לפני המלחמה הייתה איטה סטודנטית לכלכלה בשניה הראשונות של הלימודים, היא גרה בבוקרשט אך ב1940 חזרה הביתה לבולגרט עיר ילדותה מפני שכבר אז היו שמועות שמתחילה מלחמה.
בבולגרט הכירה את בעלה ולאחר שנה נולד בן.
במהלך המלחמה ברחה איטה עם משפחתה לאודסה במחשבה שמשם אפשר לברוח עמוק לתוך רוסיה, בנוסף הוריה שהיו אנשי עסקים לא רצו לברוח בהתחלה כי הם עשו עסקים עם גרמנים והם חשבו שהגרמנים לא יהרגו אותם בגלל שהם עושים עסקים ביחד אך לאחר כמה חודשים הם החליטו גם לברוח.
כאשר הם הגיעו לאודסה לאחר שבוע נכנסו גרמנים והם הפרידו בין הנשים לגברים ואת הגברים לקחו לבית הסוהר ולנשים, ילדים וזקנים היה מותר לגור בנתיים באודסה אך הם היו מוכרחים לשאת טלאי של מגן דוד צהוב.
את בעלה ואח שלה הקטן לקחו את הגרמנים ומאז נאבדו עיקובתיהם אך נודע לה לאחר מכן שרצחו אותם.
בדרך לגטו בנה הקטן נפטר בגיל 9 חודשים בגלל מחסור של מזון ודרך להתחמם.
בנוסף, בזכות אבא של איטה אשר נתן מספריים מיוחדות לחייל רומני שהיה חייט הם נצלו בגלל שהחייל אמר להם שמי שיביא זהב לגרמנים ירצח ומי שלא ישאר בחיים.
לאחר חודש החייל ניגש לאבא של איטה ואמר לו: "היום אם מבקשים זהב, צריך לתת ומי שלא נותן ירצחו אותו".
כאשר הם נכנסו לגטו לאחר כמה חודשים ההורים שלה מתו ממחלת הטיפוס באותו יום.
איטה נשארה לבד בגטו.
לאחר שנתיים בגטו השליטה על הגטו עברה לרומנים והם הרגו את כל היהודים שלא היו רומנים אך איטה ידעה רומנית ובזכות זה שרדה.
מבין בני המשפחה שרד אח שלה הגדול שהיגר לישראל ב-1935.
לקראת שנת 44' היא שוחררה ע"י הצבא הרוסי ולאחר המלחמה היגרה לעיר צרנוביץ.
היא לא סיימה את האונברסיטה ועבדה בתור מנהלת חשבונות באוקראינה, לאחר כמה שנים התחתנה ב1945 ונולדה לה בת ב1946.
בגיל 59 היא הגיעה לישראל ולמדה את השפה מהר בזכות הקליטה שלה לשפות (היא ידעה צרפתית, רומנית, רוסית, אידיש, עברית ואוקראינית), היא נשלחה להשתלמות בהנהלת חשבונות ולאחר מכן עבדה ב"יפורה" בתור מנהלת חשבונות ראשית ובגיל 70 יצאה לפנסיה.
