ללמפל הייתה אחות אחת גדולה, בשם סטלה. משפחתה הייתה אמידה ורב תרבותית, ולמפל הצטיינה בלימודיה. המשפחה הייתה מנותקת מהמסורת היהודית .
קצת לפני פרוץ מלחמת העולם ה2 (באוגוסט 1939), החלה המשפחה במסע נדודים, כדי להתרחק מן הגרמנים. ראשית עברו למחוז המזרחי. כעבור כמה שבועות ברחו ללבוב, שעברה להיות תחת שלטון ברית המועצות (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולטוב), ומשם נדדו להרי הקרפטים. כעבור חצי שנה, פתח במאסרים ובהגליות המוניות של אזרחים פולנים לעומקה של סיביר. הם נשלחו לעבודות שירות ביערות. שם חייתה המשפחה בתנאים פיזיים קשים. שתי הבנות עמדו יום יום בתורים הארוכים לחלוקת האוכל, ההקצבה הייתה כארבע מאות גרם לחם נקודות לאדם ליום. הכפור והרעב פגעו בהורים, שנחלשו גופנית, והמשפחה החליטה לשלחו את בתם לבית יתומים במהלך היום, כדי ששם תקבל תנאי מחיה טובים יותר. שערה נגזז, ועד שעזבה את המקום לא הותר לה לגדלו
בשנת 1942 שלח אביה של הדסה אותה לקבוצת יתומים יהודים שנשלחו לטהרן כדי להגיע לישראל. שם היא שהתה בבית יתומים עד שהושגו רישיונות עליה מהבריטים.ובגיל 14 עלתה עם ילדי טהרן לארץ ישראל.
היא הייתה במחנה המעבר עיינות בגבעת ברנר ומאותו יום גידלה את שערה לצמות שחורות ועבות. היא החלה ללמוד בכיתה ז' למרות גילה, כיוון שהיה עליה להשלים פערים לימודיים. על יומה הראשון בקיבוץ כתבה ביומנה: "היום קיבלתי שמיכה. הלילה, אחרי ארבע שנים, אוכל להתכסות בשמיכה משלי." שמה שונה מהלנה להדסה, כיוון שהיא הגיעה לשם סמוך לחג הפורים. היא לא אהבה את השינוי, וכתבה ליומנה: "מה אתה אומר על חילוף זה של שמי?... רק הדסה, אבל בעיניי זה בכלל לא מוצא חן. אני רוצה להוסיף להיות הלנקה ."
במשך שנותיה בארץ שמרה למפל על קשר מכתבים עם בני משפחתה (ששרדו אך בקושי והשתקעו לזמן מה בגרמניה), בהם תיארה את התלהבותה מהמולדת החדשה. בין היתר כתבה: "כשתגיעו ארצה תמצאו כאן מולדת חופשית באמת. אני סבורה שלא אבייש אתכם, ואולי אף תתגאו בהלנקה שלכם יום אחד. אני כבר צופה את הדמעה שתתנוצץ בעיניכם, אך אל תבכו! הראש למעלה, עוד יהיה טוב !".
בקיבוץ סיימה למפל את חוק לימודיה והצטרפה לתנועת "המחנות העולים
