סבתי, חיה, נולדה ב – 7.12.1920 בעיירה הכפרית הקטנה ז'ולניה שבגליציה, פולין, ליד וורשה, להוריה פרידה וחיים רוזנבאום. במשפחה היו אחת – עשרה נפשות.
אביה של סבתי התפרנס מזגגות.
אמה דאגה גם היא לפרנסת המשפחה ומדי בוקר בוקר הייתה הולכת לכפר
הולדתה, שהיה קרוב לעיירה בה התגוררו כדי למכור מטפחות ראש לנשים. בתמורה לסחורה שמכרה הייתה
מקבלת אמה של סבתי מנשות האיכרים מזון כחלב, עופות וגבינות- היה זה סחר חליפין. את הסחורה שקיבלה אמה של
סבתי מהנשים, הייתה מוכרת בעיירה בה התגוררו, ובכסף, שהייתה מרוויחה, הייתה רוכשת מזון ובגדים עבור בני המשפחה.
סבתי סיפרה כי הבנות הגדולות טיפלו באחים הקטנים כבר מגיל צעיר מאוד.
כילדה הלכו סבתי, אחיותיה
ואחיה לבית ספר של גויים, בו למדו ילדי האיכרים מהכפרים בסביבה.
בנים ובנות למדו יחד באותה העת בבית הספר .
לא הייתה אנטישמיות.
בימי שבת לא נהגו הוריה של
סבתי לשלוח את הילדים לבית הספר וחברותיה הגויות של סבתי היו מביאות לה את שיעורי
הבית.
"היו לי הרבה חברות גויות שבאו לשחק איתי בבית וגם אני הלכתי
לביתן" כך כתבה סבתי.
באותם ימים החינוך בפולין היה חינוך חובה. משפחה שלא שלחה את ילדיה
לבית ספר קיבלה עונש וקנס.
סבתי סיימה שש שנות לימוד מתוך שבע בבית הספר העממי.
בגיל 13 עזבה סבתי את הבית ונסעה לעיר אושביץ', שם קיבלה משרה אצל משפחה
יהודית עשירה בעלת חנות.
סבתי עזרה להם בחנות מבוקר עד ערב ובערב הייתה הולכת לטפל בילדיהם הקטנים.
את שכר עבודתה נהגה לשלוח למשפחתה.
"גרתי בביתם כמו בת בית" כך כתבה סבתי.
המרחק מאושביץ' לעיירת הולדתה היה גדול והנסיעה ברכבת הייתה יקרה. סבתי העדיפה
לחסוך את הכסף ולשלוח אותו למשפחה ולמרות הגעגועים הרבים הביתה ביקרה רק פעם אחת
בביתה בכל זמן שהותה באושביץ'.
סבתי התגוררה בבית המשפחה העשירה עד לפרוץ המלחמה.
כשהגרמנים כבשו את פולין ביקשה
ממנה אמה כי תחזור הביתה.
בשנת 1936 הועברה משפחתה של סבתי לאושביץ' .
הקהילה היהודית באושביץ' הייתה גדולה ומבוססת. הילדים המשיכו ללכת
לבית הספר בקהילה סבתי המשיכה לעבוד בחנותם של היהודים העשירים ודאגו לפרנסת הבית.
שלוש שנים חיו באושביץ' .
סבתי סיפרה כי החיים באושביץ' היו טובים. מדי ערב שישי זכתה לבלות את
השבת עם משפחתה, מצבם הכלכלי השתפר ובבית היו להם תאורה וחשמל, דבר שלא היה בעירה
בז'ולניה, עיר הולדתה.
בסתיו 1939, בסביבות ראש השנה, אספו הגרמנים את כל היהודים לבית הכנסת והעלו
אותו באש.
במקרה סבתי לא הייתה שם וניצלה
בדרך נס.
בשנת 1941 נלקחה סבתי למחנה העבודה "גלויצה", שם עבדה בבית
חרושת לאריזת אבקת פיח.
"כל בוקר היו מוציאים אותנו לעבודה תחת שמירה, ובערב, שחורות
מפחם, היו מחזירים אותנו למחנה. בבית
החרושת סחבנו 25 ק"ג על הגב במשך 12 שעות רצופות".
בכל ארבע השבועות הופיע דר' מנגלה במחנה, והוא נהג להחליט מי תמשיך
לעבוד ומי תישלח לתאי הגזים.
סבתי הייתה אישה מאוד חזקה ולמזלה לא נשלחה לתאי הגזים.
"אני זוכרת איך בכל יום היינו מקבלות 300 גרם לחם, כף ריבה
וקוביית מרגרינה ליום עבודה שלם. בצהריים במקום העבודה חילקו לנו מרק ירקות ובחגים
של הגויים נתנו לנו תוספת של שני תפוחי אדמה".
המחנה היה סמוך לעיר אושביץ' ומסביבו נמתחו חוטי חשמל בכדי למנוע
בריחות.
אחיה של סבתי עבד במחנה סמוך ולעיתים היו סבתי ואחיה מדברים זה עם זו
מבעד לגדר.
"משך כל ארבע שנות שהייתי במחנה העבודה לא חליתי ולא החסרתי
יום אחד. במשך כל החורף, חורף בפולין, נעלתי זוג כפכפי עץ ואוברול עבודה".
לאחר ארבע שנים כשהרוסים התקרבו לאושביץ', הועברו סבתי והשאר לעיר
קאטוביץ, שם הועלו על קרונות משא במטרה להביא אותם למקום עבודה חדש בגבול צ'כיה-גרמניה.
"אני זוכרת איך דחסו אותנו כמו סרדינים לקרונות סגורים והדוחק
והצפיפות היו נוראיים. באמצע הדרך כשהרכבת האטה מעט הפלתי את עצמי מהקרון החוצה".
השומרים אשר הבחינו בסבתי בורחת ירו ברגלה.
"קפצתי באזור מיוער. אני זוכרת שלמרות הכאב החזק ברגלי הייתי מאושרת כשראיתי
שהרכבת מתרחקת ולא רודפת עוד אחרי"
למזלה של סבתי הרכבת המשיכה בדרכה, אך בגלל הקפיצה שברה סבתי את רגלה,
והיא נאלצה לזחול בשלג עם רגל אחת שבורה
והאחרת פצועה מירי השומר.
סבתי זחלה בשלג זמן רב עד שהגיעה לבית של משפחה גויה, שם קיבלה סבתי
מזון על אף שלא הייתה מסוגלת לאכול.
סבתי העבירה את הלילה בבית המשפחה, ובבוקר הודיעה לה האישה, שאירחה אותה, כי מתוך פחד עליה להסגיר את סבתי למשטרה.
כאשר הגיעה המשטרה נלקחה סבתי לגסטפו, ושם שלחו את סבתי לבית החולים
על מנת לקבל עזרה ראשונה.
שלושה ימים שכבה סבתי בבית החולים, רגלה גובסה ופצע הירי נחבש.
"אני זוכרת שליד המיטה ביום ובלילה עמד שוטר צ'כי ושמר עלי
שלא אברח. לא חשבתי אפילו לברוח, לאן אברח?!"
לאחר שלושה ימים הגיעו חיילים גרמנים ולקחו את סבתי לבית סוהר גדול
בפראג- "פאנקרץ". משם
הובילו אותה שני אנשי גסטאפו צ'כים לרכבת שנסעה לטרזינשטאט, שם פגשה סבתי צעירות
נוספות שקפצו מהרכבות. משם הכניסו את סבתי לכלא.
"פעמיים בשבוע קיבלנו אוכל, שתינו מים מהשירותים. התנאים שם היו נוראיים; ישנו על הרצפה ללא מזרנים וללא שמיכות. הקור של חורף
פברואר.
סבתי הייתה בכלא בטרזינשטאט מחדש ינואר עד לחודש במאי 1945.
בוקר אחד הגיעו חיילים רוסים לבית הכלא ובישרו לסבתי ולאסירות האחרות את הבשורה המשמחת על סוף המלחמה.
"הצלב האדום שלח אותנו לפראג לבית חולים בכדי לשמור עלינו שלא
נמות. בהדרגה הרגילו אותנו שוב לאכול".
לאחר שסבתי הבריאה מעט היא קיבלה מעט כסף וצידה לדרך, ונסעה לפולין כדי
למצוא שורדים ממשפחתה . למצער, סבתי לא מצאה
איש. משם המשיכה לגלייביץ, המקום בו חיה ועבדה לפני פרוץ המלחמה.
במקום זה מצאה את חברה פרוינד אשר נתן לה מקום להתגורר בו.
לאחר מכן פגשה חברות נוספות וביחד פלשו לבית גדול, אשר היה שייך לצבא הגרמני בזמן
המלחמה. בבית זה ארגנו בית לילדות יהודיות
שהגיעו מהיערות.
הבנות קיבלו מזון וקורת גג.
הבנות הבוגרות יותר יצאו לעבוד בעיר הגדולה, ובכסף שהרוויחו רכשו
מוצרי מזון, ביגוד ושמיכות לילדים.
התברר כי במשך כל תקופת המלחמה עבדה אחותה ככח עזר בבית חולים גרמני, וכך היא שרדה את השואה.
סבתי נסעה לאותו בית חולים.
המפגש היה מאוד מרגש. סבתי הביאה את אחותה לדירה בגלייביץ.
לאחר זמן הגיעו שליחים מן הארץ אשר גילו את "המפעל הפרטי" של סבתי וחברותיה והציעו להן לעשות מזה "קיבוץ".
בשלב הראשון העבירו שליחים מן הארץ אותנו לגרמניה , לעיר פרנוואלד, שם מצאו סבתי וחברותיה עבודה וארגון אונר"א דאג להן למזון.
יותר מאוחר יצאו הצעירות להכשרה חקלאית בכפר ליד נירנברג אשר נקרא פרייביץ, , שם הייתה חווה חקלאית ושם למדו על ארץ ישראל ועבדו במקביל.
בחווה זו שהו סבתי ורבים מחבריה משך כשנה.
בקיץ 1947 נסעו סבתי ויתר חבריה לצרפת.
לאחר שהות קצרה עלו על האנייה "אקסודוס" במטרה להגיע לארץ ישראל.
במהלך ההפלגה הכירה סבתי אנשים רבים , חברי הכשרות נוספות , ביניהם את סבי לעתיד.
מיד עם הגיע האנייה לארץ ישראל גורשו כל הנוסעים במשחות בריטיות להמבורג שבגרמניה, שכן הגעתם לארץ הייתה בלתי לגאלית.
בגרמניה נלקחו נוסעי "אקסודוס" למחנה מעצר בריטי, שבו שהתה
סבתי מס' חודשים , ואז נסעה חזרה לארץ ישראל בזהות בדויה של תיירת.
עם הגעתה לנמל חיפה נלקחה התעודה המזהה והועברה לעולה אחרת.
עם יציאתה של סבתי מהאנייה נלקחה סבתי למעון עולים בחיפה, שם פגשה את
חבריה להכשרה .
קבוצת סבתי נקראה : " הכובש".
אז הגיע מיכאל כפרי מקיבוץ גבעת חיים, אשר לקח את חברי קבוצת "הכובש"
במשוריין עד לחדרה.
מחדרה הוסעה הקבוצה באוטובוס לקיבוץ.
תהליך הקליטה בקיבוץ היה מהיר יחסית. תחילה התגוררו חברי הקבוצה בבתי הוותיקים,
יותר מאוחר קיבלו העולים אוהלים, והחלו לעבוד בבית חרושת
"גת" במיון זיתים , סחיטת פירות הדר וכיוצ"ב.
סבי היגע לקיבוץ אושה .
סבי וסבתי קיימו קשר מכתבים ביניהם.
בקיץ 1948 החליטו סבי וסבתי להינשא.
הם נישאו בקיבוץ גבעת חיים , שם הוכנה להם מסיבה בחורשה של הקיבוץ.
בשנת 1951 נולדה בתם הבכורה , דודתי, בלהה.
בשנת 1953 נולדה בנם, אבי,
חיים פלושניק.
סבי וסבתי שמחו בהולדת ילדיהם
בארץ ישראל במדינתם .
אך אציין כי סבי, יונה
פלושניק, היה השריד היחיד ממשפחתו אשר
נספתה בשואה.
סיפור חייה של סבתי רצוף כאב וקשיים רבים.
ואולם עם עלייתה ארצה , לקיבוץ גבעת חיים החל הפרק הטוב של חיי סבתי .
" פה התחיל החלק הטוב והמאושר של חיי עם הקמת המשפחה , לידת
הילדים והידיעה שהגעתי לארץ שלי".
