בן פייסי החזן 
במסגרת הגזרות על היהודים, חודש האיסור לגור בכפרים, חל איסור מוחלט על קיום מסחר בימי ראשון ובחגים הנוצריים. נשללה מן היהודים הזכות להשתתף בבחירות לעיריות והוטל "נומרוס קלאוזוס" על קבלת יהודים לבתי ספר תיכוניים ולמוסדות השכלה גבוהה.
גם בעולם היהודי חלו שינויים. המגמה המרכזית של השינוי הייתה במודרניזציה ומי שנושא את דגל השינוי היא ההשכלה הנאורה. אם צריך למצות את התופעה, ניתן לעשות זאת ברוח דברי קנט שאמר:"העז לדעת! השתחרר מהכבלים שכבלת את עצמך". דומה שגם היהדות וגם הנצרות לא ראו את התופעה בחיוב.
חלק מהיהודים מתחילים לנהל את חייהם באופן יותר עצמאי ולא כפי שקבעו להם ראשי הקהילה או רבניה. התופעה מתבטאת בתחומים כמו, למשל, בנושא הלבוש. הלבוש של היהודים בליטא הושפע מהלבוש של בחורי הישיבות הליטאיות, שם נקבעה "המודה" והם קבעו זאת גם לאחרים: חליפה קצרה, תספורת, זקן. המשכילים מרדו במוסכמות הללו, התלבשו באופן שונה, גלחו את הזקן וניסו להשתוות לשכניהם הגויים.
נושא נוסף הוא השפה: עד אז דיברו רק יידיש ומאותו הזמן התחילו לקלוט את שפת הרוב. למידת השפה נעשתה בתחילה באופן עצמאי, אבל כבר בתחילת המאה ה-19 מוצאים ספרי לימוד מסודרים (במהלך הזה היו מעורבים לא מעט רבנים), אחת התוצאות של השפה היא קריאת ספרות זרה (עד אז קראו באידיש ספרות דתית ו-"מעיישה ביכלאך"), למשל, רובינזון קרוזו, הסיפור על קאזימיר הגדול ואסתרקה תורגמו לאידיש. מתחילת המאה ה-19 מתחילים לתרגם ליידיש ספרות שאינה ניטרלית, מבחינה יהודית-מוסרית. גם בתחום התעסוקה חלו שינויים. החברה היהודית שעסקה בעבר במקצועות מסחר, נגרות, סנדלרות וכו' , נפתחת למקצועות חופשיים: פקידות ובנקאות.
השינויים הללו מרחיבים את אופקי ההסתכלות של היהודים. עד אז ה"עולם" מסתיים אצל היהודי בסוף העיירה, והעולם התרבותי מסתיים בכתבי הקודש, עתה לאדם המשכיל האופק מתרחק ומתרחב.
תופעה אופיינית של העולם בתקופה ההיא היא תופעת הנדידה מהכפר לעיר הגדולה. הערים וילנה, קובנה ושאוולי, הפכו למרכזים יהודיים. החברה נהפכת להיות "חברה נוסעת" ומתקיימים קשרים עם ורשה ובשלב מאוחר יותר גם עם מוסקבה, אנו עדים לנסיעות שבין ליטא לדרום אפריקה ולארה"ב.
הציונות מצאה בליטא קרקע פוריה. קשריהם של יהודי ליטא עם ארץ ישראל החלה עוד עם עליית החסידים ותלמידי הגר"א. בשנות השמונים של המאה ה-19 התפתחה בליטא תנועת "חיבת ציון" האגודה "אהבת ציון" שהוקמה בוילנה הייתה מהראשונות ברוסיה. לאחר כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897), הבין גם הרצל שהסיכוי שלו להפיץ את הציונות הוא בעיקר במזרח אירופה. וכשביקר הרצל בליטא ב-1903 נתקבל על ידי ההמונים בכבוד רב. העיתונות הציונית האמיתית הופיעה בליטא. יהודי ליטא דיברו עברית יותר מכל המרכזים היהודיים האחרים. זו הסיבה שבליטא הייתה ספרות רחבה בעברית, התחילו להתפתח בתי ספר ברוח לאומית-עברית, "חדרים מתוקנים", גימנסיה ברוסית עם לימודים עבריים במידה רבה, תיאטרון עברי היה מפותח בה וכן הייתה בה עיתונות עברית רבה.
אספת קטוביץ (1884) - ועידת היסוד של 'חובבי ציון', שהתכנסה בנובמבר 1884,
ודנה בארגון התנועה לחיבת ציון והרחבת פעולות אגודותיה.
במרכז התמונה יושבים פינסקר והרב שמואל מוהליבר.
התא הסוציאליסטי היהודי הוא הבונד. זוהי תנועה גדולה יחסית שנמשכו אליה בעיקר צעירים. בשנת 1897 התכנסה בוילנה ועידה שבה הוקם "איגוד כללי של הפועלים היהודים ברוסיה, פולין וליטא" ובקיצור הבונד, כחלק מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. מיד קמו לבונד סניפים בערים ובעיירות בליטא. עד היום ניתן לראות בוילנה את הבית בו ישב הבונד. הבונדיסטים דברו בעקרון רק ביידיש, האידאולוגיה שלהם הייתה קוסמופוליטית ולא ציונית. יחד עם זאת מה שאפיין אותם זה מודעותם ליהדותם וזו הסיבה שהם דיברו באידיש .
החיים היהודים בעיירה ובעיר
יהודי ליטא (ה"ליטוואקים") שונים מיהודי פולין: רוב יהודי ליטא "מתנגדים" לעומת ה"חסידים" שאפיינו את פולין. יהודי ליטא היו יותר עניים מאחיהם בפולין. גם שפת היידיש של הליטוואקים שונה מהיידיש של הפולנים. היהודי הליטאי נקרא בלעג על ידי הפולני "צלם-קאפ" (ראש צלב). יש שמסבירים את פירוש הכינוי כ- "יהודי מרובע".
עולם התורה והישיבות בליטא
כאשר מדברים על עולם הישיבות בליטא, נדמה שכל הבחורים חבשו את ספסלי הישיבות. אך במציאות התופעה הייתה הרבה יותר מצומצמת. ב-1939 היו בליטא בסה"כ 15,000 בחורי ישיבה .
עולם התורה בסוף המאה ה-18 היה קטן יותר במספר הלומדים והישיבות. הדברים התנהלו כך, בכל ישיבה היו כמה עשרות בחורים שהיו אוכלים אצל הגבירים בימי השבוע ('לאכול ימים' ,"טאג"), לומדים בבית הכנסת וישנים בעזרת נשים. בחלק מהמקומות רב הקהילה היה גם ראש הישיבה. העיקרון היה "הווה גולה למקום תורה". הבחורים עזבו את מקומות מגוריהם ובחרו ללמוד במקומות אחרים, בגלל שבבית אי אפשר ללמוד, או שרצו ללמוד עם רב מסוים, או שרצו לעשות שידוכים בסביבה אחרת ובמשפחות אחרות.
לתלמיד החכם הייתה דמות ייחודית שנתפסה בספרות: "היהודי בליטא הוא לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע וענו. העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך.הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות,מחוץ לגדר הטבע".
הטיפוס הליטאי מתואר בפרוטרוט בסיפורו של י.ל.פרץ "אם לא למעלה מזה". כשהמצב הכלכלי הורע פיטרו את הרב וכשהדברים תכפו נעלמו הישיבות.
ב-1810 מוצאים באחת העדויות שהעולם היה שמם בתורה ואין למצוא ש"ס שלם אחד. מסיבה זו החליט ר' חיים, תלמידו של הגאון מוילנה, בשנת 1803 לשנות את המבנה של הישיבות. ובמקום הרבה ישיבות קטנות, לרכז את כל הבחורים בישיבה אחת ולצורך זה הוא הקים ישיבה בוולוז'ין. ר' חיים קיבל הסכמה מרבני וילנה והשיג כסף מתורמים. הישיבה הייתה סיפור של הצלחה ופעלה עד 1892, בשיאה היו בה למעלה מ-500 בחורים. ר' חיים הגדיר את הישיבה מראש כאליטיסטית ולכן כולם רצו להתקבל אליה, ומכל אזורי מזרח אירופה.
מלחמת העולם הראשונה
פרצה באוגוסט 1914. מיד כשהרוסים החלו לנחול מפלות, הם האשימו את היהודים בבגידה ובמסירת ידיעות לגרמנים.
באזורים הקרובים לחזית התחוללו פרעות, כשהנוראות מביניהן בוצעו בידי הקוזקים. הפרעות פגעו בערך בעשרים יישובים בפלך וילנה, שם התארגנו חיילים יהודים להגנה עצמית.
ב-6 בספטמבר 1915 נכבשה וילנה בידי הגרמנים ורובה של ליטא עבר לשלטון צבאי גרמני. הגרמנים הנהיגו משטר צבאי חמור והטילו על התושבים איסורים והגבלות. קרבת החזית והגזרות שיבשו כליל את הכלכלה – נוצר מחסור עצום בסחורות ובמזון. הגרמנים הטילו עבודות כפיה שהתנהלו גם בשבתות ובחגים היהודיים. במאמץ לגבור על המחסור, הקימו היהודים קואופרטיבים לאספקה עצמית.
עם זאת, הממשל הגרמני גם היטיב עם היהודים. רבים התקבלו לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות, תחומים שבעבר היו סגורים בפניהם.
בשנת 1918 הוקמה ליטא מחדש וקובנה נהפכה לבירתה.
ב-1920 נחתם הסכם ריגה בין ברית המועצות לפולין שעל פיו אזור וילנה נשלט ע"י הפולנים.
הגרסה הפולנית של העמוד השני של ההסכם
בין שתי מלחמות העולם (1921 - 1939)
ליטא הייתה בתקופה זו עצמאית, פרט לוילנה שהייתה נתונה לשלטון פולין. הפליטים והמגורשים היהודים, שעם חתימת הסכם ריגה החלו לשוב למקומותיהם בליטא מרוסיה, באו בחוסר כול ומצאו כלכלה הרוסה. סיוע ראשוני הגישו להם הג'וינט האמריקני, קרובי משפחה בארצות הברית וארגון "יעקאפא" - ארגון עזרה שהוקם בוילנה בתקופת המלחמה. מספר היהודים בליטא הצטמצם, במפקד שנערך ב-1921 התפקדו בכמה עיירות בליטא כמחצית, ואף פחות, ממספר היהודים שישבו שם במפקד של 1897.
מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה נערכו בחירות להנהגות הקהילות היהודיות בכל ליטא, לראשונה על פי עקרונות דמוקרטיים, בהשתתפות המפלגות היהודיות והציוניות, רשימות של בעלי מקצועות ואגודות מקצועיות. ב-1928 התקיימו גם בוילנה בחירות על פי תקנון הקהילות החדש שפרסמה הממשלה הפולנית, שהגביל את סמכויותיהן בעיקר למתן שירותי דת. בשנות ה-30 התיר השלטון לקהילות לגבות מס קהילה מודרג, אך היו קשיים בגבייתו בשל העדר אמצעי אכיפה.
הפעילות המפלגתית הייתה ערה ומגוונת והקיפה את כל התנועות היהודיות שפעלו בליטא. המרכז הציוני של יהודי ליטא בוילנה המשיך לפעול גם אחרי ניתוקה של וילנה מליטא.
חינוך ותרבות
התפתחות מרשימה חלה בשנים אלה בחינוך היהודי, ברוב הקהילות נפתחו בתי ספר, בערים הגדולות קמו רשתות מסועפות של בתי ספר יסודיים ציבוריים ופרטיים, גני ילדים ובתי ספר על יסודיים למיניהם. בין הרשתות שפעלו היו: "תרבות", הרשתות הדתיות "תחכמוני" ו"יבנה", ובחינוך החרדי – חדרים לבנים ורשתות חינוך לבנות. בוילנה פעל גם בית ספר טכני של "אורט" שהכשיר הנדסאים בתחומי המכניקה והחשמל.
חיי התרבות היהודיים היו עשירים ותוססים. רוב הציבור היהודי חי למעשה במעין אוטונומיה חברתית ותרבותית שהתאפיינה בגידול מספר היהודים, שמספרם הגיע לשיא בשנות ה-30. העיתונות ביידיש סיפקה ליהודים מידע בתחומים רבים ושיתפה אותם במאבק על זכויותיה.
בשנת 1926 הופיעו בוילנה בלבד 11 עיתונים וכתבי עת ביידיש ובעברית ובשנת 1931 הופיעו – 16 עיתונים. יהודי הערים והעיירות עסקו גם בספורט והקימו אגודות ספורט שעסקו בטיפוח ענפי הספורט השונים, בתחרויות עם קבוצות במרחבי ליטא ופולין ובטיפוח עתודות ספורטאים צעירים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם כינון המדינה הפולנית בוילנה, נקטו השלטונות בכמה צעדים מפלים כנגד היהודים, כמו סגירת בתי הדין היהודיים שהתנהלו בשפה היידיש. כמו כן הם פיטרו את כל העובדים היהודים ממשרדים ממשלתיים ועירוניים וכן מהדואר ושירותי הרכבות. לעומת זאת בבחירות לעיריות שהתקיימו בערים בליטא, השתתפו היהודים ברשימות מפלגתיות ומקצועיות. היו ישובים שבהם היה להם רוב במועצה מכיוון שהם היו רוב ביישוב. עם הזמן השלטונות צמצמו את מספרם והשפעתם על ידי שהפעילו "גיאוגרפיה של בחירות", צירפו לערים עיירות וכפרים סמוכים שתושביהם לא היו יהודים.
ככל שהזמן התקרב למלחמת העולם השנייה, הצרו גם הליטאים וגם הפולנים את זכויותיהם של היהודים, במחצית השנייה של שנות ה-30 הכריזו מפלגות וחוגים אנטישמיים חרם על המסחר היהודי, האנטישמיות בלטה גם במוסדות להשכלה גבוהה בהם הונהג מוסד ה"ספסלי גטו" לסטודנטים היהודים. בד בבד התחילו פגיעות פיזיות ביהודים במספר מקומות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939), ובמיוחד לאחר השתלטות הסובייטים על ליטא (15.6.40), ופלישת הגרמנים (22.6.41), נקטעה כל הפעילות היהודית הענפה ונאסרה פעילות תרבותית, חברתית וחינוכית באופן חוקי.
תקופת הכיבוש הנאצי
אור ליום 22 ביוני 1941 פתח הצבא הגרמני במתקפת פתע על ברית המועצות. עיקר המתקפה הגרמנית כוון לעבר מוסקבה דרך בילורוסיה המערבית – קטע חזית ששני הצדדים הלוחמים כינוהו "המרכז".
הגרמנים שיגרו לאזור ביילורוסיה ודרום ליטא, שלוש ארמיות של חיל רגלים ושתי ארמיות שריון. ביום הראשון למלחמה הופצצו והושמדו מטוסי חיל האוויר הסובייטי ומספר ערים מרכזיות, ביניהם וילנה ספגו פגיעות.
עם הפלישה הגרמנית, רבים מיהודי ליטא עשו מאמצים נואשים לברוח יחד עם הצבא האדום לכוון ברית המועצות, אבל בגלל הפצצות הגרמנים, מעבר גבול קשה ופגיעות של קבוצות מחתרת ליטאיות, הצליחו
רק 15,000 יהודים לברוח, כאשר 5000 מהם הצטרפו למלחמה פעילה, במסגרת המחתרות, ופעלו כפרטיזנים בנאצים. יתר היהודים נהרגו בדרך.
כ-230,000 יהודים נשארו בליטא, מספר זה כולל כ-25,000 פליטים שברחו מפולין לליטא עם הכיבוש הנאצי של פולין.
עוד לפני שהגיעו הגרמנים לליטא, ערכו הליטאים פוגרומים ביהודים. גל הרציחות, הפגיעות וההשפלות גאה עם כניסת הכוחות הגרמנים. לפי עדויות בדוקות, היו בליטא, ערב פלישת הגרמנים, 214 מקומות ישוב יהודיים, ב-40 מהם נרצחו יהודים ע"י הליטאים.
הצבא הגרמני התקדם מהר, וילנה נפלה בידי הגרמנים כבר ב-24 ליוני, בתוך כשבוע הייתה כל ליטא תחת כיבוש נאצי. בעקבות יחידות הכיבוש התמקמו בישובי האזור כוחות העורף, אליהם נלוו חוליות איינזצקומנדו. החל מ- 3 ביולי הפעילו יחידות אלו תוכנית השמדה שיטתית של היהודים, לפי לוח זמנים מדויק. חלק ניכר משלבי ההשמדה, איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעיתים גם הרצח עצמו, נעשה בידי הליטאים, חלקם אנשי צבא ומשטרה.
בתחילת 1944 הצליחו יותר מ-2000 יהודים לברוח מגטו קובנה וממספר מחנות עבודה.
ביולי 1944, זמן קצר לפני נסיגת הגרמנים, הצליחו הגרמנים להעביר 10,000 יהודים מגטו קובנה ושאוולי למחנות ריכוז בגרמניה.
מספר הניצולים בליטא לאחר המלחמה נאמד בכ-8000 יהודים, מספר זה כולל גם את אלה שנלחמו כפרטיזנים. 95% מיהודי ליטא נרצחו.
המונח פרטיזנים מתייחס ללוחמים לא סדירים הפועלים בשטח כבוש בידי אויב.
בארצות הבלטיות הגיעה פעולתם של הפרטיזנים היהודים לממדים ניכרים, לפי האומדן פעלו ביערות בין 20,000 ל- 30,000 פרטיזנים יהודים.
בליטא התפתחה תנועת הפרטיזנים כשהיא קשורה לבלרוס. תחילת ההתארגנות הייתה ביערות נאצ'ה כ-80 ק"מ מדרום לוילנה.
קריאה ליהודים להתקומם בגטאות הושמעה בליטא מתוך כרוז המרד שחובר ע"י אבא קובנר בגטו וילנה,
בלילה שבין ה- 31 בדצמבר 1941 לבין ה-1 בינואר 1942.
אל נא נלך לטבח, נוער יהודי. אל תאמינו
למוליכים אתכם שולל. מ-80,000 יהודי
ירושלים דליטא נשארו רק 20,000. כל דרכי
הגסטאפו מוליכות לפונאר ופונאר היא מוות...
כולם נורו שם... היטלר זומם להשמיד את
כל יהודי אירופה, ועל יהודי ליטא נפל הפור
להיות ראשונים בתור...
(מתוך הכרוז, אבא קובנר, 1.1.1942)
זמן קצר לאחר שחרור ליטא, במחצית השנייה של 1944, עשו השלטונות הסובייטים מאמצים ניכרים לחשוף אתרי רצח המוניים ובאמצעות ועדות חקירה ניסו לברר את מספרי הנרצחים ומוצאם. בשנים הראשונות אחרי המלחמה אותרו משתפי פעולה ליטאים ונשפטו. חלקם ברחו למדינות אחרות בעולם.
ברוב מקומות הרצח הוקמו מצבות זיכרון עם כתוביות ברוסית ובליטאית, במספר מצומצם של אתרים, לאחר לחץ של היהודים, בדרך כלל ניצולי אותה עיר או כפר, גויסו כספים והותר להקים מצבות ועליהן כתובות ביידיש ולעיתים גם בעברית. עד היום ניתן לראות את רוב מצבות הזיכרון הללו.
ב-1990 עם התפוררותה של ברית המועצות, הייתה זאת ליטא שהכריזה ראשונה על עצמאותה ומיד חוקקה שלשה חוקים להצר צעדיהם של המיעוטים כשעיקר הכוונה ליהודים, וזאת למרות שבליטא נותרו אך מעט יהודים. (מתוך רבע מליון יהודים נותרו כ–5000 בלבד). בכל הקשור לשואה, הם העדיפו לבחור בהתכחשות לרציחות על ידי ליטאים ולעיתים אף להעמיד פני קרבן.
יחד עם זאת ניכר ראשיתו של שינוי ביחס הליטאים לאחריותם ולהשתתפותם ברצח היהודים בליטא. חוקק גם חוק מיוחד המציין את "יום השואה הליטאי" (נקבע ביום חיסול גטו וילנה) , ובחלק ממקומות הרצח הוצבו לוחות זיכרון המציינים ומנציחים את אשר ארע שם.
מחנה העקורים לנדסברג.
רקע – מחנות באזור לנדסברג במהלך השנה האחרונה למלחמה.
במהלך השנה האחרונה למלחמה, 1944/45, בסביבות העיירה לנדסברג, הייתה רשת ענפה של מחנות ריכוז ועבודה לעובדים זרים, שבויי מלחמה ומחנות ריכוז ליהודים (Judenlager ). ב- 9 לאוקטובר 1944, ד"ר מוס, חבר הממשל המחוזי, שלח דו"ח סטטיסטי לראשי העיריות השונים במחוזות לנדסברג ושונגאו (Schongau ) אשר כלל רשימה של 21 מחנות עם 5251 אסירים אשר כללו שבויי מלחמה מפולין, רוסיה וצרפת ועובדים זרים אשר גורשו למזרח גרמניה לעבודות. האסירים הנ"ל עבדו עבור חברות גרמניות כגון DAG (חברה ליצור חומרי נפץ) BAWA (חברה לעבודות עפר), חברת המים של בוואריה ו- Organization Todt (הארגון אשר סיפק עובדי כפייה לתעשיית החימוש).
בנוסף, היו במחוז 9 מחנות ריכוז ליהודים (ובנוסף אחד בתהליכי בניה שלא סופקו לגביו נתונים) אשר הועסקו כעובדי כפייה במפעלים השונים – רובם בבניית בונקרים ענקיים שיועדו למפעל מטוסים תת קרקעיים, אשר שם הקוד שניתן לפרויקט זה היה Ringeltaube .
כאשר כוחות בעלות הברית החלו להתקדם ולכבוש חלקים מגרמניה, למרות שהרשויות הגרמניות (האזרחיות והצבאיות) היו ערות למסות של העובדים הזרים באזור, אף אחד לא שם דעתו לנושא זה ולאפשרות החזרת העובדים הזרים למדינותיהם ולהיפך, הם נוצלו עד הרגע האחרון.
המצב בסוף המלחמה
ב- 27 לאפריל 1945 עם כניסת הכוחות האמריקאים לאזור לנדסברג, הם נחשפו לזוועות במחנה הריכוז Kaufering IV (בו אסירים רבים נשרפו חיים ע"י אנשי ה- SS עם עזיבתם את המחנה), אך בו בזמן הם נתקלו בקבוצות רבות של ניצולי המחנות באזור, ממדינות שונות, דבר אשר גרם לא פעם לבעיות וקונפליקטים רבים. לדוגמא, הניצולים הצרפתים חברו לשבויי המלחמה מצרפת והחלו בתנועה מערבה לכיוון צרפת. דבר זה למשל, לא היה אפשרי לניצולים מפולין ולשבויי המלחמה הרוסיים והעובדים הזרים מארצות המזרח, אשר ארצותיהם היו כבושות ע"י הכוחות הסובייטים. בעיקר בשל כך שמסילות הברזל מזרחה נהרסו במהלך הקרבות על העיר מינכן והאזור, ובשל כך הרשויות היו צריכות למצוא פתרון לאנשים אלו (היכן לאכלסם) בלנדסברג.
הקבוצה הגדולה ביותר של אנשים אלו היו היהודים ניצולי המחנות באזור. לאחר שעברו את מאורעות השואה ושרדו, לא הייתה באפשרותם לחזור למדינותיהם. הם היו יותר מידי תשושים פיזית ונפשית ולא היו מסוגלים למסע כזה (הגם שרבים מהם לא רצו לחזור למדינותיהם).
הרשויות החלו להשתמש בביטוי "עקורים" (Displaced Persons ) לאנשים אלו אשר גורשו ממדינותיהם.
הקמת מחנה העקורים לנדסברג
המחנה העקורים לנדסברג נוסד ב- 9 למאי 1945, יומיים לאחר כניעתה הרשמית של גרמניה. בנקודת זמן זו, מחנה העקורים הכיל אנשים אשר גורשו למחנות בלנדסברג ובסביבה. כמיקום למחנה העקורים, הממשל הצבאי האמריקאי בחר מחנה לשעבר של הצבא הגרמני שנקרא קסרקטין סארבורג (Saarburg Kaserne ). למרות שבסיס זה קיבל את שמו מאדולף היטלר עצמו, הוא סיפק תנאים נוחים לעקורים. באופן טבעי, מתחים התפתחו במהרה בין הקבוצות השונות של העקורים. שתי הקבוצות העיקריות היו ניצולי השואה היהודים וקבוצות של בני לאומים שונים (לא יהודים ובעיקר מזרח אירופאים) אשר נרדפו ע"י הנאצים בשל דעותיהם הפוליטיות. בעוד קבוצה אחת הבינה שבני משפחתם וכל אשר הכירו הושמד ע"י הנאצים, אנשי הקבוצה השנייה ידעו והבינו שבמהרה הם יחזרו לארצותיהם, בתיהם ומשפחתם שנותרה מאחור.
רגשותיהם של העקורים תואר ברהיטות בשלב מאוחר יותר ע"י שמואל פיזר, ניצול שואה מאחד המחנות באזור לנדסברג אשר לימים הפך להיות עורך דין המתמחה בזכויות אדם של בני מיעוטים. הוא קרא למחנה העקורים "תא לחץ" אשר אפשר שחרור לחצים ועזר לו להבין ולתפוס את זוועות השואה שעבר ולמצוא את דרכו חזרה לסדר של קיום חיים נורמאליים יום יומיים.
השבועות הראשונים במחנה העקורים לנדסברג
הפעם הראשונה בה נציג כלשהו של העקורים, ד"ר וולסונוק, דיבר באופן פומבי, הייתה במהלך פגישה של ועד פעולה של העיר לנדסברג אשר אורגנה ע"י האמריקאים ב- 11 למאי 1945. בפעם הראשונה נודעו אומדנים לגבי מספר האסירים במחנות השונים באזור. בסנט אוטיליין (St. Ottilien ) כ-406, באוטלינג (Uttling ) כמה מאות, בהולצהאוזן (Holzhausen ) ו- אונטריגלינג (Unterigling ) כ-250 והייתה שמועה על כ-800 נוספים שהיו בדרכם ממחנה בהבסבורג (Augsburg ). בנוסף, ד"ר וולסונוק העריך שבכל עיירה באזור ישנם בין 20 ל- 100 זרים. בשלב זה מחנה העקורים הכיל כ-4400 אנשים. המצב היה לא נעים ואפשר אף לתאר אותו ככאוטי. אספקת המים הייתה מעטה מידי, כך שבשלב זה רק במטבח ובמרפאה היו מים זורמים. ברצינות רבה, ד"ר וולסונוק ציין שבינות לאנשים שבמחנה הצבאי לשעבר היו גם ניצולים חולים ממחנות הריכוז Kaufering I ו- Kaufering IV ויש אפשרות להתפתחות מגפת טיפוס בשל כך. שני מקרי טיפוס כבר דווחו במחנה סנט אוטיליין, אך בינתיים לא ממחנה העקורים לנדסברג.
בפגישת ועד הפעולה בתאריך 25 למאי 1945, אנו למדים לראשונה על המספר המדויק של האנשים ששהו במחנה העקורים לנדסברג. המספר הוא 6870 איש, שהיוו 65% מסך כל התושבים של לנדסברג באותו תאריך שהיה 10,245 תושבים. התנאים במחנה העקורים היו מדכאים, במיוחד מאז שהרשויות האמריקאיות הקימו גדר תיל כפולה סביב המחנה הצבאי לשעבר (שהוסב להיות מחנה העקורים) על מנת לאבטח את המקום. גדר זו לא פורקה עד ספטמבר 1945 כאשר רב-סרן אירווינג היימונט (Major Irving Heymony ) קיבל פיקוד על מחנה העקורים.
מחנה העקורים היהודי
עד ספטמבר 1945 המחנה הכיל קבוצות רבות ומגוונות של מגורשים. אך לאחר שרב-סרן אירווינג היימונט קיבל פיקוד על מחנה העקורים, הוא הפך להיות מחנה עקורים ליהודים בלבד. זו הסיבה מדוע ההיסטוריה של המחנה כל כך חשובה. כפי שפרופסור שמעון סנופקובסקי (Prof. Simon Snopkowski ), יושב הראש של הקהילות היהודיות בבוואריה תיאר זאת, במחנה העקורים לנדסברג "נוסתה מדינת ישראל בשלב טרום ממשלתי ומדינתי".
הניצולים במחנה העקורים החשיבו עצמם כ- "שארית הפליטה" אשר יתנו משמעות חדשה לעולם אשר נחרב ע"י גזענות וטוטליטריות. גברים ונשים כתבו באותיות עבריות (אל גם מילים ביידיש) סיסמאות על קירות המטות המפלגתיים שלהם על מנת להראות את הדרך בה ראו את משימתם: "ארץ ישראל אמנם קטנה היא, אך יכולה היא לגדול באמצעות עבודתכם – דברו מעט אך עשו הרבה!". את מילים אלו ניתן עדיין היה לראות בשנת 1989 על אחד הקירות של בית מלאכה לשעבר מחוץ לשערים של מחנה העקורים בלנדסברג.
ניתן לראות בשני הרעיונות העיקריים במשפט זה כאבני הנגף של מדינת היהודים החדשה אשר תקום, שהתחילה לגבש את צורתה במחנה העקורים לנדסברג.
החזרה לחיים
ההיסטוריון היהודי-אמריקאי אברהם פק (Abraham Peck ) אמר שהשואה "נולדה" בלנדסברג (בזמן מאסרו של אדולף היטלר בכלא לנדסברג במהלך שנת 1924 הוא כתב את ספרו "מיין קמפף"), המקום בו השואה קרתה בשלבה האחרון והאכזרי ביותר בו אנשים עונו למוות תחת הסיסמא הנאצית "Arbeit Macht Frei – העבודה משחררת", אך הוא ציין גם כן שזה המקום שבו "שארית הפליטה" ניסתה להמשיך "מעבר לשואה", היכן שהם אספו את עצמם מחדש ואספו כוחות וכבוד עצמי מחודש והחלו שוב לעבוד ולחיות כבני אנוש ובעבור ערך עצמי ואנושי (ולא כחיות או עבדים עבור מישהו אחר) – ערך אשר היה מכריע בבניה של מדינתם הם בעתיד. לפיכך מחנה העקורים לנדסברג ייצג לא רק את סופה של השואה, אלא גם כן את לידתם מחדש של החיים. רבים מהגברים והנשים שעזרו לבנות את מדינת ישראל כמדינה שהיא כיום, היו ניצולים מאחד המחנות באזור לנדסברג, הם רכשו מקצוע במחנה העקורים ולמדו כיצד לבנות דמוקרטיה, איך לרכוש מחדש את ערכי דתם וכיצד להתכונן לארץ ישראל.
במחנה העקורים לנדסברג, צעירים רבים לקחו חלק בניסוי שלימד אותם על חיים סוציאליים מילדות לבגרות. זו הייתה חוויית הקיבוצים, במיוחד לילדים שאיבדו את הוריהם בשואה. זה היה ניסוי שנערך בתשע קבוצות שונות. בקבוצות אלו נלמדו העקרונות של חיים פוליטיים ע"י חברי הקבוצה הצעירים.
בתי ספר במחנה העקורים
בתי הספר במחנה העקורים נוהלו ע"י ד"ר אוליסקי (Dr. Oleiski ), ניצול שואה מליטא. הוא ביצע את תפקידו באופן מופתי והקים כיתות לימוד ובתי מלאכה רבים. הוא השפיע גם רבות בעניינים תרבותיים במחנה. בשלב מאוחר יותר ד"ר אוליסקי השפיע רבות על מערכת החינוך המקצועי במדינת ישראל. כבר במחנה לנדסברג היה בעל כישרון גדול בשכנוע לפנות לחינוך מקצועי והיה ידוע בכישרונו במציאת פתרונות מעשיים לבעיות רבות במחנה.
תנועת הקיבוץ במחנה העקורים
חברי תנועת הקיבוצים במחנה הפליטים ביקשו שכל עוד הם ממתינים לעלייה לארץ ישראל, תינתן להם האפשרות לעבד מספר חוות חקלאיות שהיו שייכות בעבר לבעלי תפקידים נאצים. הם סרבו בכל תוקף לעבוד בחוות אשר היו שייכים לגרמנים. בשנים לאחר 1945 נוסדו תשעה קיבוצים במחוז סביב לנדסברג והם היו שונים ומגוונים אחד מהשני בתפיסותיהם האידאולוגיות, החל מסוציאליזם וכלה בדתיות אורתודוכסית.
עיתון מחנה הפליטים לנדסברג.
מכיוון שרב-סרן היימונט, מפקד מחנה העקורים, לא הצליח למצוא מכונת דפוס עם אותיות עבריות, הוא הציע להשתמש בפונטים לטינים ומיידיש פונטית ולכן העיתון הופיע תחת השם "Jiddische Landsberger Cajtung ". הוא הודפס ע"י חברת הדפוס נאומייר (Neumayer ) מלנדסברג והחשבון לבית הדפוס שולם ע"י המועצה המחוזית. זה היה העיתון היהודי הראשון שהופיע באזור לנדסברג. עורך העיתון היה ד"ר וולסונוק (Dr. Volsonok ), יהודי ליטאי אשר היה הדובר הראשון של העקורים מול השלטונות האזרחיים הגרמנים החל מה- 8 למאי 1945. הגיליון הראשון של העיתון הופיע בתאריך ה- 6 לאוקטובר 1945. העיתון הכיל חדשות מכל העולם, חדשות ממחנה העקורים ונהלים של מחנה העקורים, מאמרים ספרותיים ומאמרי ביקורת. אין זה מפתיע שמאמרים רבים עסקו בחיי היהודים בליטא טרום מלחמת העולם השנייה. להלן שמות של מספר מאמרים אשר הופיעו בעיתון: "Jidiszer wisnszaftlecher institute (JIWO) cu zajn 20 jorikn kilum " (מאמר לגבי שנת ה- 20 לייסוד ארגון איב"ו), "Far Cwej-jom in Kowner geto " (מאמר לגבי החיים בגטו קובנא), "Di Likwidacje fon Kowner Geto " מאמר לגבי חיסול גטו קובנא.
בכותבו בעיתון היידי היוצא לאור בניו יורק, העיתונאי ל. שניידרמן (L. Sznajderman ), קרא לעיתון מחנה העקורים בלנדסברג העיתון היהודי הטוב ביותר במחנות הגרמנים.
עיתון המחנה כלל גם כן מודעות דרושים, הודעות נישואין וידיעות פוליטיות שונות מהמחנה עצמו. כמו כן, העיתון הפך להיות אמצעי הקשר הראשי של הנהגת המחנה לאנשים שבו.
בחירות במחנה העקורים
בספטמבר 1945 נערכו ההכנות לבחירות הדמוקרטיות הראשונות במחנה העקורים. הבחירות היו מיועדות להתקיים בתאריך 21 לאוקטובר 1945, והתמודדו בהן מפלגות מהקבוצות השונות במחנה העקורים. עיתון היה כלי חשוב להעברת מסרים ודעות פוליטיות. בנוסף חולקו פליירים, התקיימו עצרות בחירות ועימותי בחירות בין המועמדים. בזמן עצרת פוליטית אחת גדולה בלילה שלפני הבחירות, אמר אחד המועמדים כי ראוי וסמלי שהבחירות הדמוקרטיות הראשונות של יהודים מאז השחרור יתקיימו בעיר בה אדולף היטלר כתב את "מיין קמפף". גוש האיחוד זכה בבחירות אלו ביתרון גדול על פני יתר המועמדים.
ביקור של בן גוריון במחנה העקורים.
ביום הבחירות, בן גוריון, מייסדה של מדינת ישראל, הגיע למחנה העקורים לנדסברג לביקור במפתיע. אחד מתושבי המחנה נזכר: "לאנשים כאן, בן גוריון נראה כאלוהים בכבודו ובעצמו. נראה היה כאילו הוא מייצג את התקווה של כולם לעלות לארץ ישראל. לעולם לא חווינו לפני כן פרץ כזה של אנרגיה. אינני מאמין שאפילו ביקורו של הנשיא טרומן במחנה גרר כזו התלהבות".
בן גוריון לא רק נכח בפגישות פוליטיות עם הנהגת המחנה, אלא גם הצטלם עם רב-סרן היימונט, מפקד מחנה העקורים האמריקאי. רב-סרן היימונט הגיע למסקנה הבאה: "מר בן גוריון נראה כאיש בעל מח חריף אשר יודע בדיוק כיצד למצוא פתרונות מעשיים לבעיות שונות ומגוונות. הוא ציין שבפלסטינה הוא ניצב בפני בעיות דומות לשלנו במחנה. לפני לכתו, בן גוריון הביע את תמיכתו בבקשה של העקורים היהודים לקבל חוות גרמניות להקמת קיבוצים".
ארוך הוא המסע
ההיסטוריה של מחנה העקורים לנדסברג היה נושא לסרט תיעודי משנת 1949 של השחקן והבמאי ישראל בקר. שמו של הסרט היה "Lang ist der weg " (ארוך הוא המסע). סרטו של בקר לא עורר רגשות של נקמה אלא כיוון ליצור אצל הצופה רגשות של פשרה והבנה. ב-24 ליוני 1949, עיתון גרמני בשם Die Landsberger Nachrichten , כתב זאת לגבי הסרט: "לנו, תושבי לנדסברג, הסצנות אשר צולמו בלנדסברג הן בעלות חשיבות מיוחדת עבורנו. אנו רואים את המחנה הגדול, את בתי המלאכה השונים, ההכשרה של העקורים במגוון מקצועות מועילים וכלכליים ואנו צופים בכנס גדול שנערך באולם רכיבת הסוסים לשעבר – כנס שבסופו של דבר הוביל להקמתה של מדינת ישראל".
הצהרת סנט. אוטיליין
ב- 27 למאי 1945, קונצרט לכבוד השחרור אורגן במנזר סנט. אוטיליין (St. Ottilien ). נכחו בקונצרט כ-400 אשר חזו באירוע שהיה בו זמנית אירוע דתי ופוליטי כאחד.
את החלק הדתי של האירוע הוביל הרב שמואל סניג (Rabbi Samuel Snieg ) מקובנה, ליטא, אשר היה ניצול מחנה Kaufering I . לאחר מכן, מספר ניצולים שהיו חלק מתזמורת גטו קובנה ניגנו יצירות של ביזט וגריג. על התזמורת ניצח ניצול השואה מיכאל הופמקלר (Michael Hofmekler ). בסיום הקונצרט, המוזיקאים והקהל שרו את "התקווה" אשר מאוחר יותר הפך להיות ההמנון הלאומי של מדינת ישראל.
חוקר השואה המפורסם יהודה באואר קרא לאירוע זה "ההופעה הראשונה בפומבי של שארית הפליטה".
כאשר אנשי "שארית הפליטה" נפגשו במנזר סנט. אוטיליין בתאריך ה-25 ליולי 1945, זה בעצם היה הקונגרס הראשון של ניצולי השואה בכל אירופה. המזכיר הכללי היה מר. בנש טקטאטש (Mr. Benesh Tktatsch ), משפטן מלומד מקובנה, ליטא וניצול שואה של מחנות הריכוז Kaufering . הוא הכריז שבקונגרס נוכחים נציגי ניצולים של יותר מ-30 מחנות ריכוז גדולים שהכילו אסירים יהודים, והם מייצגים כ-40,000 איש.
החיים מנצחים – שיעור הילודה עולה
נשים שיחקו תפקיד מרכזי בתנועת שארית הפליטה. אנשי התנועה החליטו כמובן שאל לאנשים לשקוע במרה שחורה ולגווע מבפנים מפני שזה יהיה ניצחון של דרכו של היטלר. לפיכך, האוכלוסייה היהודית של ניצולי השואה פיתחה רצון עז להנציח את חייהם דרך צאצאיהם. אהבתם לילדים מתוארת בצורה הטובה ביותר בשיר שנקרא "Cum Jidiszn kind " שפורסם בעיתון המחנה "Jiddische Landsberger Cajtung ".
בשנת 1946 חלה עליה משמעותית בשעורי הילודה במחנות העקורים היהודיים. למרות שחוקי הגנת הפרטיות של המועצה המחוזית של לנדסברג מנעו פרסום של שעורי הילודה, אנו יודעים ממקורות נוספים ששעורי הילודה במחנות העקורים היו גבוהים מהרגיל. לדוגמא, אנו יודעים שבין דצמבר 1946 ויוני 1947 היו בין 30 ל-50 לידות בחודש בין הניצולים במחנה העקורים סנט. אוטיליין.
אחד מני רבים שנולדו במחנה העקורים לנדסברג היה מנהל הארכיון של העיר סינסינטי בארה"ב, אברהם פק. הוא נולד ב-4 למאי 1946. הוריו החשיבו עצמם חברים בארגון שארית הפליטה. בנם, נצר בלבו את זיכרונותיהם של הוריו במחנה העקורים והיה להוט בבגרותו לחקור ולהנחיל לדורות הבאים את ההיסטוריה של מחנה העקורים לנדסברג. למשל, ב-10 לספטמבר 1989 הוא נאם בזמן קביעת לוח זיכרון במיקום של מחנה העקורים לשעבר בלנדסברג.
תמונות רבות נשתמרו של אימהות גאות מחזיקות את ילדיהן בזרועותיהן ומטיילות איתם ברחבי העיר לנדסברג בעגלות הילדים. זאת אומרת שלנדסברג לא היה רק מקום הולדתם של ילדים אלו אלא גם מקור לזיכרונותיהם המוקדמים ביותר של ילדים אלו.
ביקור של נציגי העיר לנדסברג במחנה העקורים
ב-1 לדצמבר 1948 Jacques F. Palustre וההנהגה של ארגון הפליטים העולמי, הזמינו מספר נציגים רשמיים של העיר לנדסברג לבקר במחנה העקורים בפעם הראשונה. בזמן זה מספר העקורים במחנה ירד כבר מתחת ל- 3,000.
ישנו דו"ח בן חמישה עמודים שנכתב ע"י ראש העיר של לנדסברג, טומה (Thoma ) אשר מתאר את הביקור. בדו"ח, הנציג של ארגוני העובדים בעיר לנדסברג, פושל (Poschl ), מציין את הדברים הבאים: "במפגשים פומביים אנו נתקלים מדי פעם בהערות אנטישמיות. על פניו אנשים בסביבה שכחו שמחנות הריכוז באזור היו הסיבה העיקרית מדוע בעלות הברית לא הפציצו את לנדסברג. יש צורך להבהיר באופן חד משמעי לאנשים אלו שהיהודים ואנשים אנטי-פשיסטים נרדפו ע"י הגסטפו במשך 12 שנים. אסור שדבר כזה יחזור על עצמו שאנו, כדמוקרטים נרשה לאנשים כאלו לתפוס את השלטון פעם נוספת. זו כוונתנו לוודא שהשלטונות האמריקאים יסייעו לעקורים לחזור לחיים בטוחים ונורמליים. אנו מקווים שהבקשות של ארגוני העובדים יתקבלו על מנת לוודא שאנו חיים בחברה דמוקרטית.
ז'ק פלוסטר (Jacques Palustre ), יו"ר ארגון הפליטים העולמי, אמר את הדברים הבאים בדברי הסיכום שלו לנציגי העיר לנדסברג: "בדוברי בשם מועצת מחנה העקורים, אני מקווים שביקורכם השיג את מטרתו. לא היו בינינו קשרים עד היום. המפגש הראה שאזרחים רבים בלנדסברג לא ידעו כיצד החיים במחנה העקורים לנדסברג מתנהלים. כמו מחוצה לו, גם במחנה העקורים אנשים משקיעים שמונה שעות של עבודה מאומצת בכל יום. אני משוכנע שאחרי הביקור אתם תחשבו באופן שונה לגבי מחנה העקורים".
ביקור הקונסול הישראלי
ב-13 לינואר 1949, הנציג הרשמי הראשון של מדינת ישראל ביקר במחנה העקורים לנדסברג. ד"ר חיים הופמן, בעצמו ניצול של מחנות הריכוז Kaufering , נאם נאום בפני ניצולי השואה. נושא הנאום היה "יום השנה הראשון ליסודה של מדינת ישראל". בנאום זה, ד"ר הופמן, שמדינת ישראל היא תוצר של עבודה קשה ושל הרצון העז והנחישות של העם היהודי אשר מסוגלים לקיים מנהל עצמי. האירועים בשנה האחרונה הביאו לעם היהודי יותר כבוד מאשר ב-2000 שנים האחרונות. "הצטרפו אלינו" אמר ד"ר הופמן לעקורים במחנה. לאחר מכן הוא הזכיר להם שהוא עצמו היה מספר שנים קודם לכן אסיר במחנות הריכוז בלנדסברג, אך הוא גם אמר שבמחנה העקורים לנדסברג נוסד הארגון הציוני הראשון בכל גרמניה ושבלנדסברג הוקם בית הספר המקצועי היהודי הראשון, בית ספר שהיווה השראה ודוגמא לרבים אחרים שנוסדו בהמשך במדינת ישראל.
למרות שמדינות רבות הסכימו לקבל את העקורים, ד"ר הופמן קרא להם להפוך "לאזרחים חופשיים במדינת היהודים החופשית".
בסופו של הביקור של ד"ר הופמן בינואר 1949, יו"ר מועצת המחנה, ולדמן, הביע תקווה שמחנה העקורים יפונה במלואו במהלך החודשים הקרובים. עד אפריל 1950 מספר העקורים צנח מתחת ל-1,500 איש. בסופו של דבר מחנה לנדסברג הפך למקום מפלט לעקורים ממחנות אחרים אשר נסגרו.
סגירת מחנה העקורים לנדסברג
באוקטובר 1950 נותרו כ-1,100 עקורים במחנה. בתאריך ה-10 לאוקטובר 1950 הופיעה כתבה בעיתון הגרמני "Suddeutsche Zeitung " אשר נכתב בה "בהוראתו של ראש הממשל של בעלות הברית בגרמניה, ג'ון מק'קוי, על העקורים לפנות את המחנה עבור חיילים אמריקאים". המחנה בלנדסברג היה אמור להיות מפונה עד ה-1 לנובמבר 1950, באותו זמן עדיין היו בו כ- 1,096 אנשים, אך למעשה המחנה פורק ונסגר סופית בתאריך 24 לאפריל 1951.
