סבא שלי רומן ויקטור פוקס היה ניצול שואה. הוא היה בן אדם מדהים והייתי תמיד מסתכלת עליו בהערצה. אפילו שאיבדתי את סבא שלי בגיל 12 אני בחיים לא אשכח אותו ואת הטוב לב שהיה בו.
סבא שלי אבא של אמי נולד ב24 לספטמבר 1921 בלבוב שבפולין והיה בן יחיד, אך הייתה לו משפחה גדולה לאביו קראו נתן והוא היה מהנדס במקצוע. היה לו 4 אחים ואחות ששמה איידה והיא הייתה ציונית ועלתה עם בעלה בשנת 1933 לישראל. ולאמו קראו טוניה והיו לה שלושה אחים ואחות וגם הסבים והסבתות גרו קרוב עליהם.
הם היו אנשים עמידים ובקיץ ובחופשים היו נוסעים להרים ולעיר נופש מפורסמת ויפה זקופנה, מטילים, שטים באגמים ונהנים אלו היו ימים מאושרים לסבא שלי ולמשפחתו.
סבא היה תלמיד מעולה והוא למד בבית הספר שלמדו בו יהודים ופולנים. כאשר סיים את הגימנסיה, הוא למד שנה אחת בטכניון ורצה להיות מהנדס גשרים כמו אביו. בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה וכל תוכניותיו נהרסו.
הגרמנים פלשו לפולין בשנת 1939 ולפי ההסכם שעשו עם הרוסים, הסכם "רובנטרופ מולוטרוב" הרוסים נכנסו וכבשו את החלק המזרחי של פולין כולל העיר לבוב עיר הולדתו, החיים היו קשים אך איכשהו נסבלים ואז בשנת 1941 ההסכם הופר והרוסים נסוגו וכל פולין הייתה תחת ידם של הגרמנים ואז באו זמנים קשים ליהודים.
הם הוצאו מבתיהם והורנסו לאזור מצומצם מוקף חומה-הגטו.
אבא של סבא שהיה מהנדס עבד במשרד מהנדסים ויום אחד במפתיע הגיע הגוסטאפו שהיה ממונה על תפיסת יהודים והריגתם ושליחתם ברכבות להשמדה במחנות השמדה. לקחו את כל המהנדסים היהודים לתחנת הרכבת ומשם הם נשלחו למחנה ההשמדה שהיה קרוב לעיר לבוב.
סבא ואמו לא הבינו מה ארע לאבא עד שאחרי כמה ימים הופיע בביתם, אחד האנשים שהיה איתו ברכבת וספר להם שהוא חשד שיהרגו אותם ולכן החליט לקפוץ מהרכבת, הוא נסה לשכנע את אבא של סבא לנסות את מזלו ולקפוץ אך הוא סרב כי חשש ופחד ולא תיאר לעצמו ששולחים אותם למחנה השמדה. כי להם נאמר שהם נשלחים למקום עבודה אחר. וכך אבד סבא את אביו ואפילו לא הצליח להפרד ממנו!
סבא ואמו נשארו לבד בגטו והמצב נעשה קשה ומסוכן מיום ליום, הבנתי סיפר סבר שאם ברצוננו לחיות עלינו "לצאת מן הגטו, אחרת גורלנו נחרץ" אחת השיטות של יהודים להשאר בחיים הייתה להשיג תעודת זהות מזויפת של גוי פולני בעזרת הרבה כסף וחברים פולנים הצליח סבא להשיג לו ולאמו תעודות כאלו.
עם תעודה כזאת הלך לחברת בניה אוסטרית שהיה לה סניף בלבוב ובצעה עבודות בנייה, הם בנו גשרים, כבישים ומחנות צבא עבור הצבא הגרמני הכובש שהתקדם וכבש את ארצות אירופה.
הוא סיפר בחברה שהוא פולני ומקצועו צבעי וזגג כי אלו היו המקצועות שהיו דרושים להם.
הוא סידר לאמו מקום מסתור אצל משפחה פולנית שהסכימו להסתיר אותה במרתף תמורת תשלום גדול והשאיר לאמו כל מה שהיה בעל ערך, כדי שתוכל לשלם לפולנים.
אמא של סבא הכינה לו מזוודה גדולה ובה חפצים שהיה זקוק להם הוא לא לקח איתו שום תמונה או מסמך, והלך לכיוון תחנת הרכבת כדי לעלות לרכבת לכיוון לינץ עיר באוסטריה שם היה צריך לקבל את העבודה.
בתחנת הרכבת פגש באקראי בחור שלמד איתו בטכניון בעבר ושהיה גם הוא יהודי.
הוא החליף איתו כמה מילים ולפתע עבר שם שוטר גרמני והבחור שדיבר עם סבא נתקף בפחד וברח. השוטר התקרב לסבא ושאל אותו: למה החבר שלך ברח? מה הוא יהודי? וגם אתה יהודי? סבא אמר לו: אני? אני בכלל לא מכיר אותו הוא סתם שאלה אותי מתי בדיוק הרכבת יוצאת. השוטר לא האמין ואמר לסבא לבוא איתו לתחנת המשטרה לבדיקה יסודית. סבא לא נבהל והלך איתו. סבא היה בן אדם שקול וקר מזג וחשב איך הוא יוצא מהפרשה הזאת? אם יעשו לי בדיקה יסודית יגלו שאני יהודי ויהרגו אותי. סבא החליט לברוח ברגע שתיהיה לו הזדמנות טובה. וכך עשה. השאיר את המזוודה וברח.
הוא חזר לבית של הפולנים שהסתירו את אמו וסיפר לה את מה שקרה לו. היא ארזה לו מזוודה חדשה וחזר שוב לרכבת ולמזלו לא פגש מכר או את השוטר שעצר אותו בפעם הראשונה. הוא נסע ברכבת זמן רב במתח שיגלו אותו. הוא הגיע לעיר לינץ שבה הייתה ממוקמת החברה האוסטרית שבנתה גשרים סללה כבישים והכל למען המאמץ המלחמתי הגרמני. הוא קיבל מדים של עובד גרמני ונשלח למדינות שונות שנכבשו על ידי הגרמנים.
סבא עבד יחד עם עוד פולנים גויים ותמיד נזהר מלהתקלח איתם כדי שלא יכנס לאיזו שהיא צרה. הוא שם לב שיש עוד עובד שיש לו התנהגות דומה לשלו. והזכירה לו את המנטליות היהודית. הוא חשב היה טוב אם היה לי כאן חבר יהודי שהיינו עוזרים ותומכים אחד בשני בשעת צרה. יום אחד נפלה לי הזדמנות להיות איתו כשלא היה אף אחד בחדר. התקרבתי אליו ושאלתי אותו: "אתה יהודי!?" הדם אזל מפניו הוא הלבין והחל לגמגם. ואז אמרתי לו אתה לא צריך לפחד גם אני יהודי. החבר הרגיש כאילו אבן גדולה נגולה מעל לבו. הוא חייך ואמר יש לי הפתעה בשבילך אני לא היהודי היחיד כן יש כאן עוד אחד כמונו. ואנחנו כבר שנינו ביחד כבר זמן מה ומעכשיו ניהיה שלישיה ונדאג אחד לשני.
אחרי כמה ימים הכריזו על ביקור רופא שיבדוק את המצב הרפואי של הפועלים.
השלישיה החליטה שאחד מהם יהיה בין הראשונים ואם יגלו אותו הוא יוכל להזהיר את השניים האחרים. סבא התנדב להיות הראשון. סבא נכנס לרופא, הרופא בדק אותו ושאל האם עברת ניתוח? סבא בקול שקט ומתון אמר כן. לאחר מכן השניים האחרים נכנסו בשלווה וגם הם אמרו שהם עברו ניתוח.
הרופא שבדק אותם לא חיפש יהודים, לא היה מהגסטפו וגם לא היה אנטישמי הוא היה פשוט רופא שבודק את בריאותם של האנשים.
יום אחד קבוצת העבודה של סבא נשלחה לבנות גשר חזק ומסיבי עבור הטנקים הגרמנים שפניהם מועדות לרוסיה. הם בנו את הגשר ותוך כדי הבנייה סבא וחבריו הבינו שהגשר לא בטיחותי ושברגע שיעבור הטנק הראשון הגשר יתמוטט. אבל הם החליטו לא להגיד כלום והמשיכו בעבודתם ועשו מה שאמרו להם. ואז אחרי שסיימו לבנות את הגשר מנהל העבודה אמר להם עוד שעה יעבור הטנק הראשון. הם חיכו בציפייה לראות מה יקרה לגשר. עמדו וקצת התרחקו מהגשר ואז עבר הטנק הראשון הגשר התמוטט והטנק נפל למים. והם נורא שמחו בלב אבל העמידו פנים מצטערות.
לאחר כמה חודשים סבא יצא לחופש. הוא נסע בחזרה ללבוב לבדוק מה קורה עם אימו. הוא הגיע ללבוב והוא היה עם מדים של גרמני ותעודת עובד גרמני.
הוא הגיע למקום שבו הפולנים החביאו את אמו. למרבה הצער הם סיפרו לו שיום אחד אמא שלו יצאה מהבית ולא חזרה. סבא התחיל לחזור לתחנת הרכבת ועבר במקרה ליד הגימנסיה שבה הוא למד ושם ראה בשער את השומר שעומד שם כבר 20 שנה שגם כשהוא היה תלמיד הוא עבד שם. והוא עובר לידו והוא מסתכל אליו ואני רואה תדהמה על הפנים שלו. הוא רואה לפניו פנים של בחור יהודי שלמד בבית הספר עם מדים של גרמני. באותו רגע סבא ידע שהוא לא יכול להגיד לו כלום כי הוא יכול ללכת ולהסגיר אותו. סבא המשיך ללכת כאילו כלום לא קרה. כאילו אין לו מושג מי זה.
באותו רגע סבא הבין שאין לו יותר בשביל מה לחזור אין לו יותר משפחה שם.
סבא חזר לעבודה והמשיך לעבוד בחברה יחד עם חבריו. ואז כשהם היו ברומניה והמלחמה התקרבה לקיצה והגרמנים התחילו לסגת. ברומניה היו חלקים שהיו שייכים כבר לרוסים, וסבא וחבריו שאלו את עצמם למה לנו להשאר עם הגרמנים בואו נעבור לצד של הרוסים. הם נורא חששו לעבור את הגשר מכיוון שהם היו עם מדים גרמנים. הם חשבו מה לעשות. לפתע הם ראו שיש עגלה מאוד גדולה מלאה בקש, שעוברת את הגשר פורקת את כל הקש וחוזרת בחזרה. ואז עלה בדעתם שהם יכולים לבקש רשות מהאיש שהעגלה שלו להתחבא מתחת לקש ולעבור את הגשר. ואז הם ביקשו מהנהג אם הם יכולים להתחבא מתחת לקש ושהוא יעביר אותם לצד השני. הנהג אמר שאין בעיה אבל אתם תצטרכו לשלם לי.
כמעט את כל כספם הם נתנו לנהג. כך הם עברו לצד השני ואז החברים של סבא החליטו שהם לא רוצים להיות בצד של הרוסים והם רוצים לחזור לצד של הגרמנים. לדעת סבא זה לא היה חכם והוא לא רצה לעבור לצד של הגרמנים והוא נשאר בצד של הרוסים לבד וחבריו חזרו לצד של הגרמנים.
הוא החל ללכת למפקדה של הצבא הרוסי והתחיל לספר להם את סיפורו והם מיד התחילו לחשוד בו שהוא מרגל גרמני. והוא אמר להם את האמת שהוא יהודי אבל הם אמרו לו שהסיפור שלו נשמע לא אמין ושהוא חשוד.
הם שלחו אותו למחנה של שבויים גרמנים. והמחנה הזה היה מחנה שהיה אפשר לקרוא לו מחנה מוות. תנאים נוראיים היו בו מגפות ומחלות. העבידו את הגרמנים בעבודות פרך ובמכרה של פחם. הרוסים מאוד רצו לנקום בגרמנים ומבחינתם סבא היה גרמני.
במהלך השנתיים שבהם הוא היה במחנה הוא הלך למפקד המחנה ושוב סיפר להם את הסיפור שלו ואמר להם שהוא יהודי. המפקד אמר שאין שום דבר שאומר שאתה יהודי ואז סבא אמר שברור שאין באותו יום שהגענו למחנה אתם לקחתם לנו את התעודות ושרפתם לנו אותם ואף פעם לא הבנתי למה עשיתם את זה. המפקד ביקש מסבא את כל הפרטים האישיים שלו וביקש מהמשטרה הרוסית שבלבוב שיבדקו אותם.
וכך סבא חיכה חודש חודשיים וכל הזמן הלך לשאול וכל הזמן אמרו שאין תשובה. אחרי שנה הוא חזר למפקד ואמר להם המלחמה נגמרה כבר, עברו כבר כמה חודשים תשחרר אותי והוא אמר עדיין לא קיבלנו את הפרטים שלך. כך הוא היה במחנה שנתיים ומתוך 18000 אלף גרמנים ואסירים גם רוסים "בוגדים" נשארו 6000 איש. כאשר סוף סוף שיחררו אותו הוא חזר ללבוב ולא מצא שם אף אחד. שום קרוב.
ואז באותו יום הוא נסע הלאה הוא החליט לנסוע לורשה, הוא עשה חישוב שיהיו בוורשה יהודים שניצלו ואולי הוא ימצא קרובי משפחה בורשה. הוא הגיע לתחנה האחרונה בורשה וחשב לאן הוא הולך עכשיו אין לי משפחה אין לי בית מה לעשות? הוא לא הספיק אפילו לחשוב מה לעשות ונגשו עליו 2 אנשים שנראו כמו יהודים. ניגשו ושאלו אותו בפולנית אתה יהודי? והוא אמר להם כן, הוא חשב שכבר אין לו יותר מה להפסיד. והם אמרו לו בוא איתנו. הם לקחו אותו למקום שנראה כמו "קיבוץ" שהיו בו יהודים ניצולי שואה שחיפשו קרובי משפחה יהודים, ושבסופו של דבר עלו לארץ ישראל. הוא בא לשם והוא ידע שהוא הגיע למקום טוב.
הוא ראה מודעות של אנשים שכתבו על עצמם, מאיפה הם חזרו. היו כאלה מורשה וכאלה מקרקוב ועוד. והוא לא ראה אף אחד מלבוב ואמרו למי שלא מוצא, שכנראה כולם נספו ושיש לכם ארץ חדשה, ארץ ישראל.
מארגנים עלייה לארץ ישראל ומי שרוצה שיצטרף. שהייתה עלייה לא ליגלית. הרבה מאוד אנשים התארגנו ועלו לארץ אבל סבא הרגיש שהוא חייב להשאר ולמצוא בני משפחה. והוא זכר שבן דוד שלו עבד בתור עיתונאי והוא החליט ללכת למשרד של העיתון שעובד בורשה ושאל אם הם מכירים אותו. גם לבן דוד שלו היה ניירות מזוייפים והוא אמר להם את השם האמיתי ואת השם הפולני. ובן הדוד שלו באמת עבד בעיתון הזה. וככה הוא נפגש עם בן הדוד שלו. בן הדוד סיפר לו שהוא וחברה שלו היהודיה התחתנו ובגלל שהיו להם תעודות מזוייפות הם התחתנו בתור נוצרים בכנסייה נוצרית. וגם ההורים שלה חיו על ניירות מזויפים אז הם היו בחתונה. והם אמרו לסבא שהם נוסעים לגור במקום אחר.
סבא החליט להשאר בורשה, וחשב אולי יגיעו עוד אנשים חדשים או עוד הודעות חדשות על אנשים שניצלו.
ויום אחד הוא ראה את השם של בן הדוד אחר שלו. והסתבר שהוא היה רופא שיניים אך השתמש בשם המזוייף שלו ועדיין לא החליט מתי יחזור לשמו האמיתי. ביתו היה קרוב מאוד ל"קיבוץ" והוא הלך לפגוש אותו.
הפגישה הייתה מאוד מרגשת משום ששניהם חשבו שהשני נספה. בן הדוד ואשתו הציעו לו לגור אצלם. והם היו מאוד מאושרים ביחד. סבא עזר לבן הדוד בעבודה ואחרי כמה חודשים החליט ללכת לאוניברסיטה וללמוד רפואת שיניים.
בשנת 1958 אחרי שהוא סיים את לימודיו באוניברסיטה החליט סבא לעלות לארץ. הוא הגיע לארץ באוניה "ירושלים" ושם הוא פגש את דודתו אידה שעלתה לארץ כבר לפני המלחמה בשנת 1933 בגלל שהייתה ציונית. הדודה אידה נתנה לסבא תמונות של משפחתו והוא היה מאושר מכיוון שלא היה לו שום מזכרת מהוריו.
הוא החל לעבוד כרופא שיניים. ולאחר זמן מה הוא פגש את סבתי יהודית. באחד הימים הם הלכו לצפות בקרקס מדרנו שהתקיים בכיכר מלכי ישראל. ושם סבא מד בתור ופתאום ניגש עליו מישהו ושאל אותו אתה רומן? וסבא פתאום הבין שעומד מלפניו אחרי 15 שנה שלא התראו אחד מהחברים היהודים שעבד איתו בחברה האוסטרית והוא סיפר לו מה קרה לו ולחבר השני שעבר לארהב לאחר שנפרדו. זאת הייתה פגישה נפלאה.
סבי וסבתי התחתנו והם התגוררו בתל אביב ונולדו להם שני ילדים תמי שהיא אמי ומיקי.
נורא התרגשתי לשמוע את הסיפור של סבי לא ידעתי כמה תהפוכות הוא עבר בזמן השואה. כמה שמחתי שהוא ניצל והצליח לשקם את חייו ולגור כאן איתנו בארץ ישראל.
