סיפור חייו של סבא מצד אמא – יקותיאל נבון
מאת גל פתאל
יקותיאל (קותי) נבון נולד ב8.8.1943 באלבניה. הוריו היו שרה ז"ל (שנולדה ב1906) ויהושוע ז"ל (שנולד ב1896). לקותי שלושה אחים. רחל (לילי) ז"ל, יעקוב (ג'קי) ז"ל ונטע.
הוריו נולדו בפרישטינה, הבירה של חבל הארץ קוסובו שנמצא ביוגוסלביה. אביו, יהושע, היה חייט ובעל עסק ואמו שרה הייתה עקרת בית. בתחילת המלחמה, יוגוסלביה נלחמה נגד הגרמנים והם הפסידו. בקרב זה יהושוע נלקח בשבי האיטלקים בשנת 1941, הוא שוחרר לאחר שנה וחצי וחזר למשפחתו בעיר.
בחלק הראשון של המלחמה נגד האיטלקים והגרמנים יוגוסלביה הצפונית הייתה תחת שלטון גרמני ויוגוסלביה הדרומית (שם נמצאת העיר פרישטינה) הייתה תחת שלטון האיטלקים. האיטלקים לא הציקו ליהודים אך היהודים שגרו בחלק שהיה תחת שלטון גרמני הושמדו.
היהודים המשיכו באורך חיים רגיל תחת השלטון האיטלקית אך ב1943 מנהיג האיטלקים נרצח על ידי עמו והצבא האיטלקי הניח את נשקו. בעקבות זאת נכנס הצבא הגרמני גם לחלק הדרומי של יוגוסלביה וגם לאלבניה. האיטלקים, שלא הייתה להם בעיה עם היהודים, הזהירו את היהודים שהגרמנים עומדים לפלוש ושכדאי להם לברוח. חלק מהיהודים ברחו לאלבניה בתור ארץ נידחת וחלק נשארו. כל היהודים שנשארו ביוגוסלביה, למעט בודדים נהרגו במחנות ריכוז כולל סבא וסבתא של אמו של קותי ואבא של אביו שהוכה למוות על ידי הגרמנים.
כשמשפחתו של קותי שמעה שהגרמנים עומדים להיכנס לעירם הם החליטו לברוח לאלבניה. מי שברח היו אבא של קותי ביחד עם משפחתו ושלושת אחיו ומשפחתם. הם ברחו לעיר אלבסן באלבניה. מכיוון שחילוף המשמרות בין האיטלקים לגרמנים באלבניה היה איטי בהתחלה הם חיו באופן די גלוי. בשלב מסוים הגרמנים החלו בחיפושים אחר היהודים והמשפחות ברחו מאלבסן לכפר נידח בשם סינג'רג'י (שמו המוסלמי) או בשמו הנוצרי, סוטה ג'ורג'ה. האלבנים (רובם מוסלמים) לא ממש היכרו את היהודים וגם לא גילו כלפיהם אנטישמיות או שנאה. לכן, מרצונם הטוב ובתמורה למעט כסף האלבנים בסינג'רג'י החביאו את ארבעת המשפחות (17 אנשים) בכפר. בזמן שהתחבאו בכפר נולד קותי והיה הבן אדם ה- 18. המשפחות גרו בבתים קטנים שהיו בנויים מסביב לבית הראשי ששם התגוררו האנשים שהחביאו אותם. לדסטן ולימה, הזוג שהחביא אותם, היו שלושה בתים קטנים סביב הבית הראשי ששם החביאו את המשפחות. בתים קטנים אלה שימשו כאחסון לגידולים חקלאיים, אסם ורפת. רק האנשים שהחביאו את המשפחות ידעו שהם יהודים וכדי שלא יהיה מצב שמישהו יסגיר אותם הם הסתירו את היותם יהודים מפני שאר האנשים בכפר וחיו כאילו הם מוסלמים, התלבשו כמוהם וקראו זה לזה בשמות מוסלמים. רק לעיתים רחוקות הגיעו לכפר גרמנים. הכפר היה נידח והיה קשה להגיע אליו מפני שלא היו אליו כבישים והגרמנים יכלו להגיע רק על סוסים או אופנועים.
בתום המלחמה התגלה שכל אנשי הכפר ידעו שהמשפחות יהודיות ולמרות זאת אף אחד לא גילה לגרמנים. הסיבה העיקרית לכך היא שלאלבנים יש מילה 'בסה'. הקוד של המילה אומר 'כבוד' ופירוש המילה הוא "לקיים הבטחה". העזרה שהעניקו ליהודים היה מנהג של כבוד לאומי וכך ניצלו הרבה משפחות שברחו לאלבניה. בנוסף, לאנשים בכפר הייתה אמונה שאם יש להם אורח הם מגנים עליו בנפשם. כל הכפר ראה בארבעת המשפחות שהתחבאו שם כאורחיהם ולכן היה להם חשוב לשמור ולהגן עליהם מפני הגרמנים.
אלבניה היא הארץ היחידה שגדל בה מספר היהודים לאחר המלחמה (250 לפני המלחמה ו- 1500 אחרי המלחמה). 67 אלבנים קיבלו את אות חסידי אומות עולם כולל הבעל והאישה שהצילו את סבא שלי, קותי ומשפחתו ומציליו: דסטן ולימה באלה. שלושה מהאחים שהיא החביאה היו תחת שם המשפחה נבון והאחות שלהם, בוקה, הייתה נשואה לניסים לזר. מכיוון שכשהמשפחות רצו לתת עדות על מעשיהם של דסטן ולימה רובם כבר נפטרו, מי שנתנו את העדות היו הבנים של בוקה וניסים (בני דודה של סבי) שהיו נערים בתקופה שהם התחבאו. לאחים אלו קוראים שלמה ומורדכי ועליהם לימה מספרת באתר של יד ושם.
סיפורה של לימה באלה מתוך אתר יד ושם:
"כל בני הכפר היו מוסלמים. אנחנו הענקנו מחסה לילדי האלוהים ובכך קיימנו את הבֶסה ."
נולדתי ב- 1910. ב- 1943, בזמן צום הרמאדאן, הגיעו שבעה-עשר אנשים מטירנה לכפר שלנו, שאן ג'יארגה, כולם ברחו מהגרמנים. בתחילה, לא ידעתי שהם היו יהודים. פיזרנו אותם בין הכפריים. אנחנו הבאנו אלינו את שלושת האחים למשפחת לזר .
היינו עניים- אפילו שולחן אוכל לא היה לנו- אך אף פעם לא הרשנו להם לשלם עבור מזון ומחסה. אני עצמי הייתי כורת עצים ביער ושואב מים. ירקות גידלנו בגינתנו, כך שהיה לנו מספיק אוכל. היהודים הסתתרו בכפר במשך חמישה-עשר חודשים. הם התלבשו ככפריים מקומיים להדמות לנו. אפילו המשטרה המקומית ידעה על כך שאנחנו מסתירים יהודים. אני זוכר שהם דיברו במספר שפות שונות .
בדצמבר 1944 הם עזבו לפרישטינה, שם עזר להם אחיין שלנו, שהיה פרטיזן. מאותו רגע איבדנו כל קשר עם האחים לזר. ב- 1990, ארבעים וחמש שנה לאחר המלחמה, שלמה ומרדכי לזר יצרו עמנו קשר מישראל .
הסיפור סופר מפי לימה באלה
ב- 4 באוקטובר 1992, הוכרו דסטן באלה ואשתו, לימה באלה כחסידי אומות העולם על-ידי יד ושם .
ארבעת המשפחות עזבו את הכפר בתחילת 1945 (אלבניה שוחררה לפני תום המלחמה) אחרי שגרו בכפר קצת פחות משנה וחצי. קותי היה בן פחות משנתיים בזמן זה. הם חזרו לפרישטינה.
כשהמלחמה נגמרה הייתה יוגוסלביה תחת שלטון קומוניסטי של מנהיג הנקרא 'טיטו'. טיטו היה עצמאי ולא היה כפוף תחת מנהיגות הרוסים. לסגן שלו קראו משה פריידה. משה היה יהודי ושכנע את טיטו לאפשר ליהודים לחזור לארץ ישראל. היהודים עזבו ללא רכוש. בשנים 1948-1949 רוב יהודי יוגוסלביה עלו לארץ ישראל. משפחת נבון (משפחתו של קותי) הגיעו לישראל ב- 1949 והתגוררו במעברה. אבא של קותי החליט שהוא רוצה ליישב את המדינה והוא בנה ביחד עם קבוצה של אנשים את המושב קדרון שנמצא ליד גדרה. שם קותי גדל, ואביו שהיה בעבר חייט הפך לחקלאי. לאחר שגר בקדרון קותי עבר ללוד ושם עבד במפעל לתעשייה אווירית ששם בנה ושיפץ מטוסים. כיום הוא גר בקריית אונו ולפני מספר שנים נסע לאלבניה וביקר בכפר בו הוא ומשפחתו התחבאו ואף כתב עדות ליד ושם.
האישה שהחביאה את קותי ומשפחתו – לימה באלה
|
סבתא וסבא של קותי (רחל ויעקוב ז"ל) ואחותו הגדולה של קותי (לילי ז"ל) ביוגוסלביה
הוריו של קותי (יהושוע ושרה ז"ל), אחותו (לילי ז"ל) ואחיו (ג'קי ז"ל) ביוגוסלביה
קותי (הילד הקטן בתמונה) ושלושת אחיו (לילי, נטע וג'קי) לאחר שעלו לארץ
קותי עם סבתי דינה בארץ
