לנה קיכלר
מקום המגורים במהלך המלחמה-עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיה לנה עם בעלה אלברט בעיר בוסקו (פולין), הקרובה לגבול עם אוסטריה. השניים החליטו לברוח יחד עם עוד אלפי פליטים יהודים למזרח. "המזרח" מבחינתה של לנה היה החזרה הביתה לוויאליצקה, אך בעיירה זו נשקפה לכל יהודי סכנת חיים ולנה עמדה לפני דילמה, שהציב בפניה בעלה אלברט. הוא רצה לברוח לצד המזרחי, המצוי תחת כיבוש רוסי לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ואולם לנה ידעה, כי אביה לא יעמוד בתלאות הדרך והיא החליטה להישאר עם אביה החולה, וננטשה, ולא בפעם האחרונה, בידי בעלה.
כשהגיעה לעיירת ילדותה גילתה לנה כי יש בה רק נשים. נערך שם טבח ומקצת הגברים שלא נשלחו בידי הגרמנים למחנות עבודה ברחו ממנה. הנשים התפרנסו מתפירה במפעלים, שהקימו הגרמנים וללנה הוצע להיות חברה ב"ועד העיר", אך היא סירבה (בערים הגדולות הקימו הגרמנים את היודנראט). היא ראתה בהשתתפותה בוועד שיתוף פעולה עם הגרמנים. חלפו הימים והגעגועים לבעלה, על אף מעשהו הבוגדני, גברו. היא החליטה להצטרף אליו לעיר לבוב, המצויה תחת הכיבוש רוסי במסגרת ההסכם בין הנאצים לסובייטים.
סיפורה של הדמות לפני המלחמה
לנה קיכלר נולדה בשם לנה הולצֶר בעיירה וייליצ'קה (Wieliczka) שליד קרקוב שבגליציה המערבית אז תחת שלטון אוסטרו הונגריה וכיום בפולין . היא למדה בגימנסיה העברית בקרקוב והמשיכה ללימודי פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטה היגלונית בעיר בה סיימה את לימודי הפילוסופיה . לפני מלחמת העולם השנייה עבדה כמורה בבית ספר יהודי בביילסקו ולימדה בסמינר למורים .
סיפורה של הדמות במהלך המלחמה- החיים בגטו לבוב
לא היה זה מעשה פשוט כלל באותם הימים לעבור מעיר לעיר. הנסיעה ברכבות הייתה אסורה על היהודים, וסכנה ארבה בדרכים ובערים לכל יהודי. לנה נאלצה ללכת ברגל בלילות, כשבימים הסתתרה במקומות שונים כמו חדרי מדרגות. אחרי מסע לא פשוט בלבוב הצליחה לנה להתאחד עם בעלה. ניתנו לה מעט מאוד ימי חסד עמו.
תנאי החיים בעיר הפולנית היו קשים תחת הכיבוש הרוסי, אך קיכלר לא נרדפה בשל יהדותה כשאר יהודי פולין שחיו תחת הכיבוש הגרמני. לנה נאלצה לעבוד לפרנסתה ולפרנסת בעלה ומשפחתו. בעלה לא התאמץ לעזור וכל העול הוטל עליה גם כשהרתה ללדת. מצבה הפיסי היה קשה והיא ילדה תינוקת שנפטרה לאחר כמה שעות בעקבות תת התזונה שהגיעה אליו.
הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 והפרתו של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב העמידה את היהודים בסכנת חיים כאחיהם בפולין הכבושה. יהודים הוכו ונרצחו ברחובות עד שהוקם הגטו. לנה עבדה בגטו כמורה וכדי לברוח ממנו פנתה ליהודייה שעסקה בהכנת תעודות אריות מזויפות. היא השיגה לה ולבעלה תעודות על מנת שיברחו מלבוב.
אלברט קיבל את תעודת הזהות המזויפת ונטש את לנה. הוא הודיע לה שהמראה היהודי שלה מסכן אותו ומעתה הוא יעזוב לבד לוורשה ויחיה הרחק ממנה עד תום המלחמה כדי להציל את חייו.
לנה חזרה לאביה בוויאליצקה, כשהיא במצב נפשי קשה. היא עבדה גם שם בתור מורה עם אחותה פלה עד יום חיסול העיירה ב-28 באוגוסט 1942. שתיהן נמלטו מן הרכבת ששלחה אותם יחד עם חלק מאנשי העיירה למחנה המוות בלזץ. היא הצליחה לקפוץ מרכבת המוות ונמלטה לעיר הבירה, וורשה.
הצלת ילדים בזהות בדויה בוורשה
בוורשה חייה לנה יחד עם בעלה ונקראה בשם ליאונטינה רליץ – זהות ארית בדויה שארגנו לה ולבעלה חברים יהודים. היא עבדה בחברה גרמנית "מיינל ושות'" בצד הארי.
בזמן הזה נהגה לנה לחמוק לגטו וורשה תוך סיכון חייה ולהוציא משם תינוקות יהודים יתומים – אותם העבירה למנזר קרוב כדי שיינצלו. היה לה חשוב להציל עוד ילדים ולנצל את יכולתה לחמוק לגטו בלי לחשוב על הסיכון שבו היא נתונה. רצונה העז בילדים משלה ומימוש אימהותה היו עזים, אך המציאות שבה חיה ומערכת היחסים הגרועה עם בעלה, שלא רצה בילדים לא אפשרו לה להיות אם.במקום זאת החליטה לנה להציל כמה שיותר ילדים ולאפשר להם להישאר בחיים. מעשה נאצל זה העניק לה כוח ומטרה לשרוד. חשוב לציין, כי לנה ידעה, שכשהיא מוסרת את הילדים לידי הכומר במנזר הם לא יגדלו כיהודים, אולם הסיכוי שיישארו בחיים נראה היה לה חשוב יותר וכך פעלה (עם תום המלחמה הצליחה לנה לאתר מקצת מהתינוקות, שגדלו מעט ולהוציאם מהמנזר).
בעלה לא חשב כמוה. יום אחד היא נקראה לבית חבריהם ובמעמד זה הודיע לה בעלה שהוא מבקש גט ועובר לחיות עם אישה גרמנייה שהכיר ומצא חן בעיניה. מאחר שהיה לו "מראה טוב" (בהיר) ולא נראה כיהודי החליט להציל את עצמו ולהיעזר בגרמנייה, כשהוא מפנה עורף לאשתו בפעם השלישית והאחרונה.
הבריחה מוורשה
בנקודת זמן זו הפכה לנה למטרה לציד בידי הסחטנים הפולנים. אלו היו אורבים ברחובות ליהודים, שניסו להסתיר את זהותם בצד הארי של וורשה.מהם, כמו לנה, היו עם תעודות מזויפות ומהם סמכו על המזל. כשהבחינו הסחטנים הפולנים באחד שנחשד בידיהם כיהודי היו נטפלים אליו עד שהודה ביהדותו ומאותו רגע היו סוחטים ממנו כסף ורכוש עד שהיו מסגירים אותו לגסטאפו. אם לא היה ברשותו דברי ערך היו מסגירים אותו היישר לגסטאפו – תמורת גמול מסוים שקיבלו מן הגרמנים.
בוקר אחד התעוררה לנה כשמול ראשה מכוון רובה והיא הובלה בצרחות מחוץ לחדרה והועמדה מול קיר ברחוב עם נשים יהודיות נוספות, שנאספו כדי להישלח לתחנת הגסטאפו. לפתע פתאום החלה לנה במרוצה ומחשבה אחת בראשה: להימלט או להיהרג מן הכדורים שרדפו אחריה אך לא להיכנע. היא ניצלה.
ידידה פולנית נתנה לה מעט כסף והצליחה למצוא לה עבודה כאומנת בכפר אולחובק המצוי לא רחוק מן הגבול הרוסי. מבחינתה של לנה נמצא לה פתח להצלה.
בכפר אולחובק
בכפר זה העבירה לנה את הימים עד סוף המלחמה, קרוב לשנתיים. באחד הערבים שבהם יצאה לשאוף אוויר עם בואו של האביב ראתה בערֵמת הזבל, לא רחוק מן הבית שגרה בו תנועה מוזרה. היא התקרבה בשקט ומן הערֵמה התרומם גבר מזה רעב, מלוכלך שחזותו העידה עליו כי הוא יהודי. לנה שראתה כי הוא נפחד הרגיעה אותו בייידיש שהיא גם כן יהודייה. אמר לה הגבר שהצליח להימלט ממחנה ההשמדה טרבלינקה וכי אשתו וילדיו נרצחו שם, כעת הוא רעב וצמא. לנה הבריחה לו אוכל על אף הסכנה הכרוכה במעשה זה, כמעט כל ערב במשך חודש. יום אחד הגיעה אשת השומר לבית הגברת והודיעה על מציאתו של היהודי המתחבא. פאבל, בעל הבית, לקח את היהודי בעגלתו והסגיר אותו בעיר הסמוכה.
חייה של לנה לא היו קלים גם בכפר. ראשית, רעב כבד שרר שם ככל שהתקדמה המלחמה והכסף אזל. שנית, פאבל החל לחזר אחריה והיא התלבטה לא פעם בשאלת זהותה היהודית. לעתים, כמעט שגבר עליה היצר והרצון לשרוד בכל מחיר, להינשא לפאבל ולוותר על יהדותה, אולם תמיד נזכרה בשורשיה המגיעים עד לגדולי הרבנים. היא הצליחה להדוף את חיזוריו ולשרוד כיהודייה בזהות ארית בכפר בזכות טיפולה המסור בשתי ילדות פולניות קטנות. היא נקשרה לקטנות והן אליה, טיפלה בהן כמו אם. תכונות של היקשרות לילדים אפיינו מטפלות יהודיות ולא פולניות, ששמרו על ריחוק, אולם לנה העניקה לבנות האלה את האהבה הרבה, שהייתה עצורה בה כלפי ילדים.
במידה והדמות ניצלה- מה ארע לה אחרי המלחמה
רק חודשיים אחרי תום המלחמה החליטה לנה לשתף את מעסיקתה בעובדת היותה יהודיה וביקשה חופשה כדי לברר מי ממשפחתה נשאר בחיים. כשהגיעה לבית הוריה פתח לה את הדלת פולני, שזרק אותה מכל המדרגות בחושבו שבאה לדרוש את רכושה. משם נסעה לוורשה ופגשה מכרה שהעידה כי פלה, אחותה הצעירה והאהובה, הוסגרה כפרטיזנית ונרצחה. היא הגיעה לקרקוב ושם פגשה את אחיה הצעיר והוא אִפשר לה לגור בדירתו.
הפגישה עם הילדים הובילה את לנה להקמת בית עבורם בעיירת הנופש זאקופנה, בדרום פולין. בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ'אק עסקה קיכלר במלאכת השיקום של כ-100 ילדים, אולם התושבים המקומיים התנכלו להם והתקפות אנטישמיות אילצו אותה לקחת את הילדים ולברוח דרך צ'כוסלובקיה ועד לצרפת, שם התגוררו במשך שלוש שנים. "קיווינו שלאור קרני השמש ואויר ההרים ולאור אהבתנו ומסירותנו ישובו הילדים לאיתנם וישכחו את עברם האיום. אך כוחות הזדון לא כלו מקרב התושבים. וכעת שאנו דיברנו אל הילדים על אהבת האדם - היינו מוקפים ים של שנאה", כתבה לנה במאמר שפורסם
ב-1949 בעיתון "דבר". "אויבנו לא יכלו לסלוח לנו את הטאבו הכבד - שנשארנו בחיים. והם אמרו להשלים את מעשי הרצח של הגרמנים ולהשמיד אותנו. בנשק בידם יצאו 'הגיבורים' ללחום נגד ילדים יתומים, חולים ופצועים. הם תקפו את בתי הילדים שלנו בלילות, ירו בנו, זרקו רימונים", כתבה משם. בשנת 1949 עלו הילדים למדינת ישראל הצעירה במסגרת העלייה ההמונית ונקלטו בקבוצת שילר בסמוך לרחובות.
"הילדים שהגיעו איתי הם יתומים מאב ומאם. והקטנים – אלה שנולדו בזמן המלחמה – חסרים גם שם משפחה ואפילו גילם המדויק אינו ידוע. אין הם יודעים שום דבר על הוריהם. המילה הורים היא בשבילם מושג מופשט. הם לא ידעו מה זאת משפחה אמיתית. הם הכירו רק צורה משפחתית אחת – משפחה של מאה ילדים ואם אחת", כתבה לנה קיכלר בעיתון "דבר" ב- 1964 .
לאחר שהילדים התאקלמו בישראל כתבה: "ילדיי ראו אור. הם נהנים מחופש מלא… הוחזרו להם שבתותינו ומועדינו, חגי האדם והאדמה. הוחזרו להם אוצר לשוננו ואגדות מסורתנו הנפלאה. שבה אליהם הילדות התמימה, היפה, השאננה, שלא ידעוה בימי צרתם. הם זכו לאושר, שלא ידעוהו דורות של ילדי ישראל במשך אלפי שנות גולה. הם זכו לחיות במולדת שלנו".
לאחר שעלתה לארץ, לנה קיכלר גרה בתל אביב, לימדה פסיכולוגיה בסמינר למורים וגננות, עסקה בפיקוח חינוכי ומאוחר יותר הקימה בגבעתיים שירות פסיכולוגי – חינוכי לילדי הגנים ובתי הספר. היא יצאה לגמלאות ב – 1972.
לנה קיכלר זילברמן כתבה חמישה ספרים.
"אנו מאשימים" יצא לאור ב – 1961 בהוצאת "ספריית פועלים".
ספרה "המאה לגבולם" פורסם ב – 1969 ו"בית אמי" נדפס בשנת 1985, שניהם בהוצאת שוקן.
בפריס (Paris ) יצא לאור ב-1948 ספרה "מיינע קינדער" (יידיש: ילדיי).
"מאה ילדים שלי" יצא לאור בעברית לראשונה ב – 1959 בהוצאת "יד ושם" ו"קרית ספר". היה זה רב-המכר הראשון בארץ שתיאר את קורותיהם של נשים ומשפחה בתקופת השואה. הספר זכה לביקורות אוהדות בעיתונות התקופה, שזיהתה את סוד הצלחתו בהיותו סיפור בעל סוף טוב ואופטימי: אמנם הילדים איבדו את הוריהם הביולוגיים אבל נשארו בחיים ועלו לישראל .
ספריה תורגמו לשפות רבות ונדפסו במהדורות רבות. היא גם קיבלה פרסים שונים על פועלה החינוכי ועל עבודתה הספרותית.
מדי שנה סוקר בעיתונות המפגש השנתי של לנה קיכלר-זילברמן עם ילדיה שבגרו ותוארו כצברים לכל דבר. הילדות היו לנשים צעירות והילדים לגברים צעירים שהתגייסו לצה"ל. שניים מהם נפלו במלחמת סיני .
בשנת 1950 נישאה קיכלר בישראל למרדכי זילברמן. לזוג נולדה בת, שירה תורן, המתגוררת כיום בארצות הברית .
באוגוסט 1987 נפטרה בתום מחלה ממושכת. נקברה בבית העלמין דרום בחולון בשם לאה זילברמן.
משנת 2012 רחוב בעיר תל אביב-יפו מנציח את שמה.
מקורות
אתר יד ושם
ויקיפדיה
מקורות
יד ושם
ויקיפדיה
אתר ההתנגדות היהודית בשואה
