דף לכבוד / לזכר

EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
צבי כהן
1931
יוצר הדף: אביב כרמי קשר לדף: קרוב משפחה
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
סיפור חיים

אביב כרמי יא9 

 

הדמות המונצחת: צבי כהן

 

הקירבה: חבר של המשפחה 

מקום הלידה: ברלין, גרמניה

עיסוק: חבר קיבוץ  

מקום המגורים במהלך המלחמה: ברלין, גרמניה 

 

 

לפני המלחמה 

 

צבי היה בן יחיד לאבא, רב אומן בחייטות ומנהל ביהס לחייטות הנחשב ביותר בגרמניה, ולאמא, שעבדה עם אבנים יקרות .צבי למד בביהס יסודי בברלין והיה ילד רזה מאוד. לפני פרוץ המלחמה צבי גר בדירה עם הוריו בקומת הקרקע ובדירה מעל גרו סבו וסבתו. בחזית הבניין הייתה מספרה לגברים בבעלות גרמנית. 

 

במהלך המלחמה 

 

כשפרצה המלחמה והתחילו לקבץ את היהודים ולקחת אותם למחנות אותם לא לקחו; העלו את המשפחה של צבי לעליית הגג ואת המשפחה הגרמנית שגרה שם הורידו לקומת הקרקע מתוך מחשבה שההפצצות של בעלות הברית יפגעו בדיירים בקומות העליונות. מדי שבוע הייתה נעצרת משאית של הגסטפו מול הבניין. שני חיילי גסטפו היו מטפסים במדרגות לקומה העליונה, דופקים בדלת בחוזקה, הדלת הייתה נפתחת והם היו מתפרצים פנימה קוראים בשמות של צבי והוריו מסמנים וי ויורדים בחזרה ומסתלקים.

למעשה, המשפחה של צבי הייתה המשפחה האחרונה בברלין כולה, שנלקחה למחנה. צבי חווה את המלחמה בשנותיה הראשונות כשהוא גר לבד בבית אסור היה לו לרדת למטה, ללכת לביה"ס או לעשות כל פעילות אחרת. לעת ערב הוריו היו חוזרים מהעבודה, ישנים וקמים מוקדם בבוקר וחוזר חלילה. בזמן שהותו בבית היה חסר מעש והתחיל ללמוד לנגן על מפוחית על ידי הקשבה לרדיו העממי, שהפעילו השכנים הגרמנים בקולי קולות. צבי למד לנגן כמה וכמה יצירות, רובן שירי לכת, שירי רעות, מארשים צבאיים וכו. אוכל כמעט ולא היה אבל אבא שלו דאג שתהיה בבית קופסאת פח גדולה מאוד של שומן אווזים (שמלץ), וביקש מצבי כי בכל יום יאכל כף גדושה של שומן על מנת שישמין לכשהם יגיעו למחנות. כעבור שלוש שנים שבהן חי לבד הילד בן התשע הוא  שמע בשעות הצהריים את צעדי המגפיים של הגסטפו מטפסים במעלה המדרגות. נשמעה דפיקה חזקה בדלת. צבי פתח ומולו ניצבו שני בחורי גסטפו "קלאסיים"-כלומר- חובה עליהם להיות בגובה של 1.80 מטר,  בהירים, בלונדיניים עם עיניים בהירות. הם שאלו אותו אם הוא לבד וצבי השיב שכן; שאלו איפה ההורים השיב שהם בעבודה והם הורו לו לקחת את המזוודה שלו (ראוי לציין שלכל יהודי ניתנה הרשות לקחת מזוודה אחת בלבד.  אבא של צבי הכין מבעוד מועד שלוש מזוודות ארוזות בכניסה לבית במיוחד ליום כזה כשכל מה שהם יצטרכו לעשות ברגע שהם יצטוו ללכת זה להכניס את מברשת השיניים למזוודה). צבי הכניס את מברשת השיניים למזוודה הקטנה שלו ורץ לחדר שלו לקחת את המפוחית ולהכניס גם אותה למזוודה . אחד מאנשי הגסטפו עצר אותו ושאל אותו מה זה? הוא השיב כי זו המפוחית שלו. שאל אותו אם הוא  יודע לנגן וענה להם בחיוב. אחד החיילים הורה לו לנגן וצבי בחושיו החדים ניגן להם מנגינה של שיר רעות על חייל שנפל בקרב. השיר ריגש מאוד את החיילים וכשסיים לנגן הם אמרו לו לנגן שוב ושוב. צבי ניגן שיר דומה וכשסיים לנגן גם את השיר השני הם הורו לו לנגן שוב. צבי אמר להם כי ינגן שוב בתנאי שירד למטה ויורשה להתקשר להוריו ולומר להם שהחיילים הגיעו והוא יבקש שיחזרו מהעבודה.  אחד החיילים הסכים עמו וירד אתו למטה למרות שהיה ויכוח עם חייל נוסף שחשש כי יברח. 

בסופו של עניין צבי ירד למטה לספר התקשר לאבא שלו ואמר לו שהחיילים הגיעו. אבא שלו התקשר לאימא וצבי חזר למעלה להמשיך לנגן. למעשה צבי היה צריך  ״להחזיק״ את אנשי הגסטפו בבית ובמשך שלוש שעות תמימות עד שהוריו חזרו. ההורים השתהו כיוון שהיהודים לא הורשו לנסוע באוטובוס, במכונית, ברכבת, בעגלה עם סוסים או באופניים.  הם  נאלצו ללכת ברגל בשולי הכביש לא על המדרכה ואסור היה להם לרוץ, וכל עובר אורח מילד עד זקן יכול היה לירוק עליהם, לבעוט בהם,  לקלל אותם או לדחוף אותם ולעשות בהם כרצונו . בינתיים צבי המשיך לנגן . אותם חיילים הורידו את הכובעים, פתחו את כפתורי המעילים וישבו בניחותא במטבח. מדי פעם הזילו דמעה כי השירים מאוד ריגשו אותם. צבי ראה כי בלי המדים והכובע עם כפתור הגולגולת הנאצית הם לא נראים כ"כ מפחידים.

למעשה הם היו יכולים להיות אחיו הגדולים בני ה18-19. כשההורים הגיעו הם עזרו להורים לרדת במדרגות ולשאת את המזוודות שלהם ( דבר יוצא דופן כיוון שהגרמנים נהגו לדחוף את היהודים במדרגות ומכאן נולד הביטוי ״לשבור להם את הידיים והרגליים״) במקרה הזה הם עזרו להם אף לעלות למשאית בנימוס ולא השליכו אותם כמו שעשו בדרך כלל.

הם נלקחו למחנה טרזנשטט, שלמעשה, היה מחנה לדוגמא. עד מהרה הפך אבא של צבי להיות החייט הפרטי של מפקד המחנה ומשפחתו, ואימא של צבי הפכה להיות העובדת המצטיינת באבני קוורץ . ראוי לציין כי במחנה זה לא נרצח אף לא יהודי אחד,  אולם התאבדו בו  20 איש על הגדר החשמלית וכן מתו מרעב או ממחלות .מחנה זה לא עונו היהודים אבל הושפלו עד עפר. במחנה זה חיו סופרים, משוררים, נגנים, שחקנים, מרצים, רופאים, מורים ועוד אנשי רוח יהודים. מדי חודש ביקשו מנהיגי המחנה הנאצים 50 או 100 או 200 יהודים להתנדבות. הללו הועלו על רכבת והוסעו ״לעבודה״.  מפקד המחנה אמר לאבא של צבי שבכל פעם שיבקשו מתנדבים שהוא לא יעלה.  מיותר לציין כי האנשים שהתנדבו לא חזרו מעולם . צבי עבד במחנה עם חבר וארגנו מופעי רחוב,  שכצבי מנגן במפוחית והחבר שר בסיום ההופעה.  הם קיבלו מהקהל בין פרור לחצי פרוסת לחם.  לקראת סוף המלחמה כשכוחות הברית כבר החלו לפלוש לאירופה ולמדינות כבושות נתבקשו צבי וחברו להיכנס למחסן להוציא משם קופסאות קרטון קטנות ללכת עם הקופסאות לנהר ולשפוך את התכולה לנהר. לימים התברר כי הקופסאות האלה היו אפר של יהודים והמעשה נעשה כדי להעלים ראיות. על כל קופסא נכתב שם הנפטר.  לפתע צבי הבחין בשתי קופסאות האחת ליד השנייה עם השמות של סבו וסבתו. עם הגיעו לנהר החליט  לערוך להם קבורה פרטית ואישית וקרא קדיש לזכרם. אז פיזר את אפרם בנהר .כעבור זמן שוב נתבקשו 500 מתנדבים,  שיעלו על רכבת לצורך עבודה.  מפקד המחנה אמר לאבא של צבי לעלות על  הרכבת עם אשתו והילד.  למעשה,  זאת הייתה הרכבת ש"נמכרה" לארגון יהודי.  הם עלו על הרכבת,  הלבישו אותם בבגדים ולא בגדי אסירים,  והרכבת נסעה לכיוון הגבול השוויצרי.  
כ-  8ק"מ לפני הגבול עצרה הרכבת והחלה לחזור לאחור.  היהודים ברכבת היו מבועתים מפחד שהנה הם חוזרים,  אך ,למעשה,  מה שקרה הוא שהפסים הופצצו,  ולכן נאלצה  הרכבת עיקוף שארך שמונה שעות. כאשר חצו את הגבול לשוויץ נזרקו אל מבעד לחלונות הרכבת חפיסות שוקולד לניצולים היהודיים על ידי תושבים שוויצרים. רבים מהניצולים נחנקו למוות בזמן האוכל, שכן הושט והקיבה שלהם הצטמקה ולא יכלו לאכול אוכל מוצק וקשה.  חבילת שוקולד הגיעה גם לידיו של צבי. אבא של צבי לקח את השוקולד פורר אותו לחתיכות קטנטנות ונתן לצבי לאכול כמו לציפור. בהמשך הגיעו אליהם נציגי "הסוכנות היהודית" ושאלו אותם לאן הם רוצים להגר- לארץ ישראל או לארה"ב.  מיותר לציין שהם בחרו בארץ ישראל.  למעשה צבי ושני הוריו ניצלו והיו ממייסדי קיבוץ מעברות . 

צבי הקים בקיבוץ משפחה והפך לאב לחמישה ילדים וסבא לנכדים. הוא מרצה בכל העולם על סיפור חייו ומה שהוא עבר וגם מסר עדות מצולמת למוזיאון השואה בוושינגטון. 

קשרים
תמונת פרופיל
here go friends
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
חברי קהילה תיכון אליאנס תל אביב
חברי קהילה ילידי גרמניה
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
12/03/2020
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
12/03/2020
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text