עבודת הנצחה
בחרתי להנציח ולספר את רקע משפחתו ובעיקר את אביו של ד"ר שלמה קידר, דודה של אמי (אחיו הבכור של סבי ז"ל, אהרון קידר), שסיפר למשפחה בתאריך ה 14/05/99 את הדברים הבאים:
"נתחיל מאבא שמואל (אביו של שלמה וסבי אהרון), שמו המלא הוא ולדיסלב שמואל לוי. הוא נולד בשנת 1904. מקור המשפחה בשם קלופשטוק. ב 1902, האבא של שמואל שניקרא ארפד (אהרון) הפך את השם מקלופשטוק לקרדוש שהוא שם הונגרי.
הבסיס ההיסטורי של משפחת קלופשטוק היה העיירה ברשטוב שלא קיימת היום. עיר המחוז בנקה קיימת גם היום. עד 1914 (מלחמת העולם ה I ) הייתה נדידת עמים גדולה. כל אחד חיפש שיפור עמדות. למשל, מפולין ומרוסיה רבים נסעו לאמריקה. מצד ארפד, הגיעו לקושיצה. זו העיר השנייה בגודלה בסלובקיה והם התבססו שם. כאמור, הם כבר נשאו את השם קרדוש.
הסבא ארפד התחתן עם אדלה מבית אקשטיין. הסבא היה טיפוס דומיננטי ומאוד פעיל. אדלה הייתה אישה עדינה וטובה.
ב 1989, הסלובקים ביקשו להיפרד מהצ'כים, הם היו פדרציה והסלובקים ביקשו קונפדרציה (חיבור פחות חזק). הצ'כים היו מרוצים ונענו לבקשה, ואז חל הפירוד.
לשמואל היו במשפחה 3 אחים:
פרדיש - הבכור, נולד ב- 1902
רוברט ( בובי ) - נולד ב- 1914
וטיבי - אח קטן שנפטר בשנת 1910 בן 4 , מדלקת ריאות.
האח המבוגר פרדיש היה איש העולם הגדול. הוא היה בן אדם פתוח, ומוצלח מבחינה מסחרית.
יש לזכור, סלובקיה הייתה מדינה עצמאית בתקופת הנאצים. קמה ב-14 במרץ, 1934. עד סוף המלחמה הייתה בה ממשלת "בובות" ובעצם הייתה מדינה נאצית לכל דבר.
את סלובקיה חילקו ל-2: את השמנת צירפו להונגריה כי בדרום שלטו המיעוטים ההונגרים. עד היום יש בעצם מקומות שמדברים רק הונגרית. זאת אומרת שכל החלק שישב בו מיעוט הונגרי היה שייך להונגריה. החלק של סבא ארפד שנישארו בקושיצה, היה שייך להונגריה.
כדי לבקר את פרידש, היו צריכים לעבור ברכבת דרך מובלעת הונגרית. אסור היה להם לרדת, ולכן אופפה ( שמואל) ומלכה (אוממה) עמדו לידי החלון ברכבת ונופפו לשלום לאח שעמד בתחנה בפלשיבץ. הסבא ארפד שנישאר בקושיצה בהונגריה, נפטר ב-1944 בקושיצה.
את פרידש לקחו ההונגרים למחנות עבודה, לברית המועצות ( היום אוקראינה).
במחנות העבודה היו עבודות כפייה של הונגרים שהצטרפו לגרמנים בחזית הרוסית, והם היו צריכים לעשות את העבודה השחורה.
לפרידש היו שני ילדים: תומאס ואגי, ואישה ולי.
אשתו נשארה שם. עד 1944, לא היו מהונגריה משלוחים למחנות. אפשר לומר שההונגרים נהגו בסדר. אפילו היו משלוחים מוברחים מסלובקיה להונגריה, שנחשבה למקום בטוח יותר.
בכל אופן, עד 1944, לא שלחו את היהודים למחנות. אך כשזה התחיל ב-1944 עשו את זה מאוד מהר. את הדוד פרידש, לקחו כאמור למחנות עבודה. בובי שהיה בבודפשט, נשלח גם הוא למחנות כפייה. בובי פגש שם את פרידש.
הוא העיד שפרידש נראה כמו צל של בן אדם. היה שם סרן הונגרי סאדיסט שהתעלל בהם. הסוף היה שנתנו להם לנקות בית ופוצצו את הבית עם כל היהודים. פרידש נהרג ובובי המשיך עוד בעבודה. כאשר הקומוניסטים נכנסו להונגריה, הם שפטו את הנאצים.
במזרח גרמניה עשו תהליך "מקוצר". מה שלא היה בהונגריה.
ב 1943-1944 בובי התחתן עם קלרי בבודפשט. גם היא הייתה בעבודות כפייה. את בובי לקחו למחנה עבודה במאוטהאוזן. כשחזר משם שקל 35 ק"ג בלבד.
הוא היה חולה עם טיפוס מעיים וטיפוס מערות.
המלחמה נגמרה ב אפריל 1945. אופפה ואוממה חזרו לברטיסלבה, ושמעו שבובי חזר ומאופשז בבית חולים. היו 8 בתי חולים בברטיסלבה.
אופפה ואוממה עברו בכולם ולא הצליחו למצוא אותו. לבסוף הגיעו לבית חולים של חולים סופניים, העובדים הצביעו על קרדוש, אך אופפה לא זיהה אותו. הוא מאוד השתנה בגלל משקלו הירוד. עד מותו של בובי, כשהוא הלך לישון הוא שם לידו מים ולחם. נשארה לו מן טראומה כזו שלא יהיה מצב שיתעורר ללא אוכל. עם הזמן הוא התאושש מהמחלה, השתחרר וניפגש שוב עם קלרי שהייתה במחנה ברגן בלזן. לבובי לא היו ילדים עד שעלה ארצה עם אשתו קלרי, כך שלמעשה מכל ארבעת האחים רק לאופפה ולפרידש היו ילדים, אותה עת." ** סיום דברי שלמה **
אציין כי לבובי וקלרי נולדו שני בנים בישראל, כאשר אחד מהם היה עד לא מזמן קברניט באל על, ואף שירת תקופה ארוכה, בסדיר ובמילואים, כטייס בחיל האוויר בצה"ל.
אופפה ואוממה עלו ארצה עם תום המלחמה עם שני ילדיהם (שלמה וסבי, אהרון ז"ל). בארץ נולד גם טומי (אברהם). הם חיו בת"א, אצל אחותה של אוממה בתחילת דרכם, ובנו את חייהם בארץ. אופפה היה בעל מזנון ב"בית מעריב" .
המשפחה הייתה דתית, וסבי למד במדרשיית "נועם" בפרדס חנה, שהייתה אז אחת מבתי הספר הטובים ביותר בארץ.
לימים, שלמה עבד בחברות שונות ועשה קריירה בעיקר כמבקר ה"שקם" . כן הינו בוגר דוקטורט בכלכלה.
סבי, אהרון ז"ל, היה עוה"ד של חברת "תדיראן", ולימים הפך לאיש עסקים וייצג חברות ישראליות רבות.
אופפה, זכור לאמי, כאדם מבוגר, טוב לב ואדיב, עם חינוך אירופאי, שכלל לא התאים לאופי הישראלי והתקשה, להתרשמותה, להסתגל לאורח החיים בארץ.
הוא נפטר בשיבה טובה בגיל 84 , כשהוא גאה במשפחתו ובהשגיה בארץ, לאחר חייהם הקשים באירופה, בתקופת מלחמת העולם השנייה.
