אבי נולד בפולין בשנת 1934 וגדל באזור הקרפטים , שרשרת הרים ענקית ויפיפייה. הוא גר בכפר, בבית גדול עם משרתים וחפצים יקרי ערך. לאביו היו יערות ואדמות והם היו משפחה אמידה ואף עשירה. בין שליש למחצית מתושבי הכפר בו גר היו יהודים שעסקו בחקלאות.
אבי מספר שכילד הוא זוכר את הנופים המקסימים, היערות, עצי הלוז, הנהר ושהכל פרח. הזיכרון הראשון שלו מילדותו הוא איך הוא הורעל מפטריית יער שאסור היה לאכול אך כילד סקרן היה חייב לטעום.
החורף בפולין היה קשה וירדו הרבה שלגים. אבי ומשפחתו עשו סקי כדי להגיע ממקום למקום מכיוון שהשלג היה כל כך עמוק.
בכפר שלו, היה בית ספר גדול בו אבי תמיד חלם ללמוד. אך בגלל המלחמה, הוא כבר לא הספיק לעשות זאת.
שמו המקורי של אבי היה אבי שוורץ, אולם שמו השתנה לאחר שעלה לארץ. כאשר הגיע לקיבוץ הצטרף לקבוצת "אלון", שם קיבלו אותו באהבה רבה. לכן, אבי הרגיל את הסובבים אותו לקרוא לו אבי מ"אלון" ועם השנים הפך לאבי אלון. הוא סיפר כי מגיל 20 אף אחד לא קרא לו עוד אבי שוורץ. בנוסף, פירוש השם שוורץ הוא שחור ואבי היה ג'ינג'י. על כן, הוא שמח לשנות את השם שלא תאם למראהו.
הגעתי לביתו של אבי בערב, ונפגשתי איתו ועם אשתו. הם קיבלו אותי בצורה חמה ונעימה מאוד. התיישבנו במשרד של אבי והתחלנו בראיון. במשרד היו תלויות תמונות רבות של משפחתו – גם בנים ונכדים וגם של הוריו הביולוגיים והוריו המאמצים. להפתעתי, היה שם ארון שהיה מלא בספרי שואה. כששאלתי את אבי על הספרים, הוא ענה שהוא מאוד אוהב לקרוא בזמנו הפנוי. הוא מתעניין מאוד בנושא ורוצה להעמיק, להרחיב וללמוד כמה שיותר.
ראיון
אבי מספר:
בספטמבר שנת 1939 הגיעו למקום הרוסים בעקבות הסכם רייבנטרופ-מולוטוב. נישלו אותנו מכל הנכסים שהיו לנו – לקחו לנו את הבית, את היערות והשאירו לאבי רק סוס ועגלה. איתם הגענו לעיירה הסמוכה ושם חיינו בתנאים מאוד קשים. אבא עבד במחצבה. חיינו שם עד יוני-יולי של שנת '41 חיים של עוני מרוד. בקיץ '41 כשהגיעו הגרמנים הם החזירו לנו חצי מהבית, ובחצי השני שיכנו קצינים גרמניים. הם היו אנשי משמר הגבול כי זה היה קרוב לגבול ההונגרי. היינו שלושה ילדים – אחותי, הבוגרת ממני בשנה, ואחי, שנולד בשנת '39.
היחסים עם האוקראינים היו די טובים. הגרמנים לקחו את כל התוצרת של האיכרים. הונגריה לא הייתה כבושה ע"י גרמניה אלא בת ברית בידי שלטון גרמני, ולכן היו מחנות עבודה של יהודים, גם ליד העיירה בה גרנו. לא היה במחנה רעב רציני מכיוון שהניהול היה הונגרי. אני זוכר כי הלכנו למחנה כדי לקבל קליפות תפוחי-אדמה, שהיו המזון המרכזי בביתנו בתקופה זאת. כך נמשכו התנאים במשך שנה, או קצת יותר. הם החלו להחריף , בעיקר הרעב, ובנוסף היינו צריכים לענוד טלאי צהוב. היה ברור לנו מה קורה בפולין, והשאלה "מתי זה יגיע אלינו" חזרה ועלתה בעיקר אצל אבי. צריך למצוא את הרגע הנכון להימלט, אך מהו הרגע הנכון?
בלילה אחד של חודש ספטמבר של שנת 42' אמרו אוקראינים, חלקם עם נשק, אמרו לאבי, כי מחר מובילים אותם לגטו. ידענו מה זה גטו והשאלה הייתה מה עושים. בלילה אבא קרא לי ולאחותי ואמר שמכיוון שהוא החביא סיגריות הוא יציע אותן לשוטרים, יסיח את דעתם ואנחנו נוכל לברוח דרך הדלת האחורית. הייתי בן שמונה ואחותי הייתה בת תשע וחצי. שמענו את צעקות השומרים – "הילדים של שוורץ בורחים!" , והם התחילו לרדוף אחרינו עם סוסים. בסופו של דבר מצאנו סבך שיחים והסתתרנו בו. שמענו כי מחפשים אותנו אך לא מצאו. בבוקר חזרנו לכפר כדי לראות מה קורה ונשארנו מספר ימים במחנה היהודי, אך איני זוכר איך נכנסנו לשם. במחנה היו צריפים עם גגות פח והיה שם מאוד חם. תוך ימים מספר הגיעו ההורים שלנו ובסוף ספטמבר-תחילת אוקטובר נכנסנו ליערות. המשפחה התפצלה. חלקנו נשארו והחלק השני הלך עם אבא כדי לבדוק איך אפשר לעבור את הגבול. לאחר יומיים הוא חזר עם מבריח הונגרי, שהעביר אותנו את הגבול. פגשנו יהודי נוסע בעגלה והוא סיפר לנו כי כדאי להתרחק כמה שיותר מהגבול, כי מחפשים יהודים כל הזמן ומוסרים אותם לגרמנים.
הסתבר כי בבגדי ובבגדיה של אחותי היו מוסתרים יהלומים וזהב. אותו יהודי אמר לנו להשתמש ברכוש שלנו כדי להגיע למונקרץ' שבאוקראינה (היום מונקרצ'ה). זו עיר עם יהודים רבים ושם נוכל להסתתר. שלחו אותי להיכנס לבית הכנסת. אבי ידע שהרבי ממונקרץ' הוא מאוד מפורסם וקיווה שבית הכנסת הגדול הזה אכן שלו. אותי גירשו משם כי הייתי מלוכלך ולבשתי בגדים קרועים. חיפשנו אחר נרות שבת בחלון, היה זה ערב שבת ורצינו למצוא בית יהודי. מצאנו בית קטן של אלמנה ענייה, שתמורת כסף השכירה לנו חדר. היינו בחדר קטן12 נפשות, 3-4 אנשים במיטה וחלקנו ישנו על מזרן קש מתחת למיטה. לילה אחד דפקה המשטרה ההונגרית על הדלת, משמע מישהו הלשין עלינו. מכיוון שאני ואחותי ישנו עם הראש לכיוון השני (כי חלקנו מיטה עם שאר המשפחה) אבי כיסה אותנו ולא שמו לב שאנחנו שם. יום אחר כך יצאנו, הסתובבנו ימים מספר עם נעליים קרועות ורטובות, עטופות בעיתונים עד שיום אחד פגשנו איש עם כובע קסקט שאמר, ביידיש, שהוא יודע מי אנחנו ושמחר הוא יחזור ויביא לנו כרטיסים לאוטובוס. האיש אכן חזר ואמר שהוא נותן לנו כרטיס אוטובוס למקום יותר רחוק מהגבול שם מחפשים פחות. הוא אמר שאנחנו צריכים לנסוע בנפרד. כשהגענו לברקסז הוא הביא אותנו לאישה, שבעלה נמצא במחנה עבודה של יהודים הונגרים. היא התייחסה אלינו מאוד יפה והביאה לנו בגדים ואוכל. לאחר שבועות מספר הגיעו הורי ואחי הקטן. מסתבר שהם היו בבית סוהר ושלחו אותם לגבול הפולני ליד משמר הגבול. בדרך ירו ביהודים, או מעבירים אותם לידי הגסטפו. אך אימי דברה גרמנית והסכימו להעביר אותם לתחנה אחרת, שם המפקד ראה את אחי הקטן ואמר שלהרוג ילד כה קטן יהיה "מעשה אנטי-נוצרי". לכן נתן להם לחזור להונגריה וכך הגיעו אלינו.
שלחו אותי למחנה עבודה לילדים עד גיל 12 בבודפשט, עיר הבירה. היו שם יהודים שדאגו להוריד אותי מהרכבת. ישנו 5-6 בחדר ושניים מהם היו אחים, אחד מהם חירש-אילם. כאשר לקחו את אחיו, כי חשדו שעבר את גיל 12, ביקשנו שיעבירו את הילד החירש והאילם לחדר שיש בו מישהו שיוכל לטפל בו. לאחר שהות שם הגיע איש שהחליט לקחת אותי לביתו.
המצב היה טוב בבודפשט באוקטובר-נובמבר '42. שמו של האיש היה סגל והייתה לו חנות בגדים. עזרתי לו והוא שלח אותי לבית הספר. הוא גם שלח אותי לבית חולים יהודי, שם עשו לי ניתוח ברגליים כי הם קפאו לי בימים שהסתובבנו בהם בחוץ. אחותי ואחי הגיעו למשפחה אחרת והורי גם הגיעו לבודפשט. כיוון שהממשלה הפולנית הייתה ממשלה גולה שישבה בלונדון, הורי הצליחו ליצור קשר עם הקונסול הבריטי ולהשיג את הניירת המתאימה. כשהנאצים נכנסו, הורי הבינו שזה עומד להיות בדיוק כמו בפולין על אף שהיהודים בהונגריה לא האמינו בכך. יום אחד הם הורידו לי את הטלאי הצהוב, העלו אותי על רכבת ונתנו לי הוראה להיראות חירש- אילם, כי פחדו שהמבטא שלי עלול להסגיר אותי. שבוע-שבועיים היה לי מסתור במרתף של בית הונגרי: בלילה הוציאו אותי לישון במיטה ובבוקר החזירו אותי למרתף. חיפשו דרך להבריח אותי לרומניה. לילה אחד מצאו פתרון: אמרו לי לעבור עם הצועניות, שלבשו לבוש שחור מפחיד, את הגבול לרומניה. הן נהגו לעבור לרומניה כדי להביא נפט, כי בהונגריה הנפט היה מאוד יקר וברומניה פחות. הגעתי למשפחת איכרים תמורת תשלום, שלא ברור מאיפה הגיע, ושלחו אותי לאחר כמה ימים לבוקרשט, שם חיכו לי יהודים.
השנה הייתה שנת 44' ומלך רומניה ראה לאן נושבת הרוח – גרמניה עומדת להפסיד במלחמה – ולכן הוא לא מוכן לתת עוד יד למבצע נגד היהודים. היו שם נציגים של כל תנועות הנוער, ולי אמרו להגיד שאני שייך ל"שומר הצעיר" כי זו התנועה היחידה שעלתה לארץ. נתנו רק סרטיפיקטים משפחתיים לכן צירפו אותי לעוד ילד בן 16 ולעוד שני ילדים שנראים גדולים יותר. נסענו לעיר הנמל קוסטנסה על חוף הים השחור.
כשהגענו לא נתנו לי לעבור ואני נשארתי לבד ואומלל. המנועים של הספינה כבר החלו לפעול. פתאום הגיע מישהו, דחף לשומרים סכום כסף והסביר לי שברומניה ניתן לקנות כל אחד "ועם הסכום המתאים אפילו את המלך". האיש זרק אותי מהר אל האנייה שעמדה להפליג, אך כמו שהוא זרק אותי- זרקו אותי החוצה בחזרה. בסוף הוא זרק אותי לספינה אחרת. הפלגנו בספינה לטורקיה בתנאים מאוד קשים. היו רק דרגשים, בלי מטבח, בלי שירותים. הפלגנו כשבוע על אף שהנסיעה אמורה להימשך רק יומיים. לאיסטנבול הגיעו רק שתי ספינות מתוך השלוש, כי הגרמנים הטביעו אחת, אותה אנייה שאני הייתי אמור להפליג בה. רק חמישה אנשים ניצלו והיתר טבעו.
מאיסטנבול לקחנו רכבת למחנה עתלית. בארץ נודע לי כי קרוב משפחה יהודי- דתי נמצא פה ואמרו לי לנסוע לעין שמר ומשם לנגבה. הגעתי באוגוסט '44 ושם נשארתי עד אוגוסט '64. צורפתי לילדי הקיבוץ וניתקתי את עצמי מהעבר. הסכמתי לדבר רק עברית. קיבלו אותי בצורה מדהימה לקבוצה, שנקראה קבוצת "אלון" של קיבוץ עין שמר.
לקראת סוף 44' הורי גם הגיעו לבוקרשט וראו את שמי, שהופיע ברשימה של האנייה עליה הייתי אמור להפליג , האנייה שטבעה. הם לא ידעו שזרקו אותי ממנה ושהפלגתי באחת אחרת, ולכן חשבו שאני מת. לי בינתיים לא היה מושג מה קורה עם המשפחה, אבל התאקלמתי בקיבוץ, שאכן היה "רפובליקה של נעורים" כפי שקראו לו. זו הייתה חברה תוססת בלתי רגילה, בעלת הווי ותרבות, שדאגה לעצמה בכל תחומי החיים. אומצתי ע"י משפחת הרץ והרגשתי כבן משפחה לכל דבר. פעם אחת, האב, קורט, יצא לשליחות באירופה וביקשתי ממנו שיחפש את הורי. הוא גילה כי הם בצ'כיה, העביר אותם לצרפת ולאחר חודשיים, בשנת '47, הגיעו לארץ באנייה ממרסיי יחד עם אחי ואחותי. הם רצו שאבוא לגור איתם, אך לא יכולתי כבר לחיות מחוץ לקיבוץ.
לסיכום אני יכול להגיד שכל החיים הטובים שלי סובבים סביב "השומר הצעיר" ושכילד בן עשר הייתי עצמאי ובעל אינטואיציות, שקשה לי להבין היום איך היו לי אותן.
