דף לכבוד / לזכר

סבא מתי (מתיתיהו)    

לסבי מצד אמי קוראים מתיתיהו שקלאי ומכנים אותו מתי. מתי נולד ב- 4.8.1938 בבז'ז'ני שבפולין. שקלאי הוא עברות של שם המשפחה המקורי של סבי- ואגשל. בגרמנית משמעות המילה ואגשל הינה כף המאזניים; ואג= מאזניים ושל = כף. לאביו של סבי קראו ליפא ושמו העברי היה אליעזר, לאמו קראו פפקה ושמה העברי היה פנינה. סבי נולד בעיירה בז'ז'נה וכשהיה בן שנה עירו נכבשה על ידי הרוסים. מגיל זה הוא לא זוכר כל כך הרבה מלבד שאביו היה רופא ואמו הייתה רוקחת, וסבתו הייתה בעלת חנות והייתה מוכרת דברי אוכל. סבו בילה חלק גדול מהזמן בבית הכנסת ולמד תורה, ובחלק מהזמן היה עוזר לאשתו (סבתו של מתי) בחנות.                                                                                                                            כשהתחילה המלחמה הרוסים כבשו את בז'ז'נה אך סבי ומשפחתו המשיכו לנהל את חייהם. בני דודם של סבי עברו להתגורר עם סבי ומשפחתו. אליעזר (אב סבי) היה מודל לחיקוי כאדם, ואופיו יוצא הדופן בא לידי ביטוי בהתנהלותו במהלך המלחמה – הוא היה יוצא מדי פעם לכפרים לטפל בחולים ולכן היה למשפחתו מזון. במשך שנתיים סבי ומשפחתו התגוררו בבז'ז'נה. כעבור שנתיים כאשר סבי היה בן שלוש, הגרמנים כבשו את האזור וגרשו את הרוסים. ביום הראשון לפני שהגרמנים נכנסו לעיירה בז'ז'נה הם הפציצו את העיר. הפצצה הראשונה שנפלה הייתה על בית סבא וסבתא של סבי. סבתו של סבי נהרגה, אך  סבי היה באותו הזמן בבית הכנסת וניצל. כעבור חצי שנה, כשסבי היה בן שלוש וחצי, הגרמנים העבירו את כל היהודים לגטו. לפני כן, החלו לאסוף חלק מהיהודים ליערות ולירות בהם אל תוך בורות ההריגה. לסבי ומשפחתו היה מחבוא בגטו, בו התחבאו בכל פעם שהגרמנים באו לקחת יהודים למחנות ההשמדה. המחבוא היה בתוך חדר, בין שני קירות זהים שאותם הסתיר ארון. כך סבי ומשפחתו שהו במשך שנה וחצי בגטו, ובכל פעם שבאו הגרמנים לחפש יהודים ולקחת אותם למחנות ההשמדה, המחבוא הציל אותם. לבסוף, היה חיסול, וכל אדם שיכל ברח. לאחר שסבי ומשפחתו הצליחו לברוח מהגטו והסתובבו ביערות ובשדות, אליעזר זכר שהיה איכר שהכיר כפציינט שלו והוא אמר לו שאם יצטרך יוכל לבוא עם משפחתו אליו והא יחביא אותם. כך סבי ומשפחתו התחבאו אצל איכר זה תקופה מסוימת.                                                                                                                 באחד הימים בהם סבי ומשפחתו התחבאו בשדות, גילו אותם איכרים שעבדו בשדה ותפסו אותם והחלו להכות אותם, אליעזר תפס את מתי וגלגל אותו במורד המדרון, מרק (בן דוד סבי) ברח ורץ לבד, והאיכרים תפסו את שאר המשפחה. הם צרחו ולאחר מספר דקות הפולנים שהתגוררו בכפר סמוך שמעו אותם ובאו לאמא ואבא של מרק ולפנינה. הם לקחו מקלות וכלשונים והכו את האיכרים. בעוד שהפולנים מכים את האיכרים אמא ואבא של מרק ופנינה ברחו. בינתיים אליעזר וסבי הגיעו לנחל שהיה במורד הגבעה ושכבו שם כשרק ראשם מחוץ למים במשך כמה שעות, לאחר שהאיכרים התייאשו מחיפושים והלכו סבי ואליעזר יצאו וכך ניצלו.                                                                                          לאחר שלושה חודשים שסבי ומשפחתו שהו ביער, ידעו שאם לא ימצאו מחבוא אם מחסה ימותו מקור. וכן איכר שהכירו סיפק להם מחבוא. המחבוא היה בבית של האיכר בבור שחפרו. גודל המחבוא היה מטר וחצי על שניים בגובה מטר ועשרים. היו בו שבעה אנשים (סבי ומשפחתו), אך חוץ מסבי אף אחד מהם לא יכל לעמוד. הם חיו במחבוא במשך שנה וכל יום אכלו תפו"א אחד וכמה כפות בודדות של שעועית.

לאחר מלחמת העולם השנייה, סבי עלה לארץ ב- 4.10.1947 כשהיה בן תשע, לאחר שהוא והוריו ניצלו בשואה. הם רצו לחיות בקרב יהודים ובמקום בו יש סיכוי שתהיה מדינה יהודית. לאחר שעברו תלאות לאחר שעברו תלאות קשות במלחמת העולם השנייה ברחו מפולין לגרמניה שם ניתן היה לקבל אישור עליה לארץ. בגרמניה התגוררו שנתיים בעיירה למפרטהים. תחילה רק אביו של סבי קיבל אישור מהשלטונות לעלות לארץ ישראל, אך לבסוף אמו של סבי וסבי השיגו רישיונות עליה מאנשים שקיבלו רישיונות עוד לפני מלחמת העולם השנייה ונהרגו לפני שהספיקו לעלות לארץ. לכן, בזמן העלייה סבי ואמו נשאו שמות אחרים משמותיהם האמיתיים, לסבי קראו זלמן ולאמו קראו פייגה, ושם המשפחה שלהם היה לובוכינסקי. בדרכם לארץ הם שטו בספינה שעגנה בפיראוס שביוון. סבי מספר שלמרות שלא ירדו מהספינה הוא זוכר שלסירה עלו סוחרים מהשוק ומכרו פירות והוריו קנו לו מנדרינה. כשהגיעו לארץ כמו בארבע לפנות בוקר בהתרגשות גדולה. הוא זוכר את האורות שהגיעו מהעיר חיפה.  רק אחר הצהריים באו לקחת אותם מהספינה באוטובוס לנווה חיים שליד חדרה, שם גרו סבי והוריו באוהל במשך חודש וחצי, הועברו לצריף יחד עם עוד כעשרים איש לשלושה חודשים ולאחר מכן עברו לדירה שכורה בחדרה. כבר לאחר כמה ימים נרשם סבי לבית ספר והוריו של סבי החלו בחיפוש עבודה. מהר מאוד אביו של סבי מצא עבודה וכבר לאחר שבועיים החל לעבוד בתור מחליף רופא למשך חודש בנהריה, אך לאחר שלושה שבועות הירדנים כבשו את נהרייה ואביו של סבי נאלץ לעזוב את המקום. העבודה הבאה של ליפא (אב סבי) הייתה כרופא בקיסריה. מכיוון שלא ניתן היה לחזור לחדרה עקב יריות על מכוניות שעברו בכביש, היו נוסעים סבי ואמו ברכב משוריין לבקרו מדי פעם. לאחר שנתיים עבר אביו לעבוד בחדרה בקופת חולים וכרופא עצמאי. אמו של סבי מצאה עבודה במקצועה- רוקחת, רק לאחר שנה תחילה בחדרה ואחר כך בפרדס חנה בבית עולים. סבי למד בבית ספר יסודי על שם ארלוזרוב בחדרה מכיתה ג' עד סוף כיתה ח'. בכיתות ט'-יב' למד בתיכון חדרה.                      סבי מספר שהקליטה בארץ הייתה יחסית טובה למרות שכשהגיע ידע מעט עברית ואת העברית שידע למד במחנה הפליטים בגרמניה. מה שהפריע לו במיוחד היה שתחילה גרו בדירה שכורה של שני חדרים עם מטבחון ופינה קטנה בכניסה. אחד החדרים בדירה שימש את אביו לקבלת מטופלים במשך היום וכחדר שינה של סבי בלילה.    

סבי שגר בדירת קרקע ולא היה ברשותם הרבה כסף, גידל בגינה עגבניות, מלפפונים, צנוניות ובצל ירוק עבור כל בני משפחתו. יחד עם סבא שלי והוריו גרה בדירה מרים שהייתה בת דודה של סבי אשר נשארה ללא משפחתה. במהלך כל תקופת מלחמת העולם השנייה היא התחבאה איתם בבתי עיקרים וביערות וכשהגיעה לארץ הצטרפה אליהם. בארץ פגשה את בעלה פנחס ליברמן. למרים ופנחס נולד ילד ראשון גדעון- כיום בן 64 ובמשך שנה פנחס, מרים וגדעון גרו עם סבי ומשפחתו בדירה הקטנה. בנוסף בדירה הקטנה התגוררה איתם גם ריטה, בת דודה מדור שני של סבי. לאבא של סבא שלי הייתה בת דודה ושמה ליזה ולה בת בשם ריטה. לאחר המלחמה שלחו את ליזה וריטה לשוויץ מכיוון וליזה חלתה בשחפת. את ליזה שמו במוסד לחולים ואת ריטה שמו בבית יתומים. לאחר שנתיים ליזה נפטרה וריטה הגיעה באוניה לישראל והצטרפה למשפחת סבי בחדרה. לאחר כמה שנים אביו של סבי קיבל הלוואה מקרוב משפחה ובכסף הזה קנה מגרש במרכז חדרה והחל לבנות בית. שנכנסו לבית החדש סבי היה בן 15, כלומר שש שנים לאחר שבאו ארצה. סבי מספר שבימי שישי היו אוכלים ארוחה חגיגית משותפת אם טקס הדלקת נרות למרות שהמשפחה לא הייתה דתית, אך אביו של סבי בא במקור ממשפחה דתית וכן שמרו על חלק מהטקסים. כבר בגרמניה הלך סבי לתנועת נוער ובארץ היה חניך ובהמשך מדריך בתנועת הנוער השומר הצעיר. לאחר עלייתו סבי התגייס לצבא חיל הנח"ל (נוער חלוצי לוחם) שמטרתו הייתה להיות חייל קרבי (לוחם) וגם חקלאי עובד אדמה.

לאחר שסבי עבר את הטירונות היה בגרעין (קבוצה של נוער מהשומר הצעיר שהלכה להתיישבות). בגרעין שלחו אותו להיות מדריך בשומר הצעיר בחדרה וברחובות ואחרי שגמר את ההדרכה חזר לצבא לקורס של מפקדי כיתות ולנחל המוצנח ושרת כצנחן. בהמשך נשלח לעזור בהקמת קיבוץ ניר עוז ליד רצועת עזה יחד עם הגרעין שלו בנח"ל, שם עבד כטרקטוריסט עד תום שירותו הצבאי. הגרעין מנה 120 איש מבני השומר הצעיר מכל רחבי הארץ ובניהם הייתה גם סבתי. שם גם נעשו חברים. לאחר שלוש שנות חברות התחתנו בתאריך ה- 16.9.1962 בבית המהנדס בחיפה. בהמשך עזבו סבי וסבתי את הקיבוץ וסבי למד רפואה תחילה בווינה ובהמשך בירושלים. הוא התמחה ברפואה פנימית והמטולוגיה והיה מנהל המכון המטולוגי בבית החולים בלינסון. כיום הוא עובד במרפאתו ליד הבית.

בילדותו אהב סבי במיוחד את חג העצמאות מכיוון שחג זה סימל עבורו את הביטחון שיש לו מולדת ואת השחרור. לפי דעתו של סבי הערך הראשון שאיפשר את קיום העם היהודי היה העזרה ההדדית, הערך השני היה השאיפה לחזור למולדת- לציון והשלישי אהבת רכישת הידע. בזכות אהבת הלימוד והיצירתיות התפתחו היהודים ובססו את מעמדם בתחומים שונים. מאז שסבי זוכר את עצמו, במלחמה דיברו על כך שעם תום המלחמה ייעלו לארץ ישראל. הכרזת המדינה הייתה מאורע מכונן בחייו אשר סימלה כי מאז יש לו בית. בנוסף, מלחמת העצמאות השפיעה עליו מאוד וגרמה לו להחליט להתגייס לצבא כחייל קרבי למרות היותו בן יחיד.