יעקב גולדלוסט
אני, ענבר רפאלי מתיכון אליאנס בת"א, הנינה של יעקב גולדלוסט, אבא של אם אבי.
יעקב גולדלוסט נולד בשש עשרה לינואר 1885 בפיוטרקוב הממוקמת 26 ק"מ מלודג' בפולין, ונפטר בשנת 1968 בפריז.
יעקב גולדלוסט נולד למשפחה מרובת ילדים-9 במספר. משפחתו הייתה משפחה מאוד דתית ושומרת מצוות. התפרנסו בקושי וחיו בעוני. כאשר גדל הפך לאיש עסקים מצליח בעל מפעלי טקסטיל ונכסי נדל"ן רבים. הוא ואחיו עלו והצליחו יחד להרים עצמם מעוני לעושר. עד גיל 49 לא נישא, ואז פגש את ינינה וייס, הצעירה ממנו ב24 שנים. יעקב נישא לה ובעשירי ליוני 1933 נולדה בתו הבכורה, אילנה-סבתי. בארבע עשרה למאי 1936 נולד למשפחה בן צעיר ושמו יאנוש. המשפחה כולה גרה בלודג' ובחופשים אהבו לנפוש באחוזת הקיץ שלהם, 60 ק"מ מלודג'-אחוזת נחצ'יצ'ה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו יעקב גולדלוסט, אשתו ינינה וייס ושני ילדיהם-אילנה ויאנוש- עם שני אחיו במכוניות פרטיות לכיוון הגבול הרוסי. כאשר הגיעו לעיר לבוב ( הנמצאת היום בשטח אוקראינה), שכרו דירה משותפת וגרו בה כולם יחדיו. בזמן הזה הרוסים התכוננו למלחמה עם גרמניה וכתוצאה מכך שלחו עשרות אלפי יהודים למחנות עבודה בסיביר, וביניהם גם את משפחת גולדלוסט. אחד האחים עבר את הגבול לליטא והאח השני ומשפחתו נמלטו גם הם. יעקב, אשתו וילדיו הגיעו למחנה עבודה נידח בכפר קטנטן בסיביר עם כ30 בקתות בלבד בלב יער ענק. כלל האנשים עבדו בחטיבת עצים ביער. לכל משפחה הייתה קצבת אוכל יומית אשר פעלה בשיטת הקומוניזם- כל משפחה מקבלת על פי מספר הנפשות בה והספק עבודתם. לאחר שנה במחנה העבודה שוחררו אזרחי פולין והחלו להתארגן באוזבקיסטן. בזמן זה נחתם הסכם בבריטניה בין ממשלת פולין לברית המועצות אשר מבטיח כי יתארגן צבא שחרור פולני שיעבור להילחם לצד בעלות הברית במזרח התיכון. התקיימה נהירה של פליטים פולנים ממחנות העבודה לאוזבקיסטן. הפליטים ראו בהסכם זה הזדמנות לצאת מברית המועצות.
משפחת גולדלוסט הגיעה לאוזבקיסטן ולאחר חודשים אחדים שם פרצה מחלת הטיפוס בעקבות השקיית שדות תבואה במי ביוב. אלפים מתו מן המגפה וביניהם ינינה, אם ואישה אהובה. לאחר מות אשתו הבין יעקב כי אינו יכול לטפל בילדיו כמו שצריך ומסר אותם לבית יתומים פולני שהיה מסופח לצבא הפולני, שעמד לעזוב למזרח התיכון. לימים עלו ילדיו ארצה עם "ילדי טהרן". יעקב גולדלוסט שב לבריה"מ ושהה שם עד לסיום המלחמה. כאשר בריה"מ כבשה את חלקה המזרחי של פולין והשליטה שם משטר קומוניסטי- הם התירו לפליטי פולין לשוב. בין הפליטים ששבו לפולין היה יעקב ולאחר זמן קצר התירה ממשלת פולין ליהודים לצאת משטחה. יעקב עזב את פולין עם אשתו השנייה, סטפה. הזוג נסע לפריז לאחיו ששרד ולאחר מכן עלו ארצה והאב התאחד עם ילדיו האהובים. לאחר זמן לא רב פרצה מלחמת השחרור ויעקב, שמאס במלחמות, שב לפריז עם אשתו השנייה ובנו הצעיר יאנוש, והשאיר את בתו הבכורה בארץ עם משפחה בת"א כדי שתסיים את לימודיה התיכוניים.
לימים הקימה בתו הבכורה משפחה גדולה והפכה לאם, אישה וסבתא אהובה ודואגת, ובנו הצעיר הפך לאחד הגנרלים המכובדים בהיסטורית צה"ל-יאנוש בן גל.
סיפורם של ילדי טהרן
סתיו 1939- הנאצים כבשו את פולין, ואלפי משפחות יהודיות ופולניות ברחו מזרחה כדי לא ליפול לידי הכובש הנאצי. אחרי שנה בסיביר שוחררו והורשו לנוע ברחבי ברית המועצות. רבים מהם החליטו לחפש מקומות חמים ונדדו דרומה לסמרקנד באוזבקיסטן, שם קיוו למצוא אוכל. על אף מזג האוויר הנוח יותר באזורים אלה חייהם היו קשים, ורבים מתו מרעב ומגיפות. אחרי שמשפחות התפרקו בגלל התנאים הקשים החליטו רבים להעניק לילדיהם סיכוי טוב יותר לשרוד, ובעזרת האזרחות הפולנית שלהם החליטו להפקיד את הילדים בבתי יתומים של הפליטים הפולנים בסמרקנד. האם או האב נפרדו לעולם (!) מהילדים, והשביעו אותם שלא ישכחו לעולם את יהדותם וימשיכו לחיות כיהודים עם הגיעם למקום מבטחים.
ב-1942 נחתם הסכם סטאלין – סיקורסקי, בין ממשלת פולין הגולה לבין ממשלת בריה"מ. הסכם זה אפשר לפליטים הפולנים וליהודים שנדדו ברחבי בריה"מ להצטרף לצבא הפולני הגולה שמיועד להילחם לצד בנות הברית מחוץ לשטח בריה"מ. צבא זה, שנודע כצבא של הגנרל הפולני אנדרס (גם מנחם בגין שירת בו וכך הגיע לארץ ישראל), היה מיועד לעזוב את ברית המועצות ולעזור לבנות הברית בשדות הקרב במזרח התיכון דרך טהרן, שהייתה אז, כמו ארץ ישראל, בשליטת הבריטים.
עם צבא אנדרס הורשו לצאת רק השוהים בבתי היתומים של הפליטים הפולנים ובתוכם היו כאלף ילדים יהודים. אחרי מסע מפרך הגיעו הילדים לעיר טהרן, שם שוכנו באוהלים, בצפיפות רבה ובתנאי סניטציה גרועים.
כשהשמועה אודות הגעתם של הילדים לטהרן הגיעה לארץ ישראל, שלחה "הסוכנות היהודית" שליחים, בראשם ציפורה שרתוק, לטפל בילדים ולחלץ ילדים יהודים רבים ככל האפשר מבתי היתומים הפולנים.
בתחילת ינואר 1943 לאחר מאמצים מדיניים רבים בניצוחו של משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של "הסוכנות היהודית", העניקו הבריטים לילדים (שכונו מעתה ילדי טהרן) רישיונות עליה לארץ ישראל.
כ - 700 "ילדי טהרן" בלווי המדריכים ושליחי הסוכנות יצאו מטהרן למסע האחרון בנתיב הייסורים. מפרס דרך הים לקראצ''י בהודו ומשם דרך האוקיינוס ההודי הממוקש לסואץ. ב-18 בפברואר 1943 הגיעה רכבת ילדי טהרן לעזה ודרך המושבות רחובות וחדרה, לעתלית.
"ילדי טהרן" היו הקבוצה הגדולה הראשונה של ניצולי שואה שהגיעה לארץ ישראל - פלשתינה מאירופה הבוערת. פעילי המחלקה ל"עליית הנוער" של "הסוכנות היהודית" בראשות הנרייטה סולד קיבלו את פניהם של ילדי טהרן ודאגו לקליטתם. כל זה התרחש כחמש שנים לפני הקמת מדינת ישראל. "ילדי טהרן", שרובם היו יתומים, התחנכו בקיבוצים, במושבים ובמוסדות דתיים, התערו בחברה הישראלית ורבים מהם לקחו חלק פעיל בהקמת המדינה (שירתו בפלמ"ח ובצה"ל) והפכו לישראלים לכל דבר.
מקורות
Yaldeytheheran.com
עדות סבתא
